בפני בקשה לפסיקת פיצויים לפי סעיף 80 (א) לחוק העונשין התשל"ז - 1977.
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו פריצה לדירת מגורים וגניבה מהדירה. הוא נעצר ביום 5.5.10 ומעצרו הוארך עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו בהחלטתה של כב' השופט שירלי רנר מיום 20.5.10. ביום 17.10.11, זוכה הנאשם בהכרעת דין שניתנה על ידי מותב זה לאחר ניהול הוכחות. ערעור המדינה על החלטת זיכוי נמחק בהסכמת המדינה בהמלצת בית המשפט שדן בערעור בפסק-דין מיום 7.3.11 בע"פ (מחוזי י-ם) 27458-11-10.
בסה"כ שהה במעצר 165 יום. הנאשם מבקש פיצוי בגין המעצר, נזק נפשי שנגרם לו עקב כך בסך של 100,000 ש"ח.
בהתאם להחלטה מיום 24.11.11 , הגישה המאשימה תגובה בכתב לבקשה ביום 9.1.12 בה הביעה את התנגדותה לבקשה.
סעיף 80 (א) לחוק העונשין קובע כי,
"משפט שנפתח שלא בדרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או של אישום שבוטל לפי סעיף 94 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור."
ההלכות בעניין הפעלתו של סעיף 80 (א) הנ"ל סוכמו יפה בפסק-הדין שניתן בע"פ 1109/09
שיבלי נ. מ"י (להלן:
"פס"ד שיבלי") שצוטט בבקשה. אלה מעיקרי פסק-הדין:
באשר לחלופה הראשונה שבסעיף האמור ,"שלא היה יסוד להאשמה", המבחן לפסיקת הפיצוי בעילה זו, הוא האם בהינתן התשתית הראייתית היה תובע סביר מגיש כתב אישום? באשר לחלופה השנייה, "נסיבות אחרות" המצדיקות תשלום פיצוי, נקבע שיש לתת משקל רב לזיכוי מוחלט; זיכוי מחמת הספק או זיכוי טכני מצדיק תשלום פיצוי רק בנסיבות מיוחדות; השיקול של מניעת עוול לנאשם היוצא בדין חף מפשע; השיקול של שלילת חירותו של אדם, ולו לתקופה קצרה יחסית.
במקרה הנדון, קבע בית המשפט בהכרעת הדין שהמאשימה לא הגישה ראייה שהיא בבחינת "...חוליה הכרחית בשרשרת ראיות התביעה". לפי הכרעת הדין, העיד מטעם המאשימה שוטר סמוי שטען בעדותו שראה חשוד מנקודת תצפית מבצע פעילה שבכוחה להביא להרשעתו (זריקת בגד שבו נמצאה שקית שהכילה תכולה מהדירה שנפרצה). השוטר העיד כי זהה שהחשוד הוא הנאשם וזאת על פי תמונה של הנאשם שהיתה ברשותו בעת עריכת התצפית או לפניה. הוא הצביע על תמונה של הנאשם שנמצאה בתיק החקירה ואמר כי זו התמונה שהיתה אז ברשותו. ואולם בית המשפט שם לב שאותה תמונה הופקה מהמחשב המשטרתי שלושה שבועות אחרי אירוע עליו העיד השוטר. לכן, ברור שזאת לא היתה התמונה (הפיזית) שהוצגה בפני השוטר עליה העיד.
עוד נקבע בהכרעת הדין כי נמצאה סתירה בין המשך עדותו של השוטר, שאמר שבמועד התצפית ידע איך נראה הנאשם מתמונות קודמות שהוצגו לו, לבין תחילת עדותו לפיה נזקק לתמונה שהיתה ברשותו כדי לזהות את הנאשם.
בתגובת המאשימה לבקשה ובטיעוני המדינה בפני ערכאת הערעור, ניסתה המדינה לספק הסברים שונים לאופן שבו זהה העד את הנאשם בתור החשוד שראה, אך כל אלה אינם משנים את העובדה כי היה כאן מחדל חקירתי:
כאשר תצפיתן משטרתי נשלח למשימת תצפית אחר חשוד מסוים, שאותו מתבקש התצפיתן לזהות בהשוואה לתמונה, התמונה שהוצגה לתצפיתן לצורך זיהוי חייב להימצא בתיק החקירה. לא זו בלבד, אלא שצריך לערוך מזכר על הצגת התמונה בפני התצפיתן ולסמן את התמונה באופן שניתן לזהותה התור תמונה שהוצגה לו לקראת עריכת התצפית.
כאשר התצפיתן נשלח למשימה שבה אינו מתצפת אחר חשוד מסוים, ומזהה במהלך התצפית אדם על פי תווי פנים הוא מכיר קודם לכן על פי תמונות שהוצגו לו בעבר, או אדם שלא הכיר לפני כן, על המשטרה לבצע פעולות חקירה משלימות לוודא שהזיהוי היה נכון, כגון לערוך לתצפיתן מסדר זיהוי או מסדר זיהוי תמונות בהזדמנות הראשונה לאחר סיום התצפית.
פעולות אלו לא נעשו במקרה הנדון.
אבקש להוסיף כי אם היה מתברר בדעבד, בשלב הדיון לפי סעיף 80 (א) לחוק, כי הראיה החסרה היתה בתיק החקירה, ובשל טעות לא הוגשה במהלך המשפט הפלילי לבית המשפט, אז היה נחשב זיכויו של הנאשם כזיכוי טכני. להבדיל, לא נטען בעניינינו כי הראיה החסרה היתה בשלב כלשהו בתיק החקירה.
המאשימה בקשה להסתמך על החלטת בית המשפט בשלב המעצר בדבר קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה. החלטה זו אינה משנה את התוצאה ביחס לבקשה הנדונה. בית המשפט בשלב המעצר בוחן את "הפוטנציאל הראייתי" של ראיות התביעה בהסתמך על מה שהתביעה מציגה בפניו. לא ניתן לצפות מבית המשפט לערוך בדיקה מדוקדקת של כל ראיה וראיה, שהיא תפקידה של התביעה המביאה את התיק לבית המשפט. לחילופין, אילו היה מחדל של בית המשפט בשלב החלטת המעצר (ואני מדגיש כי כמקרה זה, לא היה מחדל שכזה), גם בית המשפט הוא גם מזרועות המדינה
והנאשם זכאי להסתמך בבקשה מעין זו גם על מחדל מסוג זה.
יתכן כי המקרה שבפנינו נופל במסגרת החלופה הראשונה של "לא היה יסוד להאשמה" ובכל מקרה, הוא בוודאי נופל למסגרת החלופה השנייה: היה כאן זיכוי מוחלט; לא היה כאן זיכוי מחמת הספק או זיכוי טכני; הנאשם היה מעצר תקופה ממושכת; נעשה לו עוול משום נשלח למעצר למרות שלא היו בחומר החקירה מלוא הראיות הדרושות לבסס הרשעה.
אני מקבל את הבקשה ופוסק לנאשם פיצוי על ימי מעצרו בהתאם לתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר) תשמ"ב - 1982.