לפני בקשה למחיקת ההליך שבכותרת בשל האיחור שחל בהגשתו.
1. ההליך נסוב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו במסגרתו נדחה ערעורן של המבקשות על החלטת רשם בית המשפט המחוזי שדחה את בקשתן למחוק על הסף בקשה לביטול עיקול מהטעם שהבקשה נתמכה בתצהיר הכתוב בשפה האנגלית ללא תרגום לעברית. פסק הדין ניתן ביום 1.1.06 בהעדר הצדדים. בבקשה למתן רשות לערער מציינות המבקשות כי פסק הדין הומצא להן על ידי בית המשפט קמא באמצעות הפקסימיליה ביום
22.1.06. הבקשה לרשות לערער הוגשה ביום
21.2.06.
2. לטענת המשיבה, עותק של פסק הדין צורף לתגובה שהוגשה על ידה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב ביום
9.1.06 ואשר הומצאה למבקשות עוד באותו יום. קבלת התגובה וקבלת פסק הדין אושרו בחותמת "נתקבל" של משרד ב"כ המבקשות אשר הוטבעה על שני המסמכים. עוד נטען על ידה, כי המבקשות שילמו לה את ההוצאות שנפסקו לטובתה בפסק הדין כבר ביום
11.1.06. המשיבות מתנגדות לבקשה. לטענתן, צירוף פסק הדין כנספח לתגובה אינו מבטיח כי במעמד קבלת התגובה יעיינו באי הכוח של בעל הדין בכל אחד ואחד מהנספחים שצורפו לבקשה. לפיכך, לטענתן, אין לראות בכך המצאה כדין. לחילופין טוענות המבקשות כי משך האיחור הקצר והפגיעה הקשה הצפויה בזכויותיהן החוקתיות מובילים למסקנה שיש לדחות את הבקשה. לבסוף, בקשת המבקשות היא, שאם תדחנה טענותיהן בעניין זה, יוארך להן המועד להגשת ההליך שכן האיחור נגרם כתוצאה מטעות שבדין, אשר הוכרה בהלכה כ"טעם מיוחד" להארכת מועד.
מועד הגשת ההליך
3. בהלכה קיימות שתי גישות מרכזיות בכל הנוגע לפגמים שנפלו בהליך ההמצאה. גישה אחת מתמקדת בשאלת חוקיות ההמצאה והגישה השנייה מתמקדת בידיעת בעל הדין על ההחלטה שהומצאה (לתיאור גישות אלה ולאסמכתאות ראו: בש"א 6171/04 רינה מיכאלי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, דינים עליון, כרך סח, 672 (להלן: פרשת מיכאלי) פסקות 5-6). בפרשת מיכאלי הובהר כי עיון בפסיקה הדנה בסוגיית ההמצאה מעלה כי בדרך כלל ניתן משקל לפגמים בהמצאה כאשר אלה גרמו לאי ודאות ביחס לטיב הידיעה של בעל הדין או למועד האחרון להגשת הליך. לעומת זאת, כאשר הפגם המדובר לא עורר ספק של ממש בשאלת הידיעה או בשאלת המועד להגשת הליך ערעורי, אומץ לא אחת כלל הידיעה.
כיצד באים הדברים לידי ביטוי במקרה שלפני?
אכן, יש ממש בטענת המבקשות כי ברגיל צירוף פסק דין כנספח לכתב בי דין אין די בו כדי לבסס המצאה כדין. לכתב בי דין אשר בעל דין ממציא במסירה אישית לבעל הדין שכנגד עשויים להיות מצורפים נספחים רבים, ואין כל וודאות כי עורך הדין יעיין בהם לאלתר מיד עם קבלת כתב בי הדין וכי ישים לבו לכל אחד ואחד מהם. ככלל, על מנת להמציא כדין פסק דין בהמצאה אישית יש להמציאו בנפרד לפי כללי ההמצאה הנקובים בדין. אמנם בענייננו, הוטבעה על פסק הדין חותמת "נתקבל" של משרד באי כוח המבקשות, אולם גם בכך אין כדי לרפא את הפגם שחל בהמצאה שכן לחותמת לא התווספה חתימת המקבל.
למרות האמור, בנסיבות העניין, חרף הפגמים הנ"ל, מקובלת עלי טענת המשיבה כי פסק הדין הומצא כדין למבקשות על ידי המשיבה עוד בטרם הוא המצא להן על ידי בית המשפט. מסקנה זו עולה מצירופן של מכלול העובדות הבאות;
ראשית, פסק הדין היה הנספח היחיד שצורף לתגובה שהומצאה למבקשות והתגובה הפנתה אל פסק הדין במפורש. בכך יש כדי לחתור באופן ממשי תחת ההנחה כי נספח זה היה יכול "לחמוק" מעינם של באי כוח המבקשות.
שנית, התגובה נשלחה בנוגע לדיון שהיה אמור להתקיים ביום 15.1.06 בפני כבוד הרשם גלדשטיין. עקב סמיכות הדיון, קשה להלום כי התגובה, אליה צורף פסק הדין שנספח לה, לא טופלה על אתר.
שלישית, בתגובתו, ב"כ המבקשות אינו מכחיש את העובדה כי הוא קיבל את פסק הדין לידיו מידי המשיבה במועד הנטען. ב"כ המבקשות מקפיד לטעון כי פסק הדין הומצא לו כדין רק מאוחר יותר, אולם אין הוא טוען שבפועל פסק הדין לא היה בידיו קודם לכן, במועד שנטען כי הוא הומצא לו על ידי המשיבה.
רביעית, וזהו העיקר בעיני, יומיים לאחר שתגובת המשיבה אליה צורף פסק הדין הומצאה למבקשות, שילמו המבקשות את ההוצאות בהן חויבו במסגרת פסק הדין. נוכח משקלן המצטבר של כלל נסיבות אלה, לא יכול להתעורר ספק של ממש הן לגבי ידיעת המבקשות על תוכן פסק הדין והן לגבי העובדה כי פסק הדין התקבל על ידן לכול המאוחר עד ליום 11.1.06, המועד בו שילמו המבקשות את ההוצאות שנקבעו בפסק הדין. במצב דברים זה, חרף הפגמים הנטענים בהמצאה, יש לראות את ההמצאה כהמצאה כדין.
4. יתרה מכך, דעתי היא, שבנסיבות העניין, מעבר למסקנתי הנ"ל לפיה ידיעת המבקשות שקולה להמצאה כדין, קמה נגדן גם טענת השתק, וזאת נוכח העובדה שהן שילמו למשיבה כבר ביום 11.1.06 את ההוצאות בהן חויבו בפסק הדין. אחד המקרים בהם יכולה להיווצר מניעות מלטעון לאי המצאה של פסק הדין, נוצר כאשר בעל הדין פועל לפי האמור בפסק הדין, וזאת עוד בטרם הומצא לידיו כדין. בענייננו, נוכח תשלום ההוצאות על ידי המבקשות, היתה המשיבה רשאית להניח כי המבקשות יודעות על פסק הדין והן קיבלו על עצמן לפעול על פי האמור בו (השוו: ע"א 3135/03 אובייקטיבי מחקרים עולמיים לישראל בע"מ נ' קליניקה אריאל בע"מ, פ"ד נח(2) 197 פסקות 10-11 ואסמכתאות שם).
5. לסיכום, מסקנתי היא כי בפגמים הנטענים על ידי המבקשות, לא היה כדי לגרום לאי ודאות לגבי ידיעתם של המבקשות או לגבי המועד האחרון להגשת ההליך. במצב דברים זה, קיומם של הפגמים הנטענים בהמצאה אינו גורר את בטלותה. מכל מקום, נוכח העובדה כי המבקשות פעלו בהתאם לאמור בפסק הדין, ושילמו למשיבה את ההוצאות שנפסקו לטובתו, הן מנועות מלטעון אחרת. נוכח מסקנתי זו, חל איחור בהגשת הבקשה לרשות לערער.
הארכת מועד
6. המועד להגשת בקשת רשות לערער קבוע בחיקוק. לפיכך, הארכתו טעונה "טעם מיוחד" (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). האם הוכיחו המבקשות טעם כאמור להארכת מועד?
גם אם אצא מנקודת מוצא, הנוחה למבקשות, לפיה המועד למנין הימים חל ביום 11.1.06, המועד בו שולמו הוצאות המשפט, ולא ביום 9.1.06, היום בו הומצאה להן תגובת המשיבה אשר צורף לה עותק מההחלטה, עדין אין מדובר באיחור של מה בכך. כאמור, לטענת המבקשות, האיחור נבע מטעות שבדין. אכן, טעות שבדין עשויה לשמש "טעם מיוחד" להארכת מועד (ראו לדוגמא: ע"א 502/68 גולדברג נ' ברש, פ"ד כה(2) 936). אולם לעניין זה, אין די בכך שהטעות נעשתה בתום לב, אלא היא צריכה להיות סבירה במידה המצדיקה פגיעה בציפייתו של בעל הדין שכנגד לכך שההליכים בעניינו יסתיימו (ראו: בש"א 443/02 מנהל הארנונה המועצה המקומית שבי ציון נ' שירותי בראיות כללית, דינים עליון, כרך סא, 92). טענת המבקשות בעניין זה כי ההלכה לעניין המצאה אינה ברורה די הצורך. כפי שהובהר בפרשת מיכאלי, עיון בפסיקה הרלבנטית מעלה כי ניתן משקל לפגמים בהמצאה כאשר אלה גרמו לאי ודאות ביחס לטיב הידיעה של בעל הדין או למועד האחרון להגשת הליך. לעומת זאת, כאשר הפגם לא עורר ספק של ממש בעניינים אלה, אומץ לא אחת כלל הידיעה. מכאן, שאין לקבל את טענת המבקשות כאילו הכללים בעניין זה אינם ברורים באופן העולה כדי "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד. יתרה מכך, כפי שהובהר לעיל, בענייננו קמה למשיבה טענת השתק כנגד המבקשות. גם הגישה הדוגלת במועד ההמצאה כדין כמועד שבו מתחיל מרוץ המועדים להגשת הליך מכירה בטענה זו כחריג לכלל זה. לעניין הלכה זו, אין מחלוקת או אי בהירות כלשהי, ולפיכך אין לקבוע כי האיחור שחל בהגשת ההליך נבע מטעות סבירה בהבנת ההלכה הקיימת.
בכך לא סגי. טעות שבדין יכולה לעלות כדי טעם מיוחד גם כאשר אין מדובר בטעות סבירה, כאשר בנסיבות העניין עוצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין שכנגד היא פחותה או שהאינטרס הנגדי של בעל הדין שכנגד מצדיק זאת (ראו: רע"א 9073/01 פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תק-על 2002(1), 746). אולם בנסיבות המקרה דנן, אין בידי לקבוע כי עוצמת הפגיעה בציפיותה של המשיבה היא פחותה באופן המצדיק היעתרות לבקשה. כאמור, אין מדובר באיחור של מה בכך. כמו כן, המבקשות אינן טוענות כי הן הודיעו למשיבה על כוונתן להגיש הליך ערעורי. במצב דברים זה, לאחר שחלף המועד הקבוע בדין להגשת הליך הייתה המשיבה רשאית לגבש ציפייה לגיטימית לכך שהיא לא תוטרד בהליך ערעורי נוסף. אשר לחשיבות האינטרס של המבקשות, לא השתכנעתי כי הפגיעה בה מצדיקה, כשלעצמה, היעתרות לבקשה להארכת מועד. כאמור, מדובר בערעור בגלגול שלישי, כך שהסוגיה נדונה כבר בערכאה ערעורית אחת. כמו כן, לכאורה, על פני הדברים, אין ההליך מגלה עילה לדיון בגלגול שלישי באופן המצדיק היעתרות לבקשה להארכת מועד. אוסיף, כי בשלילת זכותן של המבקשות לערער ברשות אין כדי לאיין את זכותן לערער בזכות על הסוגיה בסיום ההליך, וגם מטעם זה עוצמת הפגיעה בהן אינה מצדיקה היעתרות לבקשה.
התוצאה היא, שהבקשה למחיקת ההליך על הסף מתקבלת. המבקשות ישאו בהוצאות המשיבה בסכום כולל של 1,500 ש"ח אשר ישאו רבית והצמדה מעת המצאת ההחלטה ועד לתשלומם בפועל.
ניתנה היום, כ"ט בתמוז תשס"ו (25.7.2006).
שושנה ליבוביץ
ר ש מ ת