סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין
עניינה של התביעה שנידונה בבית הדין האזורי מושא ערעור זה הוא תביעתו של המערער לפיצויי הלנת שכר ולתשלום החזר הוצאות נסיעה לעבודה וממנה. המערער היה בתקופה הרלוונטית מתמחה במשפטים במשרד עורכי הדין של המשיבים. תלושי השכר הוצאו על ידי המשיבה מספר 6, חברה בע"מ. המשיבה הראשונה היא שותפות. המערער הוא חבר קיבוץ.
גדר המחלוקת בפנינו הוא בשניים.
האחד, האם היה על בית הדין האזורי להשית על המשיבים, המעסיקים, פיצויי הלנה גבוהים מאלו שהטיל, והאם המערער היה זכאי להחזר הוצאות נסיעה למרות שקיבוצו העמיד לרשותו רכב.
בית הדין האזורי, השופט מיכאל שפיצר ונציגי ציבור מר אבי לב וגב' כרמלה גרודסקי (עב 2481/01) דחה את טענת המערער בדבר תשלום החזר הוצאות נסיעה וקיבל את טענת המערער בדבר הלנת שכר, ברם הפחיתם לגובה של -.10,000 ש"ח.
העובדות
המערער עבד כמתמחה לקראת בחינות ההסמכה של לשכת עורכי הדין. הוא עבד אצל המשיבה 1, משרד עורכי דין. המשיבים 5-2 הינם עורכי דין השותפים במשיבה 1. המשיבה 6 היא חברה בע"מ אשר הוציאה על שמה תלושי שכר למערער. מאחר והמשיבה מספר 1 היא שותפות, חבים המשיבים 2-5 ביחד ולחוד בתשלום זכויותיו של המערער. המשיב מספר 2, אשר קיבל את המערער לעבודה אף פיקח על עבודתו. תנאי השכר וניהול החשבונות בכל הנוגע למערער נעשו על ידי המשיבה מספר 6.
המערער עבד 13 חודשים אצל המשיבים. המשכורות שולמו למערער באיחור ניכר. כך למשל שכר חודש ינואר, 2000 שולם ביום 12.7.2000. שכר חודש פברואר, אותה שנה שולם ביום 2.6.2000. שכר חודש מרץ, 2000 שולם ביום 13.1.2 001. בגין יתר החודשים כלל לא שולם שכר עד למועד הדיון בבית הדין האזורי. המשיבים ביקשו לטעון שהמערער הסכים לאיחור בתשלומים במפורש או מכללא. את השכר בגין החודשים החל מאפריל, 2000 שלמו המשיבים למערער בצ'קים דחויים. הם אף טענו להתיישנות חלק מההלנה.
טענה נוספת נשמעה בבית הדין האזורי על ידי המשיבה מספר 6 לפיה היא סברה שעליה לשלם את השכר ישירות לקיבוץ.
אשר לשאלת הוצאות הנסיעה של המערער, סברו המשיבים כי מאחר והמערער הגיע לעבודה במכונית של הקיבוץ אין הם חייבים בתשלום הוצאות נסיעה.
פסק דינו של בית הדין האזורי
בית הדין האזורי קבע כי המערער היה עובדם של המשיבה 1 והמשיבה 6 אשר העסיקוהו במשותף. אשר להוצאות הנסיעה דחה בית הדין האזורי את תביעת המערער להחזר הוצאות נסיעה. בית הדין קבע כי לרשות המערער, בהיותו חבר קיבוץ, הועמד רכב לצורך נסיעותיו למשרד במהלך ההתמחות. המערער אישר כי ברוב המקרים הגיע לעבודה ברכב של הקיבוץ וכי הוא לא חוייב על ידי הקיבוץ בתשלום בגין נסיעות אלה. אשר לאיחורים הניכרים בתשלום שכר העבודה טענה כאמור המשיבה מספר 6 כי היא סברה שהתקשרותה צריכה להיות ישירות עם הקיבוץ. מעבר לכך היא טענה שתקציבית לא הסתדר לה לשלם את כל הסכום בתשלום אחד. לכן קיבל המערער את התשלום בצ'קים דחויים.
בית הדין האזורי לא קיבל טענות אלו של המשיבה 6. בית הדין קבע כי, משהוצאו תלושי שכר לא היתה כל הצדקה לדחות את תשלום שכרו של המערער. בית הדין ציין:
חובתו של מעביד היא לפעול להעברת שכר במועדו, הנתבעים, מצידם, בחרו באפשרות הנוחה להם, לא לשלם לקיבוץ וגם לא לתובע. גם בדיעבד - כשכבר שילמו, עשו זאת בפריסה לתשלומים מעותדת.
בנוסף, האיחור בהעברת התשלום הוא ממושך, ומסיבות אלו - אנו מוצאים כי יש מקום לחייב את הנתבעים בפיצויי הלנה.
בית הדין האזורי נתן דעתו לכך שמדובר בפיצויי הלנה של שכר מינימום. פיצויי ההלנה שנפסקו למערער כללו גם את פיצויי ההלנה בגין צ'ק בסך -.3183 ש"ח. בית הדין חייב את המשיבים לשלם למערער סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.