פאיזה חליל עקלי (קימרי) ואח' נ' עטאף מעתוק

פסק דין

א. רקע

1. התביעה היא לפנוי הנתבעת מנכס שלטענתה היא דיירת מוגנת בו. מדובר בדירה המצויה בקומה הראשונה בבית ברח' כעב בן זוהיר בשכונת חנינא בירושלים.

בעלה המנוח של הנתבעת הוא ששכר את הנכס מאת אביה של התובעת 1 (ר' סעיף 6 לתצהיר הנתבעת על נספחו; סעיף 8 לתצהיר התובע על נספחו). לאחר פטירתו של אבי התובעת הגישו אחיה של התובעת בשנת 1992 תביעה לפנויו של בעל הנתבעת מהנכס בטענה כי אינו דייר מוגן אך התביעה נדחתה. ערעור על פסק הדין נדחה אף הוא (ר' סעיפים 12-10 לתצהיר הנתבעת על נספחיהם). בשנת 1998 הוגשה על ידי דודה של התובעת, אחי אביה, תביעה לפנויו של בעל הנתבעת מהנכס בטענה כי הנכס למעשה בבעלותו ולא בבעלות אחיו. בעקבות הסדר פשרה אליו הגיעו הצדדים שתוכנו הודאה בזכויות התובע (הדוד) והכרה בתשלום דמי השכירות על ידי הנתבע, נמחקה התביעה (ר' סעיפים 18-15 לתצהיר הנתבעת על נספחיהם). בפסק דין שניתן מאוחר יותר בשנת 2006 בתביעה שהוגשה על ידי התובעת 1 כנגד יורשי אחי אביה ניתנה הצהרה ולפיה העברת הזכויות שנעשתה בין אביה המנוח של התובעת לבין אחיו המנוח בפני פקיד ההסדר הירדני ביום 16.9.64, העברה שמכוחה גם תוקן לוח הזכויות הישראלי, הינה חסרת תוקף מאחר ונעשתה על בסיס מסמך מזוייף (ר' סעיף 3 לתצהיר התובע על נספחו).

ב. טענות הצדדים

2. בתביעה הנוכחית עותרים התובעת ובעלה לפנויה של הנתבעת מהנכס ממספר טעמים. ראשית, לטענתם הנתבעת הפסיקה לשלם את דמי השכירות החל משנת 1998. שנית, הנתבעת אפשרה לבנה ולכלתו להתגורר בדירה בניגוד להסכם השכירות. שלישית, הנתבעת גרמה לנזקים בדירה ואף ביצעה בה עבודות בנייה שאינן מותרות. על טענה נוספת ולפיה נטשה הנתבעת את הדירה ויתר ב"כ התובעים לאחר שמיעת הראיות (ר' עמ' 118, שורה 31).

לטענת הנתבעת התשלומים של דמי השכירות החל משנת 1998 נעשו לאחי אביה של התובעת בהתאם למסמכים שהציג בדבר זכויותיו ולאחר מכן עם פטירתו, התקשתה הנתבעת לאתר את הגורם המוסמך לו יש להעביר את דמי השכירות. עוד טוענת הנתבעת כי היא מתגוררת בדירה ביחד עם בנה וכלתו אשר להם היא נזקקת בשל גילה ומצבה ואין בכך כדי להקים כל עילה לפנויה מהנכס. לבסוף טוענת הנתבעת כי בדירה בוצעו אך שיפוצים מינוריים על מנת לאפשר את המגורים בה בשל מצבה.

ג. דיון

קבילות תצהירה של הנתבעת

3. בסיכומיו טען ב"כ התובעים כי יש לפסול את תצהירה של הנתבעת לאחר שהעידה במהלך חקירתה כי לא חתמה בפני עורך דין אלא בביתה.

אכן כשנשאלה הנתבעת היכן חתמה על התצהיר השיבה: "אצל בלום. עו"ד בלום. אני חתמתי בבית שלי ושלחתי את התצהיר עם איהאב" (עמ' 83, שורה 11). בהמשך כשנשאלה "אז לא חתמת בפני העו"ד ומה שעשית חתמת בבית ועלא לקח את התצהיר לעו"ד?" השיבה "לא עלא אלא איהאב. הוא זה אחראי על העניינים האלה. עלא היה ילד קטן ולא ידע שום דבר". (שם, שורות 22-20). ולבסוף לשאלה "טוב אני מבין את זה. התצהיר הכין לך העו"ד, איהאב הביא לך הביתה ואת חתמת?" השיבה "כאשר הבנתי את התצהיר חתמתי עליו ופאדי הוא זה שתרגם לי את התצהיר ואני חתמתי עליו, אני לא חותמת על דבר שאני לא יודעת עליו שום דבר" (עמ' 83, שורות 31-29). עו"ד בלום הצהיר בעקבות זאת לפרוטוקול כי התצהיר נחתם במשרדו ובפניו לאחר שהקריא לה אותו באופן מלא ויתכן כי העדה מבלבלת בין החתימה על התצהיר לבין תרגום שהובא בפניה לאחרונה על מנת שתזכר (ר' עמ' 84, שורות 16-11).

4. הצהרתו של עו"ד בלום בפרוטוקול נאמנה עלי. הנתבעת העידה כי היא לאחר אירוע מוחי וסובלת ממחלות שונות (ר' עמ' 82, שורות 19-15) ונראה כי אף עדותה שלה ככל הנוגע למקום חתימת התצהיר אינה בהירה וחד-משמעית. מחקירתה החוזרת עולה כי היא יודעת היכן משרדו של עו"ד בלום וכי היתה שם (ר' עמ' 104, שורות 15-11). בתשובה לשאלה מפורשת השיבה כי חתמה בפני עו"ד בלום (ר' עמ' 104, שורות 21- 26). לנוכח כל האמור אין מקום להורות על פסילת התצהיר.

למעלה מן הצורך יצויין כי תצהירה של הנתבעת הובא בעיקר לצורך הגשת מסמכים שונים – ההסכם, תביעות שהוגשו, פסקי הדין שניתנו ותכתובת עם עו"ד בלום, מסמכים שאין למעשה מחלוקת לגבי האותנטיות שלהם. בנסיבות אלו אין מקום לפסילת התצהיר אשר משמעותה למעשה הוצאת המסמכים האמורים מתיק בית המשפט.

זכויות הנתבעת בנכס

5. בסיכומיו טען ב"כ התובעים כי לא הוכח מעמדה של הנתבעת כדיירת מוגנת. טענה זו לא נטענה במפורש בכתב התביעה ומכל מקום אין בה ממש. על פי סעיף 6 לתצהיר הנתבעת בעלה המנוח הוא ששכר את הקומה השניה בנכס ביום 1.1.68 מאת אביה של התובעת 1. לתצהיר צורף הסכם השכירות הנושא תאריך 1.1.68. אף לתצהיר התובע צורף אותו הסכם עצמו (ר' סעיף 8 לתצהיר התובע על נספחו). קרי, הסכם השכירות שהוגש מטעם שני הצדדים נושא תאריך לפני המועד הקובע לתחולתו של חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב-1972 (סעיף 9). גרסת הנתבעת בתצהירה ולפיה בשנת 1974 הוסכם בין הצדדים כי הנתבעת ובעלה יעברו להתגורר בקומת הקרקע של המבנה כאשר ההסכם משנת 1968 ימשיך לחול על שכירות זו (ר' סעיפים 8-7 לתצהיר הנתבעת) לא נסתרה, והיא נתמכת בפסק הדין שניתן בתביעת אחיה של התובעת לפינויו של בעל הנתבעת (ר' נספח ג' לתצהיר הנתבעת; סעיף 5).

זכויות התובעים בנכס

6. על פי תצהיריהם של התובעת ובעלה הם רכשו את הנכס הכולל ארבע דירות מגורים מאת אביה של התובעת 1 על פי הסכמי רכישה אשר צורפו לתצהיר (סעיף 2 לתצהירים). בעקבות פסק הדין ההצהרתי ולפיו העברת הזכויות מאת אבי התובעת לאחיו נעשתה על בסיס מסמך מזוייף דווחה העסקה למיסוי מקרקעין וכיום רשומים התובעים כבעלי הנכס במיסוי מקרקעין (ר' סעיף 4 לתצהירים על נספחו).

טענת הנתבעת כנגד זכויות התובעים נשענת למעשה על ההליך שניהל כנגד בעלה אחי אביה של התובעת והמסמכים שהציג במסגרתו. בנוסף, טוענת הנתבעת כי לא הוכח מהן זכויות התובעת ביחס ליתר יורשי אביה.

7. כאמור בעלה של הנתבעת שכר את הנכס בשנת 1968 מאת אבי התובעת. בפסק הדין המחוזי שניתן בתביעת התובעים כנגד יורשי אחיה אביה של התובעת נקבע כי העברת הזכויות על שם אחי האב נעשתה על בסיס מסמך מזוייף. אין מחלוקת כי בעת השכרת הנכס לבעלה של הנתבעת היה הנכס רשום על שם אבי התובעת. כך גם היום (ר' עדותה של התובעת העמ' 42, שורה 24). בין לבין ניתן כאמור פסק הדין שקבע כי רישום הזכויות בתקופת הביניים על שם הדוד יסודו במסמך מזוייף. בנסיבות אלו ככל שטוענת הנתבעת כי לאבי התובעת לא היו זכויות בנכס, עליה הנטל בעניין זה והיא לא עמדה בו.

אשר לזכויותיה של התובעת ביחס ליתר יורשי אביה. בעדותה ציינה התובעת כי ההסכם עם אביה היה בעלפה כאשר סוכם כי את התשלומים תעביר ליתר אחיה/אחיותיה. עוד ציינה התובעת בעדותה כי היא רכשה את הזכויות מאת שמונה מתוך עשרת היורשים כך שבבעלותה 79% מהזכויות בנכס (ר' עמ' 41, שורה 5 – עמ' 42, שורה 7; עמ' 43, שורות 6-3; עמ' 45, שורות 7-5). התובעת צירפה לתצהירה יפויי כח בלתי חוזרים לפיהם מעבירים חלק מהיורשים זכויותיהם בנכס אליה. גם ב"כ הנתבעת מציין בסיכומיו כי גם אם לתובעת אך חלק מהזכויות בנכס זכותה לדרוש פינויו של דייר מהנכס. מהמפורט לעיל עולה כי הוכחה במידה מספקת זכותה של התובעת לתבוע את פנוי הנכס.