פיצוי של 24,500 ש"ח לאדם ננשך על ידי כלב נשיכה קלה שהותירה צלקת קטנה.

מבוא

1.         התובע, יליד 1956, טוען כי כלבה של הנתבעת 1 ( להלן: "הנתבעת") נשכו ביום 19.3.05 בעת שעשה דרכו לבית הכנסת בשבת בבוקר. התובע והנתבעת מתגוררים באותו הישוב.

2.         הנתבעת 2 היתה המבטחת של הנתבעת בכל המועדים הרלוונטיים לתביעה.

3.         הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק.

4.         מטעם התובע העיד הוא וכן הוגש תיק המשטרה, שנפתח בעקבות האירוע, באמצעות השוטר דורון ליבוביץ. מטעם הנתבעת העידו היא עצמה, בעלה אלכסנדרו הירש וכן שכנם יורם בן דוד.

5.         התובע טען לנכויות שונות אך לא צירף חוות דעת רפואיות. במהלך ישיבת בית המשפט הציג בפניי התובע את הצלקת ברגלו ותיאורה נרשם בפרוטוקול ישיבת יום 23.10.06 כדלקמן: "לאחר שהתובע נכנס ללשכה והציג את הצלקת, מדובר בצלקת בחלק העליון של הירך. נראים שני סימני שיניים קטנים אשר אין שינויי גוון ועל פניו האזור נראה חלק." לאחר שהתבוננתי בצלקת לא ראיתי כי יש מקום להיענות לבקשתו של התובע למנות מומחה מטעם בית המשפט שכן את הנכות הפלסטית ניתן לכמת על פי מראה העיניים.

6.         עוד ראיתי לציין כבר בפתח פסק הדין כי התובע טוען לנזקים נפשיים חמורים וכן להשפעה קשה של האירוע על יכולת השתכרותו ותפקודו. לטענות אלה לא באה כל הוכחה וראיתי ליחס את אמירותיו אלה של התובע למצבו האישי הקשה לאחר שאשתו נמצאת בתרדמת מאז שנת 1986 על כל המשתמע מכך.

שאלת האחריות

גרסת התובע וטענותיו

7.         התובע טוען כי ביום המקרה הלך לתומו ברחוב החרמון בבית דגן כאשר בעודו "עובר ברחוב החרמון ליד בית מספר 43 רץ לקראתי כלב מסוג צ'או צ'או, התנפל עלי לפתע הכלב ותקף אותי ללא כל סיבה, והחל לנעוץ בי את שיניו בפראות." (ראה סעיף 6 לתצהיר עדותו הראשית).

8.         לטענת התובע הכלב לא הרפה ממנו והגם שהיה קשור ברצועה שאפשרה לבעליו, הנתבעת, למשוך אותו לא עשתה כן. כך גם פיו של הכלב לא היה חסום עם זמם. גם בהמשך סירבה הנתבעת לעזור לתובע ואף לא היתה מוכנה לפנותו לבית החולים. לטענת התובע הנתבעת אף לא היתה מוכנה להציג אישורים על החיסונים שהכלב קיבל.

9.         התובע עצמו התקשר למשטרה וזו הגיעה למקום ובסופו של דבר הוא פונה לבית חולים אסף הרופא שם טופל ושוחרר.

10.        לטענת התובע הנתבעת הודתה בפני השוטרים כי כלבה נשך אותו וכי הסתובבה איתו ללא זמם.

11.        ב"כ התובע טוען כי הנתבעת התרשלה כלפיו בכך שהלכה עם כלבה ללא זמם וכן הפרה הוראת סעיף 6 א' של חוק העזר העירוני בבית דגן. הוא מבקש לעשות שימוש בסעיף 41 א'  לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ומכל מקום מבקש להעביר את נטל הראיה על כתפי הנתבעת שלא היתה התרשלות מצידה בהתאם לסעיף 40 לפקודה.

גרסת הנתבעות וטענותיהן

12.        הנתבעת טוענת כי כלבה לא תקף את התובע וכי בעת שיצאה עם כלבה לטיול היה הכלב קשור ברצועה וללא זמם. בשלב מסוים עצר הכלב ליד הקיר של הבית והיא נעמדה לידו וכך היא מתארת את השתלשלות העניינים:

  "אדם שאיני מכירה, לבוש בבגדי שבת עם כיסוי הטלית תחת ידו, צעד לכיווני. בדיעבד הסתבר כי אדם זה הינו התובע דרור סטמפלר (להלן: התובע). התובע נעצר במרחק קצר ממני ומכלבי. מרחק קצר ממרחק הרצועה, ניתן היה להבחין כי התובע אינו פוחד מכלבים, על פי התנהגותו השלווה והבטוחה, ואף ההיפך.

"צאו" כלבי התקרב אליו לאט, לא מתוך כוונת תקיפה ולא מתוך חשש, אני מכירה את כלבי היטב.

לאחר כמה שניות שכלבי רחרח את התובע, התחיל התובע לקרוא כי כלבי נשך אותו ו"צאו" נרתע לאחור, למרות ש"צאו" לא תקף את התובע." (סעיפים 4-6 לתצהיר עדותה הראשית).