השופט א' רובינשטיין:
א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא פיזם, והשופטות שטמר ובר-זיו) בפ"ח 1050/04 מיום 30.3.05, בגדרו נדחתה ברוב דעות בקשת המערער לפיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.
ב. (1) ביום 6.10.98 נמצאה גופתו השרופה של אפרים יאס ז"ל (להלן המנוח) - חלפן כספים מאזור חדרה - ביער נורית שבגלבוע, בתוך תא מטען של מכונית חרוכה. המערער הואשם ברצח, וכן בשוד חמור ובהצתה. על פי הנטען בכתב האישום, במהלך עיסוקיהם בשנת 1998 נקלעו המערער ושותפו מוריס אלגריסי (להלן מוריס) למצוקה כספית, וקשרו קשר ל"עקיצה" כלפי חלפן כספים. על פי התכנית, נדרש מוריס ליצור קשר עם המנוח - לכאורה לשם רכישת סכומים גדולים של מטבע זר. במהלך ביצוע העסקה, אמור היה המערער להיכנס כשהוא רעול פנים, ובאיומי אקדח לשדוד את המנוח, באופן שהאחרון יסבור ששודדים גם את מוריס. כן תיכננו, שאבישי לוי (להלן אבישי), ימתין ליד זירת האירוע ברכבו של מוריס, ולאחר השוד ימלט את המערער מן המקום. אך תכניתם השתבשה, ושעה שהצמיד המערער את אקדחו לראשו של המנוח, תוך שהוא קורא "לא לזוז, שוד", החל המנוח מתרומם, ובתגובה - כך נטען בכתב האישום - ירה בו המערער שלושה כדורים. לאחר שהמערער ומוריס התחלקו בכסף שנמצא בבגדיו של המנוח, העמיסו את גופת המנוח לתא המטען של מכוניתו שלו. לאחר מכן נסעו מוריס ואבישי במכוניתו של מוריס והמערער במכוניתו של המנוח, ליער נורית שבגלבוע, שם הצית המערער את מכוניתו של המנוח כשהגופה בתוכה. כל האמור - כנטען בכתב האישום.
(2) מוריס, אבישי והמערער הועמדו לדין בכתבי אישום נפרדים. מוריס הפך ביום 24.11.98 לעד מדינה, וכתב האישום תאם את גירסתו לאירועים. בהתאם להסכם עד המדינה, משסיים מוריס את עדותו במשפטיהם של המערער ואבישי, שוחרר וכתב האישום נגדו בוטל. מוריס גם לא הועמד לדין בגין שני תיקים שנפתחו נגדו בעבירות סמים. את הסיוע לעדותו של מוריס ביקשה המשיבה למצוא בהודעותיו של אבישי, ושתאמו, בחלקן, את עיקר גרסתו של מוריס.
ג. (1) בית המשפט המחוזי קבע (ת"פ 388/98; מפי סגן הנשיא פיזם, והשופטות שטמר ובר-זיו), כי המערער אשם ברצח ובעבירות הנלוות, אך קבע כי מעשה הרצח הוא "עבירה שונה או נוספת" לפי סעיף 34א' לחוק העונשין, מאחר שנותר הספק, שמא מוריס הוא שהרג את המנוח. נגזרו על המערער 14 שנות מאסר, מתוכן 11 שנים בפועל (בניכוי תקופת מעצרו). הגם שבעדותו בפני בית המשפט חזר בו אבישי מאמרותיו בהודעות שמסר בפני חוקרי המשטרה, העדיף אותן בית המשפט על פני עדותו בפניו, לפי סעיף 10א לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א - 1971.
(2) במשך למעלה משנה התנהל בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת"פ 387/98; השופט ג'רג'ורה) במקביל למשפטו של המערער, משפטו של אבישי. ביום 8.5.00 זיכה בית המשפט את אבישי מן העבירות שיוחסו לו, בקבעו כי אבישי לא נטל חלק בתכנית ה"עקיצה" ולא היה עם מוריס והמערער ביום הרצח. ערעור שהגישה המדינה נדחה על-ידי בית המשפט העליון (ע"פ 4532/00; השופטים ש' לוין, אנגלרד ונאור). אמנם נאמר בפסק הדין, כי רובץ על אבישי צל כבד מאוד של חשד ביחס לחלק הראשון של אירוע הרצח, היינו, עד לנסיעה לגלבוע. אך מאחר שבא כוח המדינה סבר שהאירוע אינו ניתן לפיצול, נדחה ערעורה לגבי כל חלקי האירוע.
(3) הן המערער והן המדינה עירערו על הכרעת הדין לגבי המערער - המערער עירער על הרשעתו בדין ולחלופין על חומרת עונשו, והמדינה על זיכויו מביצוע עבירת הרצח בצוותא, וכפועל יוצא מכך על גזר הדין. בית המשפט העליון (ע"פ 3601/01; השופט - כתארו אז - מ' חשין, והשופטים שטרסברג-כהן ולוי) קיבל את ערעור המדינה, והרשיע את המערער בביצוע בצוותא של עבירת הרצח. ההרשעה התבססה, בין היתר, על חלקים מגירסתו של אבישי לאירועים כפי שנרשמו בהודעותיו. נקבע, כי אבישי היה שותף לאירועי הרצח, לפחות עד לשלב בו הגיעו השלושה לתחנת הדלק בגן שמואל בדרכם עם הגופה לגלבוע. נוכח טיב ההרשעה בערעור נדון המערער למאסר עולם. ואולם, המותב שפסק את הדין נעתר לבקשת המערער והורה על קיום דיון נוסף בסוגיה של "בית משפט מדבר בשני קולות"; זאת - נוכח ההבדל שנוצר בין התוצאה במשפטו של אבישי לבין פסק הדין בעניינו של המערער.
(4) בדיון הנוסף (דנ"פ 4971/02; המשנה לנשיא אור, והשופטים מצא, חשין, דורנר, ריבלין, פרוקצ'יה ולוי) קיבלו שופטי הרוב - חמישה במספר (השופטים אור, מצא, דורנר, ריבלין ופרוקצ'יה) - את ערעורו של המערער וזיכו אותו מחמת הספק, בקבעם, בין היתר, כי לא ניתן לפצל את השתלשלות האירועים בכל הקשור למעורבותו של אבישי באירוע. זאת, מן הטעם שהודעותיו של אבישי בכל הנוגע לחלקו של המערער במעשה הפשע, מתמקדות ברובן בעיקר בשלבו השני של האירוע. הועלו, "ספקות מהותיים לגבי עצם האפשרות לקבוע - במידת ההוכחה הדרושה - כי אבישי היה נוכח בחלקו הראשון של האירוע" (השופט - כתארו אז - ריבלין, פיסקה 24 - 25), ובפרט שעה שהמדינה עצמה מתנגדת לתזת הפיצול. אשר על כן נקבע, כי לא ניתן להשתית את הרשעתו של המערער על הודעותיו של אבישי, וכיוון שאין ניתן להסתפק אך בהפרכת האליבי של המערער ובעדותו של מוריס כדי להרשיע את המערער, זוכה המערער בפסיקת הרוב, מחמת הספק. נקבע, בדעת הרוב, כי בית המשפט אכן דיבר בשני קולות: "... שני מותבים [הגיעו] בבית המשפט העליון להכרעה סותרת בשאלת מעורבותו של אבישי בחלקו הראשון של האירוע. בכל הנוגע להכרעה ספציפית זו, שעל פיה יקום ויפול דבר, התשתית הראייתית בשני המשפטים הייתה זהה" (השופט ריבלין, פיסקה 42). שופטי המיעוט - השופטים חשין ולוי - סברו מנגד, כי ניתן לפצל את השתלשלות האירועים, והטעימו כי בית המשפט שדן בעניינו של אבישי, היה עושה כן אלמלא סבר בא כוח המדינה שהאירוע אינו ניתן לפיצול, ובכך חרץ את גורל המשפט (השופט - כתארו אז - מ' חשין, פיסקה 14), ועל כן אין לומר כי בית המשפט דיבר בשני קולות. בדעת המיעוט נאמר, כי פרט להודעותיו של אבישי, התבסס בית המשפט בהרשעתו של המערער, על שקריו ועל הפרכת גירסת האליבי בה התגונן (השופט לוי, פיסקה 8).
(5) במשך כל התקופה, החל ממעצרו באוקטובר 1998 ועד ליום זיכויו בדיון הנוסף ביום 21.4.04, הייינו, כ- 5.5 שנים, היה המבקש כלוא בבית המעצר או בבית האסורים; אמנם אין מחלוקת כי מתוכם 5 חודשים נזקפים לחובת תיק אחר בו הורשע (ת"פ (רמלה) 2735/03). עסקינן איפוא בכליאה הכרוכה בתיק זה למשך כ-5 שנים.
ד. (1) לאחר זיכויו, הגיש המערער בקשה לפיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977. נזכיר את לשונו של הסעיף:
80. הוצאות ההגנה מאוצר המדינה
(א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ה - 1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור.
(ב) שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים.
(ג) החלטת בית המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור כפסק דין בפלילים.
(2) בית המשפט המחוזי, בפסיקת רוב (סגן הנשיא פיזם והשופטת בר-זיו) דחה את תביעת הפיצויים בקבעו, כי המערער אינו עומד באמות המידה לפיצויים על פי סעיף 80, דהיינו, אין לומר "שלא היה יסוד להאשמה", ואף לא ראה בית המשפט "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". באשר לאמת המידה הראשונה - "שלא היה יסוד להאשמה" - קבע בית המשפט, ועל כך לא חלקה גם דעת המיעוט, כי היה יסוד להאשמתו של המערער, וכי לא היה על התביעה להגיע למסקנה אחרת טרם זיכויו של המערער בדיון הנוסף. נקבע, כי התביעה פעלה באופן סביר כאשר עמדה על דעתה שיש להמשיך במשפט, חרף הספקות לגבי מעורבותו של אבישי באירועים; החלטת התביעה באשר לאישום נתמכה שוב ושוב בהחלטות ובפסקי הדין של הערכאות השונות. באשר לאמת המידה השנייה - "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" - קבעה דעת הרוב כי לא נתקיימו נסיבות המצדיקות מתן פיצוי. שופטי הרוב הטעימו את עמדתם, כי כדי שנאשם אשר זוכה מחמת הספק יהא זכאי לפיצוי, צריך שיתקיים "דבר מה נוסף לזיכוי", ובענייננו אין דבר מה שיש בו להצדיק את פיצוי המערער. דעת המיעוט (השופטת שטמר), שצידדה חלקית בתביעתו של המערער לפיצויים, עיגנה את עמדתה בשני נימוקים עיקריים: הראשון, מידת הסבל של המערער - האישום בעבירת הרצח הטיל על המערער נטל כבד של אימת הדין, ו"אות קלון" שאין ביטחון כי זיכויו בדיון הנוסף מחק בעיני הציבור. השני, התקופה הארוכה בה שהה המערער במעצר - וזאת ללא קשר לנסיבות שהביאו להתארכות זו: לשיטת השופטת שטמר, "אדם, שבסופם של הליכים ארוכים ומרובים הוכרז כחף מפשע, זכאי, בדרך כלל, לפיצויים ולו מוגבלים, אשר יעזרו לו לחזור ולהשתלב בחברה שמחוץ לכותלי הכלא". על סמך נימוקים אלה, סברה השופטת כי יש לפצות את המערער בשיעור של 25% מהפיצויים המירביים הקבועים בתקנות, וסך של 65,000 ש"ח שכר טרחת עורך דין.
טענות המערער
ה. ראשית, נטען כי "לא היה יסוד להאשמה", וכי רכיב זה יש לפרשו לא רק במבט בשעת מעשה אלא במבט לאחור, כעניין שבהגינות. לתמיכת טיעונו זה, מעלה המערער תילי תילים של נושאים עובדתיים שהיה בהם להצביע, לטעמו, על כך שלא הייתה תשתית ראייתית כנגדו. זאת, החל בעדותו הבלתי מהימנה של מוריס - עד המדינה - הלוקה כנטען הן בעובדות השקריות המתוארות בה, והן באישיותו הבעייתית ועברו הפלילי של מוריס. להלן נדרש המערער להודעותיו של אבישי, שסתרו בפרטים מהותיים את גירסתו של מוריס, וכנטען הצביעו על כך שאבישי בודה דברים מליבו או חוזר על דברים שלא היה נוכח בהם; וגירסת האליבי של אבישי לא נבדקה על ידי המשטרה והפרקליטות. נוכח דברים אלה, כך הטענה, היה על התביעה לדעת כי אין בידה סיוע לעדותו של מוריס עד המדינה. לפחות משעה שנפסק בערעורו של אבישי כי הוא לא נכח בשלבם השני של האירועים, היה על המדינה - כך הטענה - להפסיק את ההליכים נגד המערער, שכן עמדתה הייתה שאי אפשר לפצל בין השלבים. שנית, נטען כי גם מתקיימות "נסיבות אחרות" המצדיקות מתן פיצויים; נטען, כי המערער חוה עינוי דין קשה ביותר במשך חמש וחצי שנים בהן היה כלוא בבית האסורים כשעונש מאסר עולם מרחף מעל ראשו. דבר זה, כך נטען, אין לו תקדים, והמערער חזר לצרוך סמים קשים בעקבות הדיכאון בו היה שרוי לאחר מעצרו, ונקלע למשבר אישי קשה לאחר שנותק ממשפחתו. נטען, כי הוכר בפסיקה שמקום בו גירסת עד תביעה הייתה כוזבת וגרמה להטעיית חוקרי המשטרה והפרקליטות, באופן שהנאשם נפל קרבן לעלילה, מחייב הצדק את פיצויו. בענייננו, נטען לבעייתיות בהליך החתימה של הסכם עד המדינה, כמו גם במהות ההסכם; והראיה הנוספת שסיפק עד המדינה לעדותו - עדות אבישי - התגלתה ככוזבת. בא כוחו המלומד של המערער טען גם, כי אין לראות את הזיכוי מחמת הספק כשונה מזיכוי אחר, בניגוד לרוח העולה מן הפסיקה; הצלחה לעורר ספק היא מטרת ההליך הפלילי בעיני כל סניגור. תחושת הצדק מחייבת איפוא פיצוי, ופיצוי אין פירושו התעשרות.
טענות המשיבה
ט. ראשית, נטען כי "היה יסוד להאשמה" של המערער, שכן בחינת התנהגות התביעה על ציר הזמן - ולא במבחן התוצאה הסופית - מובילה למסקנה כי התביעה לא כשלה בפעולותיה, ואין בהתנהגותה כדי לבסס עילה לפיצוי המערער. נטען, כי שיקול דעתה של התביעה היה סביר, שהרי מסכת הראיות שהיתה בידיה ביססה את הרשעת המערער בבית המשפט המחוזי ובבית משפט זה בהליך הערעור. נטען, כי התביעה סברה שזיכויו של אבישי והוכחת האליבי בעניינו לא היה בהם כדי להשמיט את הקרקע מתחת לסיכויי הרשעתו של המערער, שכן מערכת הראיות בעניינו הכילה שלוש חטיבות ראייתיות שאינן קשורות בהכרח האחת ברעותה. עוד נטען, כי לא בכדי לא קבע בית המשפט בזכותו את אבישי כי אין בחומר הראיות כדי להביא להרשעתו של אבישי בחלקו הראשון של האירוע; כנטען, בית המשפט לא הכריע לחובת אבישי בהרשעה חלקית, בשלב הראשון, אך ורק נוכח עמדת התביעה, שסברה כי האירוע אינו ניתן לפיצול. שנית, נטען כי גם אין מתקיימות "נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי". נטען, כי טיב הזיכוי ונסיבותיו מובילים למסקנה שאין המערער זכאי לקבל פיצוי. יש לזקוף לחובת המערער - כך הטענה - את העובדה שבמהלך חקירותיו סירב לשתף פעולה עם חוקריו, שיקר ומסר גרסת אליבי שנסתרה על פי הראיות. דבר זה מהוה גורם המשפיע לכיוון שלילת הפיצוי או לכל הפחות להפחתתו באופן משמעותי. עוד נטען, כי הימשכות ההליכים בעניינו של המערער נבעה מנסיבות אובייקטיביות ומריבוים של ההליכים, וכי טענותיו של המערער בדבר עינוי הדין והנזקים שנגרמו לו, עשויות להיחשב במקרים מיוחדים בלבד כנסיבות אישיות המצדיקות מתן פיצוי. בענייננו, לא עמד המערער בנטל ההוכחה והסתפק בהעלאת טענות כלליות, אשר בחלקן אינן משקפות את המציאות נכוחה. בנוסף נטען, כי עיקר שיקול הדעת באשר לפסיקת הפיצויים מסור לערכאה שלדיון, ואל לו לבית משפט שלערעור להתערב בהחלטותיה.