פורת נ' מזרחי (מונסונגו) ואח'

פסק דין

לפניי תביעה כספית בסך 171,735 ₪, בגין נזקים שנגרמו לתובעת בעקבות הסכם מכר שנערך בינה ולבין הנתבעים ואשר במסגרתו מכרו הנתבעים לתובעת את דירתם.

תמצית העובדות הנוגעות לעניין

הנתבע 2 רכש בתחילת שנת 2002 את הדירה נשוא התביעה, הממוקמת ברח' ירושלים בבת-ים. הדירה נרכשה לצרכי השקעה ונרשמה על שם בתו, הנתבעת 1. בסמוך לאחר רכישת הדירה, ביצע הנתבע 2 עבודות לחלוקת הדירה לשלוש יחי דיור נפרדות ולאחר מכן השכיר אותן לשוכרים שונים.

בסמוך לאחר מכן, החלו להופיע רטיבויות בדירה הממוקמת מתחת לדירת הנתבעים והשייכת למשפחת זרינסקי (להלן: "השכן"). בחודש מרץ 2003 פנה השכן לעירייה בנושא זה ובנושא חלוקת הדירה. בשנת 2004 הגיש השכן תביעה כנגד הנתבעים בפני המפקחת על המקרקעין בקשר לרטיבויות הנ"ל. בהסדר הפשרה שהושג בין הנתבעים ולבין השכן ביום 18.10.04, הוסכם כי תקרת השכן תיצבע וכי אם הרטיבות תחזור תוך שלושה חודשים, יפנו הנתבעים את הריצוף בדירתם ויבצעו כל תיקון הדרוש להפסקת ומניעת הרטיבות לפי הנחיות המומחה מטעם השכן.

בסמוך לאחר ההסדר, פנו הנתבעים אל כב' המפקחת בטענה כי השכן לא מתיר את ביצוע העבודות ודורש כבר בשלב זה את פירוק מרצפות בבית הנתבעים וזאת בניגוד להסדר. השכן פנה מנגד, בבקשה לביטול הסכם הפשרה, על רקע התפשטות כתמי הרטיבות מאז החתימה על ההסדר. בסופו של דבר, התיר השכן לנתבעים לבצע את התיקונים המוסכמים בדירתו, שעיקרם צביעת התקרה וכך נעשה הדבר בין התאריכים 12.12.04 – 16.12.04. כמו כן, ההסדר לא בוטל.

משום שצביעת התקרה לא פתרה את תופעת הרטיבות, פנה השכן שוב אל הנתבעים בשנת 2005 בדרישה לביצוע תיקונים בדירתם למניעת הרטיבות. הפניות נעשו באמצעות בא כוחו, עו"ד דורני וגם באמצעות נציגו וידידו הקרוב, מר איגור יליסייב, שהנו מהנדס אזרחי, אשר גם ליווה את השכן בהליכי התביעה הנ"ל (להלן: "יליסייב"). עקב כך, החליף הנתבע 2 גומייה באביזר אינסטלציה כלשהו בביתו וביצע צביעה נוספת בבית השכן. מעבר לכך, לא ביצע הנתבע 2 תיקונים בביתו (ראה עדות הנתבע 2 בעמ' 43 – 45 לפר' 27.10.11).

ביום 12.12.06 רכשה התובעת את הדירה מהנתבעים. התובעת טוענת כי הנתבעים לא גילו לה דבר לגבי הרטיבויות בדירת השכן ולגבי התביעה שהוגשה בעניין כנגדם. לטענתה, כחודש לאחר רכישת הדירה, פנה השכן אליה בנושא זה. התובעת טוענת כי סברה לתומה כי מדובר בעניין חד פעמי ועל כן, ולאחר התייעצות עם איש מקצוע, ביצעה היא בתחילת שנת 2007, באמצעות בעל מקצוע, עבודות איטום של רצפות חדרי הרחצה בשלושת היח' בשווי 4,000 ₪.

דא עקא, בחלוף כשנה, שוב פנה השכן אליה בטענה כי הבעיה לא נפתרה. במקביל, החלו השוכרים של התובעת להתלונן על סתימות בחדרי הרחצה. התובעת פנתה בשלב זה (סוף 2007) לאיש מקצוע (להלן: "חפוטא"), אשר ניסה לתקן את הבעיה באמצעות שאיבת הסתימות. משכך, התובעת נאלצה לפנות את השוכרים לדיור חלופי בתקופה זו. משלא נפתרה הבעיה, חקרה התובעת את הנושא לעומק ואז, כך לטענתה, התגלה לה לראשונה כי הייתה קיימת בעיה משמעותית וממושכת של רטיבות וכי אף התקיימו הליכים משפטיים בנושא בפני המפקחת על המקרקעין. התובעת פנתה אל מומחה מטעמה, המהנדס מרדכי אדלר (להלן: "אדלר") אשר הכין חוות דעת בחודש פברואר 2008. התובעת נאלצה לבצע עבודות נרחבות בדירתה בתקופה 27.1.08 עד 19.3.08, שכללו החלפת צנרת וביצוע איטום מחדש של חדרי הרחצה וזאת תוך פינוי השוכרים מהיחידות פעם נוספת. העבודות בוצעו על ידי חפוטא בעלות של 60,000 ₪ + מע"מ.

בשנת 2008 הגישה התובעת תביעה כנגד הנתבעים בנושא זה. התביעה נמחקה, לאחר שכבר ניתנה חוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט, המהנדס אייל רחמני (להלן: "רחמני") ולפני הגשת תצהירי התובעת, אשר שהתה בזמנו בחו"ל והתקשתה לטפל בהליכים הכרוכים בתביעתה.

התובעת הגישה, אפוא, את תביעתה מחדש בה עותרת היא לחיוב הנתבעים בהשבת הסכומים ששילמה עבור תיקון הליקויים בדירתה, בסך של 73,920 ₪, בתשלום עלות תיקון תקרת דירת השכן, בסך של 3,465 ₪, שטרם תוקנה, בהשבת שכר טרחת המומחה מטעמה בסך של 1,350 ₪, בפיצוי מוסכם בגין הפרת ההסכם בסך של 63,000 ₪, כמו גם בפיצוי בגין אובדן שכר דירה בסך של 20,000 ₪ עבור החודשים בהם לא היו יח' הדיור שמישות למגורים ובפיצוי עבור עגמת נפש, בסך של 10,000 ₪ ובסה"כ 171,735 ₪.

הנתבעים מנגד סבורים כי יש לדחות את התביעה וטוענים, בין היתר, כי בטרם מכירת הדירה לתובעת, הם כן גילו לה אודות הנזילה בדירת השכן בשנת 2003. כמו כן, טוענים הם כי התובעת לא הודיעה להם על קיום הליקויים הנטענים לפני הגשת התביעה ועל כן היא אינה יכולה להסתמך עליהם בתביעתה. עוד טוענים הם כי סביר להניח שהמקור לליקויים הוא בעבודות התיקונים שביצעה התובעת שלא כדבעי בשנת 2007. הנתבעים טוענים כי מדובר בבנין בן ארבעים שנה ואין לצפות כי הצנרת בבנין תהא חדשה ומכל מקום, התובעת הצהירה בחוזה המכר כי היא בדקה את הדירה ומצאה אותה מתאימה לצרכיה ולשביעות רצונה.

דיון

אי מתן הודעה על אי ההתאמה

הנתבעים טוענים כי התובעת לא יידעה אותם אודות הליקויים הנטענים בדירה ועל כן היא מנועה מלהסתמך עליהם. סבורני כי יש ממש בטענה זו. חוק המכר, תשכ"ח-1968, קובע בסעיף 14 כי יש לתת הודעה על אי-התאמה מיד לאחר גילויה. מתן הודעה על אי התאמה הנו תנאי מקדים להסתמכות עליה, גם מקום שהמוכר ידע על אי ההתאמה (ראה סעיף 16 לחוק המכר).

עיון בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית של התובעת, מגלה כי לא קיימת בהם כל טענה ולו ברמז, אודות פניה אל הנתבעים בעניין זה בשלב כלשהו, לפני הגשת התביעה. גם אין זכר ולו למכתב התראה לפני הגשת התביעה הראשונה בשנת 2008, שאף היא, הוגשה רק בחודש יולי 2008, חודשים רבים לאחר שהתעוררה הבעיה בשנית בסוף דצמבר 2007 ינואר 2008.

לכל הפחות, הייתה טענה כאמור חייבת להופיע בכתב תשובה וזאת לאחר שהנתבעים טענו במפורש בכתב הגנתם, כי לא קיבלו כל הודעה על הליקויים מהתובעת (ס' 11 לכתב ההגנה). כתב תשובה לא הוגש.

לפיכך, גרסת התובעת, שהועלתה רק בחקירתה הנגדית, לפיה היא כביכול פנתה אל הנתבע 2 בקשר לליקויים באמצעות חבר שלה, עוד בשנת 2007 (עמ' 31, ש' 11 – 15) וכי עשתה כן בעצמה גם בשנת 2008 (עמ' 31, ש' 4 – 8), הנה בבחינת הרחבת חזית ולכל הפחות עדות מאוחרת וכבושה, שאין בידי לתת בה אמון. התובעת לא הביאה לעדות את אותו החבר הנטען, אשר באמצעותו לכאורה הודיעה היא לנתבע 2 כבר בשנת 2007 על קיום הליקויים.

פניה אל הנתבעים בנושא הליקויים - לא רק שהנה נדרשת לפי חוק המכר כאמור, אלא הנה גם בבחינת מושכלות יסוד של התנהגות סבירה ורציונאלית המתבקשת בנסיבות העניין, גם ממי שאינו משפטן, כך שהיה מצופה מהתובעת לבצע פניה כאמור, אם לא בשנת 2007, הרי שלכל המאוחר בשנת 2008. האמור לעיל נכון ביתר שאת, כאשר בתה של התובעת הנה עורכת דין והייתה לתובעת נגישות לקבלת יעוץ משפטי (עמ' 31, ש' 22 – 23). העובדה שגם לאחר החרפת הבעיה בשנת 2008, לא נשלח כל מכתב מטעם התובעת אל הנתבעים אודות הליקויים, אומרת דרשני, הנה תמוהה בנסיבות העניין ומטילה צד כבד על התביעה.

גם ההסבר שסיפקה התובעת להתנהלות שלה בשנת 2007 עם גילוי הבעיה (הסבר לפיו לא רצתה להתעמת עם הנתבע 2 – ראה עמ' 31, ש' 1 – 3), אינו משכנע בעיני. יושם לב כי לפי גרסת התובעת עצמה, כבר בשנת 2007 ועם פנייתו הראשונה של השכן אליה, ציין הלה בפניה כי מדובר בבעיה חוזרת ומתמשכת שבעטיה נעשו פניות רבות אל הנתבע 2 (ס' 10 לתצהיר התובעת, שם נכתב: "הם הסבירו לי שהם פנו בעניין זה אל הנתבע 2, כפי שעשו משך תקופה ממושכת ביותר, ובפנייתם האחרונה הודיע האחרון כי הכתובת לכל פניותיהם, מעתה, הנה אנכי"). משמעות הדבר כי כבר בשלב זה, ידעה התובעת כי הנתבעים הסתירו ממנה את נושא הרטיבות וחרף זאת בחרה היא שלא לפנות אליהם ואף שילמה מכיסה את ההוצאות הכרוכות בכך, שהגיעו לכדי לא פחות ולא יותר מ- 4,000 ₪, סכום לא זניח לכל הדעות.