פ. נ' ג. גפנר בע"מ ואח'

1. זוהי תביעה בגין נזק גוף שאירע לתובע. הנתבעת 2, חברה להשמת עובדים שהעסיקה את התובע שלחה אותו לעבוד אצל הנתבעת 1. הוטלה עליו עבודה פשוטה מאד. בתחילה הוא הבריג עם אחרים רגלי מתכת מתקפלות למשטחי פלסטיק כדי ליצור ספסלים ניידים ׁ(על משקלם הקטן נשמעו הערכות בלבד). אחר-כך, הוא ערם ספסלים אלה על משטחים לשם שינוע, ולשם כך ליפף אותם זוגות זוגות בניילון. בתחילה עשה זאת עם עובד נוסף, מר בופן, אך בהמשך יום 15.4.10 בעת שהתובע עבד לבדו, הוא נפצע. לטענתו, נפלו עליו ספסלים מהמשטח. מר בופן, והמעסיק, מר גפנר, שמעו את צעקותיו, הגיעו למקום וראו שהוא נפצע בחלק העליון של כף רגלו ובבוהן.

2. הצדדים חלוקים בשאלת האחריות. התובע טען ששיטת העבודה היתה לקויה – הוא עבד לבד בעבודה שחייבה עזרה של עובד נוסף ונדרש לערום ספסלים לגובה מופרז. הוא טען שמדובר בעבודה המחייבת הדרכת בטיחות ונעלי בטיחות. הוא טען שנשלח לעבוד כעובד ייצור בעוד שהכשרתו וניסיונו היו של עובד מחסן. הוא גם טען שהנתבעות נמנעו מהבאת ראיות זמינות – במחסן הותקנו מצלמות – וגם טען להיפוך נטל הראיה. הנתבעת 1 מפקפקת בתיאור התאונה על-ידי התובע. היא טוענת שבפועל מדובר בעבודה פשוטה ביותר, שלא מחייבת הדרכת בטיחות או שימוש באמצעי מגן כלשהם. היא טוענת שאין להאמין לתובע, שכן הוא שידל לאחר זמן את מר גפנר לדווח שהוא נפצע באירוע שלא היה ולא נברא – פגיעה על-ידי מלגזה. לטענתה נערמו הספסלים לגובה נמוך למדי וכנראה שספסל פשוט נפל מידיו של התובע, אירוע שיש לו בו תרומת אשם ניכרת. הנתבעת 2 מזכירה שהיא רק "צינור" לאספקת עובדים. לתובע ניסיון בעבודה במחסן וזו מהות העבודה שנשלח לעשות. הנתבעת 1 מוכרת לה כמעביד אחראי ואין לייחס לה אשם בגין פגיעתו של התובע.

3. התובע נשלח לבצע עבודה פשוטה מאד שאינה דורשת ידע מקצועי מיוחד. מלאכות שכאלה מוטלות על עובדים לא מקצועיים כדבר שבשגרה. העיסוק בסיווגה כמתאימה ל"עובד ייצור", "עובד כללי" או "עובד מחסן" הוא עקר. כל אחד מאלה מצופה לעשות עבודה כזאת ללא קשיי מיומנות או הבנה ואין לייחס לאיש רשלנות בשל כך שהתובע התבקש לעשותה. בזמן אמת הוא עצמו לא נתקל בקושי בהבנת המשימה, או בביצועה והוא אף לא טען שהיא לא התאימה לו מחמת העדר כישורים. התובע טוען שהספסלים נפלו מהמשטח והנתבעים סבורים שהדבר אינו אפשרי ואף אינו מתאים למה שנראה במקום מיד אחרי התאונה. הם סבורים שהספסלים פשוט נפלו מידי התובע עצמו ויתכן שכך באמת קרה. מכל מקום, לא מצאתי שמדובר בשיטת עבודה מסוכנת, או לקויה כשלעצמה.

4. לצד זה, ברור שחובת הזהירות כלפי התובע הופרה. לא הוכח מה נעל התובע בפועל בעת התאונה, אך לפי תוצאותיה ברור שרגלו לא היתה מוגנת כראוי והוא נפצע מנפילת חפץ קל למדי. תקנה 3 וסעיף 7.15 לתוספת לתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), תשנ"ז-1997, מחייבים את המעביד לספק נעלי מגן לאדם העובד בעבודות שינוע ואחסון – זו העבודה שעשה התובע. גם אלמלא התקנות ניתן היה להגיע למסקנה זהה. מעביד חייב לספק לעובדו המועסק סביבת עבודה בטוחה. מקום שנפילת מטען שהעובד מרים לגובה עלולה לפצוע אותו, יש להגן על חלקי גופו החשופים לפגיעה. אני דוחה מכל וכל את טענת הנתבעת 1 לפיה אין היא צריכה לספק נעלי עבודה לעובדים זמנים, ואין לצפות שתחזיק "מחסן נעליים". תקנה 5 מחילה את החובה לספק ציוד מגן אישי גם על עובדי קבלן כח אדם ועל עובדים עצמאיים. מחוקק המשנה כרך יחד – ובצדק – ציוד מגן מסוגים שונים ואין דין נעלי מגן שונה מדינן של מסכות, קסדות, כפפות או משקפי מגן, שלא יעלה על הדעת שעובד יביא עמו מביתו למקום עבודתו.

5. אין כל ספק שספסל, או ספסלים, נפלו על רגלו הלא מוגנת של התובע. התובע העיד על-כך, וגם מעדויותיהם של מר בופן ומר גפנר ברור שמיד לאחר שנשמעו צעקות התובע הם ראו אותו במקום עבודתו, כשרגלו פצועה וסביבו סימנים המתאימים לסיפור שסיפר. הספסלים אינם מאד כבדים ובכל זאת, נפצע התובע ברגלו שלא היתה מוגנת ונשברה בוהנו. זוהי תאונה מכעיסה דווקא מפני שניתן היה לצפות אותה – מי שמרים ספסלים לגובה עלול לשמוט אותם. נעל מגן סגורה היתה מגינה על כף רגלו של התובע ואצבעותיו והיתה מונעת או מצמצמת את נזקו. הנתבעת 1 הפרה את חובותיה כלפי התובע והדבר גרם לנזקו. היא הנושאת ברוב האחריות לתאונה – והיא שתישא ב – 80% מהנזק.

6. הנתבעת 2, חברת כח אדם, הציגה עצמה כ"צינור" שכל עיסוקו במשלוח עובדים למעסיק פוטנציאלי. היא טענה שהנתבעת 1 מוכרת לה (גם מביקורים במפעל) כמפעל אמין מתוך "התרשמות" שמדובר במקום עבודה מסודר שאין בו בעיות בטיחות. אין באמירות כלליות אלה ממש. בסעיף 12 לסיכומי הנתבעת 1 מצאתי שלדעתה אין זו חובתה לספק נעלי מגן לעובדים זמניים וכך גם העיד מנהלה במשפט. טענה זו מנוגדת להוראת דין מפורשת. אילו טרחה הנתבעת 2 לבדוק את הדין ואת המציאות אצל הנתבעת 1 היתה יודעת לפני התאונה שהנתבעת 1 לא מקיימת את חובותיה ואינה שומרת על בטיחות העובדים. אדישותה לענין גרמה לה לשגר עובד למקום שבו נוצרה סכנה לבריאותו עקב זלזול בחוק.

7. גופים כנתבעת 2 יכולים לקדם מאד את הבטיחות במפעל - יש להם סיכוי הרבה יותר טוב להשפיע עליו משיש לעובד הבודד. יתירה מזו, התובע היה עובד של הנתבעת 2 והדבר מטיל עליה חובה להגן עליו גם כאשר הוא נמצא מטעמה במפעל של מישהו אחר. קבלן כח אדם לא יוצא ידי חובתו כשהוא "מתרשם" שהמפעל "בסדר". חובתו לברר מה טיב העבודה שנעשית במפעל, לשאול אילו אמצעי בטיחות ננקטים ולבדוק אם הם עונים על דרישות הדין. לכל הפחות עליו להזהיר את העובד אם הוא אינו בטוח שמגינים עליו כראוי. אם הוא יודע שאין מגינים עליו כראוי אסור לו לשגר אותו למפעל. הקושי הוא, כמובן, שקבלן כח אדם שינהג כך מסכן אינטרס כלכלי ונח לו יותר "לא לשאול שאלות" ו"לא לדעת". זוהי תוצאה שאין לקבל. רק כאשר יהיה לקבלן כח אדם "לא כדאי" להתעלם מבטיחות העובדים, יש סיכוי שיגלה בה ענין. הנתבעת 2 גם היא הפרה את חובת הזהירות שלה כלפי העובד (התובע) והיא תישא ב – 20% מהנזק.

8. נטען שיש להטיל על התובע תרומת אשם, מפני ששמט מידיו את הספסל, או לא הניחו כראוי במקומו (ולא מפני שלא נעל נעלי מגן). מן הסתם קרה הדבר בשל טעות – אך עצם התרחשותה של טעות אינה מעידה על רשלנות. כמעט כל עובד שנפצע בתאונת עבודה נפצע גם בשל טעות של עצמו. האם בשל כך יש להטיל עליו אשם בפציעתו? גישה מעין זו היתה נפוצה בטרם באו לעולם דיני הבטיחות בעבודה אך היא נתפסה כארכאית כבר בתקופת המנדט הבריטי. העובד הזמני בעל השכר הנמוך, שאין לו כל מעמד בקביעת סידורי הבטיחות במקום העבודה הוא החוליה החלשה ביותר בשרשרת. יש לדחות במפורש את הטיעון – האכזרי למדי – שדווקא עליו מוטלת חובת הזהירות הרחבה ביותר "להמנע מטעויות". בנסיבות שבהן לא הוכחה חריגה כלשהי של העובד מרמת הזהירות המצופה ממנו לא מצאתי להטיל עליו תרומת אשם כלשהי.

9. הליך זה עוסק בצירוף נפוץ: עובד זמני בלתי מקצועי, ששכרו נמוך, שאינו ער לשיקולי בטיחות, ומעדיף עבודה לא בטיחותית על אבטלה ואינו "שואל שאלות". מעביד שמסתפק בתפקוד כ"מתווך" ואין לו מניע או רצון לפשפש בסדרי הבטיחות במפעל. מפעל שמגלה אדישות לבטיחות של עובדים זמניים. מפגשם של שלושה אלה בנסיבות של זלזול בחוק והתנערות מאחריות מועד לפורענות. למרבה המזל התרחשה הפעם תאונה קלה למדי.

נזקי התובע