בפני טענה, כי אין להשיב לאשמה בהתייחס לעבירה של נהיגה בזמן פסילה.
בעובדות נשוא העבירות האחרות המיוחסות לנאשם- הודה בא כוחו.
רקע:
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של נהיגה בזמן פסילה, ללא רשיון נהיגה תקף מחמת שפקע ב 5.11.05, ללא ביטוח וללא רשיון רכב תקף שפקע ב 6.6.13.
הנאשם נשפט בהעדרו ביום 28.3.12 בתיק 399-03-12 בבית משפט לתעבורה בתל אביב ונגזרה עליו בין היתר פסילה מלקבל ומלהחזיק רשיון נהיגה למשך 18 חודשים. ( להלן: גזר הדין של תל אביב ).
כמו כן הנאשם נשפט בהעדרו ביום 9.12.13 מלקבל ומלהחזיק רשיון נהיגה למשך 36 חודשים בתיק 6511-07-13 בבית משפט לתעבורה אשקלון. ( להלן: גזר הדין של אשקלון ).
על פי עובדות כתב האישום על הפסילה נשוא תיק תל אביב הודע לנאשם ביום 3.4.12 ואילו על הפסילה של תיק אשקלון הודע לו ביום 26.12.13.
מהאמור לעיל מסיקה המאשימה, כי נהיגתו של הנאשם ביום 22.10.14 היתה נהיגה בזמן פסילה .
תשובת הנאשם לאישום
ב"כ הנאשם הודה בנהיגה (עיין פרוטוקול דיון מיום 5.5.15 וכן הודעת הבהרה בכתב שהוגשה לתיק לבקשת בית המשפט ביום 8.7.15 ).
הנאשם הודה בנהיגה כשרשיון הנהיגה פקע ב 5.11.05 .
הנאשם הודה בנהיגה כשרישיון הרכב פקע ביום 6.6.13.
הנאשם כפר בידיעה על הפסילות.
השאלה שבמחלוקת
אין מחלוקת על הנהיגה.
אין מחלוקת כי הנאשם אכן נשפט בהעדר והוטלה עליו פסילה הן בבית המשפט בתל אביב והן בבית המשפט באשקלון.
המחלוקת העובדתית היא האם דבר הפסילות שהוטלו על הנאשם בבית המשפט בתל אביב ובאשקלון הודע לנאשם, כנדרש על פי הדין.
טיעוני הצדדים
המאשימה טענה, כי התנאים הנדרשים לקיומה של חזקת מסירה הקבועים בסעיף 239ב לחסד"פ הוכחו ועל כן מבקשת לקבוע, כי יש ראיות לכאורה לכך שהפסילות הובאו לידיעת הנאשם.
מנגד- ב"כ הנאשם שולל את עמדת המאשימה וטוען כי אין ראייה, אף לא לכאורה, שדבר הפסילות הובא לידיעת הנאשם. על כן מבקש ב"כ הנאשם לפטור את הנאשם מלהשיב לאשמה בהתייחס לעבירה של נהיגה בזמן פסילה ולזכותו מעבירה זו.
דיון והכרעה
המסגרת הנורמטיבית
סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א 1961 (להלן –"הפקודה") קובע כדלקמן:
"מי שהודע לו שנפסל מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה, וכל עוד הפסילה בתקפה הוא נוהג ברשיון שנהיגתו אסורה בלי רשיון לפי פקודה זו, .... דינו – מאסר שלוש שנים או קנס מאה אלף לירות, או שני הענשים כאחד."
חזקת ידיעה
סעיף 239ב לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב 1982 (להלן – ה"חסד"פ"), בנוסחו לאחר התיקון משנת 2009, קובע חזקת מסירה לעניין נהיגה בזמן פסילה:
בשל המחלוקת אביא להלן את נוסח הסעיף במלואו:
![מלבן 2]()
![]()
"239ב. לעניין עבירה של נהיגה בזמן פסילה מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה בלבד, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה, נשלחה הודעה על גזר דין שבו הוטלה הפסילה או הודעה על ההחלטה בדבר הפסילה עד תום ההליכים בדואר רשום, רואים אותה כאילו הומצאה כדין, וכאילו הודע לנמען על הפסילה לפי סעיף 67 האמור גם בלא חתימה על אישור מסירה כאמור בסעיף 237, אף אם לא התקיימו הוראות סעיף 237(ג), זולת אם הוכיח הנאשם כי לא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלה, ואם התקיימו כל אלה:
(1)חלפו 15 ימים מיום משלוח ההודעה;
(2)הנאשם הוזמן לדיון בבית משפט לפי סעיף 237 או בעל-פה לפי סעיף 97;
(3)ההזמנה לדיון כאמור בפסקה (2) כללה אזהרה, בכתב או בעל-פה, לפי העניין, שבמועד הדיון עשויה להתקבל החלטה בדבר פסילה, וכן הודעה בדבר תחולת החזקה לפי סעיף זה אם הנאשם לא יתייצב לדיון;
(4)הדיון בעניין כאמור בפסקה (2) הסתיים באותו מועד, או שמועד הדיון שונה לבקשת הנאשם;
(5)בטופס אישור המסירה של דבר הדואר שהוחזר מולאו פרטי מוסר ההודעה, המען והמועד שבהם היא נמסרה או הטעם לאי-ביצוע המסירה."
המדובר בתנאים מצטברים.
האם יש ראיות לכאורה לקיומה של חזקת המסירה הקבועה בסעיף 239ב?
שליחת גזרי הדין בדואר רשום
ראשית – על המאשימה היה להוכיח כי גזרי הדין בהם הוטלו הפסילות, או הודעה על הפסילות נשלחו אל הנאשם בדואר רשום.
ביום 5.5.15, לאחר כפירתו של הנאשם בידיעה על דבר הפסילה, ביקש ב"כ המאשימה לתקן את כתב האישום ולהוסיף לרשימת עדי התביעה את פקידי הדואר אשר חתומים על אישורי המסירה. ב"כ המאשימה לא הצליח לפענח את שמותיהם של פקידי הדואר וציין כי הוא ידאג לברר ולעדכן את בית המשפט ואף ידאג לזימונם לדיון.
בית המשפט קבע כי לא ניתן לתקן את כתב האישום ללא הפרטים הרלוונטים לתיקון וכשיתבררו שמות פקידי הדואר הרלוונטים על המאשימה להעביר בקשה בהתאם לבית המשפט ולדאוג לזימונם של פקידי הדואר.
בסופו של דבר לבית המשפט לא הוגשה בקשה לתיקון כתב האישום, לא נמסרו לבית משפט שמות פקידי המסירה והם אף לא זומנו על ידי המאשימה ולא התייצבו לדיון ההוכחות למרות מהות הכפירה.
במהלך ההוכחות ביום 23.6.15 טענה ב"כ המאשימה כי גב' אסתר פרץ - אימו של הנאשם, קיבלה את ההודעה על גזרי הדין באמצעות פקיד הדואר וחתמה על אישורי המסירה נשוא ההודעה.
להוכחת טענתה הנ"ל הציגה ב"כ המאשימה לעיונו של בית המשפט העתק אישורי המסירה וביקשה להגישם כראיה , שלא באמצעות פקידי הדואר שמילאו הפרטים על גבי האישוריםעל אף שקבילות האשירים ואמיתות תוכנם שנויים במחלוקת.
ב"כ המאשימה ציינה כי בטופס אישור המסירה מולאו פרטי מוסר ההודעה , מועד המסירה , כתובת הנאשם ולמי נמסר. ב"כ המאשימה טענה כי קיימת חזקת מסירה ועל כן גורסת כי התביעה פטורה מלזמן את פקידי הדואר למתן עדות על נסיבות המסירה .
עוד טענה ב"כ המאשימה כי "אישור המסירה נהנה מחזקת תקינות של המעשה המנהלי" ועל כן, מאחר שהיא סבורה כי לא קיים חשש, שבוצעו שינויים כלשהם בהעתקים של אישורי המסירה – ביחס למקור- אזי מכח כלל הראייה הטובה ביותר - אין מניעה לקבל את ההעתקים כראיה.
ב"כ הנאשם התנגד להגשת המסמכים שלא באמצעות עורכם.
לדברי ב"כ הנאשם נוכח כפירתו והסתייגויותיו לגבי קבילות אישורי המסירה ונוכח כלל הראייה הטובה ביותר - אין מקום לאשר הגשת העתקי האישורים, שלא באמצעות פקיד המסירה של הדואר ולאחר חקירתם .
ב"כ הנאשם טען לליקויים באישור המסירה וכדוגמא לליקוי היפנה לתאריכים המצויינים על גבי אישור המסירה ולחוסר קוהרנטיות בין מועד קבלת האישור לבית הדואר לבין מועד החתימה על קבלת דבר הדואר ע"י הנמען או מי מטעמו, המחייבים התייחסות של עורך האישור.
במעמד הדיון עיין בית המשפט בהעתקי אישורי המסירה, ואולם נוכח התנגדות ב"כ הנאשם ונימוקיו ומאחר ששהיה קושי לקרוא שמות פקידי המסירה ובאישורים חסרו פרטי מספר זיהוי של פקידי המסירה, לא אישרתי הגשת ההעתקים כראייה וסימונם כמוצגים , מבלי שיוצגו אישורי המסירה המקוריים ו/או מבלי שעורכי האישורים יחקרו על נסיבות המסירות .
טענת ב"כ המאשימה כי " קיימת חזקה בדבר הידיעה והמסירה" ועל כן אין צורך לזמן את פקידי הדואר – נדחיית . יובהר כי החזקה בדבר הידיעה והמסירה תקום רק לאחר שהמאשימה תוכיח כי גזר הדין נמסר כפי שקבוע בסעיף 239ב לפקודה .
המאשימה אינה יכולה לפטור את עצמה מהנטל להוכיח את המסירה בהסתמך על חזקה שקיומה טרם הוכח אף לא לכאורה.
באשר לטענת המאשימה בדבר "חזקת תקינות המעשה המנהלי " הרי שהמאשימה לא יכולה להסתמך עליה, כאשר היא לא עברה את המשוכה הראשונה הנדרשת להגשת אישורי המסירה כראייה ולא הוכיחה אף לא לכאורה , שהודעה על הפסילה נמסרה על פי הנדרש בסעיף 239ב הנ"ל.
יתר על כן , " חזקת התקינות" מחייבת כי הרשות תקפיד שמעשיה יבוצעו בהתאם לדין כדי , שלא יקופחו ו/או לא ירמסו, חס וחלילה, זכויות האזרח .
כאשר המאשימה מבקשת להגיש העתק אישורי מסירה שפרטיהם אינם קריאים ו/או אינם נהירים ו/או חסרים בפרטים מזהים מבלי לוודא התייצבות עורכי המסמכים לחקירה , לא ניתן לסמוך על ההנחה שנציגי הרשות הציבורית פעלו באופן תקין .
ואם לא זאת אף זאת, כאשר בכתב האישום לא מופיעים שמות עורכי המסמכים ופרטי זיהוי שלהם אף שעלהמסמכים שערכו מבקשת המאשימה להתבסס כראייה, כי אז גם ההגנה לא יכולה לזמנם (אם המאשימה בוחרת לותר על זימונם ) ויש בכך כדי להוות נזק ראיייתי.
באשר לקבלת העתק ולא מקור –
"מסמך, הינו 'חפץ' ככל חפץ אחר וכל עוד מבקשים להוכיח את 'טיבו' – קרי: את עצם קיומו, צבעו, צורתו, תכונותיו וכיוצ"ב – חל לעניינו הכלל החל לגבי החפצים כולם כמפורט לעיל. ברם, כאשר מבקשים להוכיח את תוכנו של המסמך – דהיינו, כאשר מבקשים להוכיח מה 'רשום' בו – כי אז חל כלל הראיה הטובה ביותר לפיו: אין להוכיח את תוכנו של מסמך, אלא על ידי הצגת המקור גופו בפני בית המשפט" (עיין: בספרו של המלומד כב' הש' י. קדמי, "על הראיות", חלק שני, מהדורת תש"מ, שם עמ' 681).
אומנם עם הזמן חל כרסום בכלל הראייה הטובה ביותר ובתי המשפט התירו הצגת ראיה משנית תחת הצגת המקור להוכחת תוכן הראייה ( עיין לדוגמא בע"פ 869/81 שניר ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ח(4) 169) (להלן: "פס"ד שניר" שם דחה בית המשפט טענה כי יש לפסול כל ראיה משנית, כאשר רשלנות חמורה גרמה לאובדן ראיה מקורית ), ואולם נקבע בפסה"ד הנ"ל כי אף שהתפתחה מסכת משפטית – תנאים מקילים המעניקים קבילות גם לראיות בעלות מעמד משני , להבדיל מהראייה המקורית , " הראיה המשנית צריכה להתבסס על עדותו של מי שמבקש להגיש אותה, היינו, התוכן שלה, כתעתיקו או כתחליפו של המקור, חייב להתאפשר על ידי עד, הנעזר בראיה המשנית לצורך עדותו או המתאר בעל-פה את תוכנה..." (שם, עמ' 211 ד'-ו')
לעניננו, אם אין בידי המאשימה אשור מסירה מקורי והיא מבקשת להסתמך על ראייה משניית קרי העתק האישור - היה עליה לתקן את כתב האישום בהמשך לבקשתה בעקבותיה ניתנה החלטת בית המשפט מיום 5.5.15 ולדאוג להתייצבותם של פקידי המסירה למתן עדות לצורך אישור בין היתר, כי ההעתק נאמן למקור, כי אז לא היתה מניעה לקבל את העתק אישור המסירה כראיה. [עיינו ספרו של י. קדמי, "על הראיות", חלק שני, מהדורת תש"מ, עמ' 211 ].
למען הסר ספק, אפילו היה בידי המאשימה אישורי המסירה המקוריים (ולא ההעתקים) לא ניתן היה להגישם, שלא באמצעות עורכם , בהעדר הסכמת ב"כ הנאשם.
משלא התקבלו אישורי המסירה כראיה בתיק – ובהעדר כל ראיה אחרת בדבר משלוח הודעה על הפסילה לנאשם בדואר רשום, לא קמה חזקת מסירה ואף לא חזקת משלוח בדואר רשום. מכאן שהמאשימה לא עמדה המאשימה בנטל המוטל על כתפיה להוכחת אחד התנאים הקבועים בסעיף 239ב.
למען הסר ספק , בית המשפט עיין גם בחומר הראיות, שהוגש בהסכמה לבית המשפט ובכלל זה הודעת הנאשם.
הנאשם הכחיש בהודעתו ידיעה על הפסילות וכמענה לשאלת החוקר ציין בפניו, כי לא קיבל מכתב מבית המשפט בענין הפסילות לא בדואר רשום ולא בדור רגיל.
אין בחומר הראיות שהוגש כדי לתמוך בטענת המאשימה בדבר קיומה של חזקת הידיעה, ג ם לא לכאורה.
התוצאה איפוא כי המאשימה אינה יכולה להישען על חזקת הידיעה הקבועה בחוק.
די בתוצאה הנ"ל כדי להביא למסקנה כי המאשימה לא עמדה בנטל להוכיח, שדבר הפסילות הודע לנאשם, אף לא לכאורה.
אשר על כן, הנאשם פטור מלהשיב לאשמה ביחס לעבירה של נהיגה בזמן פסילה.
אף שדי באי קיום אחד התנאים הקבועים בסעיף 239ב לחסד"פ כדי להביא להכרעה נראה, כי תנאים נוספים הקבועים בסעיף 239 לא התקיימו, כך למשל גם לא הוכח, אף לא לכאורה, שההזמנות לדיונים בתיקים בהם נדון הנאשם לפסילות ( ת/1 , ת/2 ) כללו האזהרה הנדרשת בסעיף 239ב(3) לחסד"פ.
ההזמנה לדיון צריכה היתה לכלול אזהרה, בכתב או בעל פה לפי העניין, כי במועד הדיון עשויה להתקבל החלטה בדבר הפסילה וכן הודעה בדבר תחולת החזקה לפי סעיף זה אם הנאשם
לא יתייצב לדיון .
אמנם המאשימה הגישה לבית המשפט צילום גב דוח (ת/3) על גבו בו מודפסת אזהרה הקבועה בסעיף 239ב, דא עקא אין ראייה הקושרת בין ת/3 לבין הדו"ח של הנאשם. אין קישור כלשהו בשום צורה ודרך לשם הנאשם, או לאחד ממספרי התיקים בהם הוטלו הפסילות.
ת/3 אינו נושא שם של הנאשם, מספר ת.ז או מספר הדו"ח לא של הנאשם ולא של נאשם אחר.
גם המאשימה בטיעוניה – לא מציינת לאיזה דוח מיוחס המסמך הנ"ל.
מחדל זה מתעצם על רקע העובדה שהאזהרה האמורה לא מופיעה בכל הדוחות המשטרתיים כפי שניתן להיוכח מנ/2 המהוה צילום גב דו"ח משטרתי אחר , שאינו קשור לנאשם , ואשר לא כולל את האזהרה האמורה.
ב"כ הנאשם הגיש את נ/2 על מנת להמחיש שטענת המאשימה בדבר קיום התנאים הקבועים בסעיף 239ב. לחסד"פ מוטעיית.
גם ביחס לסעיף 239ב (5) לחסד"פ יש קושי נוכח דרישתו כי באישור המסירה ימולאו פרטי מוסר ההודעה.
אמנם אישור המסירה לא הוגש כראייה– אך מדברי ב"כ המאשימה לפרוטוקול ביום 5.5.15 עולה כי יש קושי לפענח שמות מוסרי ההודעה ובנוסף, לבקשת המאשימה עיין בית המשפט באישורים במהלך הדיון, ואכן שמות פקידי המסירה לא היו ברורים ויש קושי לזהותם בהעדר מספר .ת.ז שלהם.
סיכומו של דבר
ידיעה על פסילה הינה אחת מיסודות העבירה של סעיף 67 לפקודת התעבורה.
הפסיקה קבעה כי "חייבת להיות ידיעה ממשית בדבר הפסילה [ עיין: עפ"ת 11-09-7923 מדינת ישראל נגד לוי].
עיון בראיות התביעה לאחר תום פרשת התביעה מעלה, כי אין בפני בית המשפט עדות לקיומה של ידיעה בדבר הפסילה ואף לא עדות לכאורה בדבר חזקת מסירת ההודעה על הפסילה.
הידיעה היא יסוד חיוני ומרכזי בהוכחת האשמה ועל כן ובהתאם לסעיף 158 לחסד"פ, הריני פוטרת את הנאשם מלהשיב לאשמה ביחס לעבירה של נהיגה בזמן פסילה ומזכה אותו מעבירה זו בלבד.
נוכח ההודיה בעובדות כתב האישום המבססות הרשעה בעבירות האחרות המיוחסות בכתב האישום, קרי עבירות של נהיגה ללא רשיון נהיגה תקף (פקע ביום 5.11.2005), נהיגה ללא רשיון רכב תקף (פקע ביום 6.6.13) ונהיגה ללא פוליסת ביטוח תקיפה, הנאשם יורשע בעבירות אלו בהן הודה.
הטיעונים לעונש ישמעו ביום 10.9.15 .
מזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.
ניתנה היום, כ"ט אב תשע"ה, 14 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.
הכרעת דין
הנאשם מזוכה מעבירה של נהיגה בזמן פסילה עבירה על סעיף 67 לפקודת התעבורה נוכח נימוקי ההחלטה , בבקשה שלא להשיב לאשמה.
על יסוד הודאת הנאשם בעובדות האחרות נשוא כתב האישום, הריני מרשיעה את הנאשם בעבירות של נהיגה ללא רשיון נהיגה תקף בניגוד לסעיף 10 (א) לפקודת התעבורה, נהיגה ללא רשין רכב תקף בניגוד לסעיף 2 לפקודת התעבורה ונהיגה וללא ביטוח תקפה בניגוד לסעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי .
זכות ערעור כחוק.
ניתנה היום, כ"ט אב תשע"ה, 14 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.
