פ' נ' מדינת ישראל

1. התובע חוסן ביום 15.1.13 במרפאה של לשכת הבריאות. מיד או בסמוך לאחר קבלת החיסון, קם והתהלך במרפאה. כתוצאה מהתרחשות תופעת לוואי מוכרת, איבד לפתע את הכרתו, נפל ונחבל בפניו ובשיניו. מכאן תביעתו נגד הנתבעת, מפעילת המרפאה, מעסיקת הצוות הרפואי ויוזמת החיסונים.

2. הצדדים חלוקים על האחריות ועל הנזק. המחלוקת המרכזית נטועה במישור האחריות: מוסכם שנוכח היתכנותן של תופעות לוואי סמוך לאחר החיסון, מוטלת על הנתבעת חובה להזהיר את המתחסנים וליידעם כי עליהם להמתין רבע שעה לאחר קבלת החיסון. המחלוקת צרה ועניינה בפן העובדתי של רכיב ההתרשלות ובשאלה - האם הנתבעת הזהירה ויידעה את התובע כנדרש.

לאחר עיון בראיות ובטיעונים, הגעתי למסקנה שהנתבעת לא הזהירה ולא יידעה את התובע כנדרש ולפיכך עליה לפצות אותו על נזקיו.

השתלשלות העניינים – עובדות שאינן שנויות עוד במחלוקת

3. התובע יליד 1985, למד באוניברסיטת בר-אילן בשנה א' לתואר B.A. ברנטגן ודימות. לאור חשיפתם, נדרשו הסטודנטים להתחסן מפני מחלות מדבקות, כמפורט וכמוסדר בנוהל משרד (חוזר 7/11, להלן: הנוהל או החוזר).

4. ביום התאונה הוזמנו הסטודנטים להתחסן במרפאה, בין השעות 8.00 ל – 12.00. החיסונים בוצעו על ידי שתי אחיות, חנה ושרה, בחדר חיסונים.

התובע הגיע למרפאה בשעה 10.00 לערך והמתין עם חברותיו מעין ודינה ועם יתר הסטודנטים בחדר המתנה. לאחר שמעין חוסנה ויצאה, הגיע תורו של התובע. הוא נכנס לחדר החיסונים, ומסר לאחות חנה מידע על מצבו הבריאותי לרבות חיסוני עבר. האחות חנה הכינה תכנית חיסונים בהתאם למידע והזריקה לו שלוש זריקות. סמוך לאחר מכן, קם התובע מספת הטיפולים, יצא מהחדר, ניגש למתקן שתיה שנמצא בחדר ההמתנה ומילא כוס מים. בשובו, איבד את הכרתו, נפל ונחבל בפניו ובשיניו (להלן: התאונה).

5. לאחר שהתובע התאושש, הסיעה אותו מעין לכפר סבא, שם לדבריו נמצא רופא שיניים. האחות חנה התקשרה אליו באותו ערב לשאול לשלומו והוא אמר לה שביקר אצל רופא שיניים ושהוא זקוק לטיפול מקיף. כעבור מספר ימים מילאה האחות חנה "דוח אירוע חריג" והעבירה אותו למנהלת סיכונים (נ/2).

6. למחרת התאונה פנה התובע לטיפול אצל רופאת שיניים. ביום 3.2.13 ביקר במרפאת פה ולסת של בית חולים מאיר ובבדיקתו נמצאו שברים אינסיזליים בשיניים 11, 21, 22, ללא חשד קליני או רנטגני לשברים בעצמות הפנים (נ/3). בהמשך ביצעה רופאת השיניים טיפולי שורש ומבנים בשיניים 21 ו – 22 וחזיתות חרסינה בשיניים 11, 12, 21 ו – 22.

חוות דעת מומחים 

7. נוכח המוסכמה לגבי תופעת הלוואי וצפיות התרחשותה, לא נדרש התובע להגיש חוות דעת רפואית לעניין האחריות. הצדדים הגישו חוות דעת מומחים בניתוחי פה ולסת לעניין הנזק.

8. ד"ר ברק, המומחה מטעם התובע, קבע שבתאונה נשברו כותרותיהן של ארבעת השיניים, שהטיפולים שבוצעו היו נחוצים ושהתובע ייזקק להחלפת חזיתות בעתיד. הוא קבע כי כתוצאה מחבלה בלסת תחתונה ובפרק הלסת, סובל התובע מכאבים ומהגבלה בפתיחת הפה. מדובר בהפרעה תפקודית צמיתה אשר אינה ניתנת לטיפול ומקנה נכות בשיעור 10% לפי סעיף 73(2)(א)(II) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956.

9. ד"ר שמיר, המומחה מטעם הנתבעת, קבע שבתאונה נגרמה חבלה לשיניים 21 ו – 22 ואישר את נחיצות הטיפולים בשיניים אלה בלבד. ביצוע החזיתות בשיניים 11 ו – 12 הוא בבחינת טיפול יתר. אשר לתפקוד הלסת, התובע ציין בפניו כי אינו סובל מכאבים בזמן אכילה ודיבור והבדיקה הקלינית הייתה תקינה למעט רגישות בשרירי הלעיסה. רגישות זו ניתן לייחס לשחיקת שיניים לילית.

האחריות 

10. מטעם התביעה העידו התובע, מעין ודינה. מטעם ההגנה העידה האחות חנה. הנתבעת לא זימנה לעדות את האחות שרה. בטרם נפנה לניתוח העדויות, נציין כי נטל ההוכחה רובץ על הנתבעת, שעליה לשכנע כי נקטה באמצעים סבירים למניעת התממשותו של סיכון ידוע.

11. התובע, מעין ודינה הצהירו כי האחיות עבדו ב"לחץ", כמו ב"בסרט נע". כבר עתה, מדובר בהתרשמות סובייקטיבית שאינה בעלת משמעות ראייתית.

התובע הצהיר שהאחות חיסנה אותו באופן מידי ולאחר שסיימה, אמרה לו שהוא יכול לצאת. לא נאמר לו כי עליו לנוח ולהמתין והוא לא נשאל להרגשתו. בחקירתו מסר שלא נכנס לאחות טפסים (עמ' 14). הוא לא נשאל על קבלת דף מידע.