עתירת עובדים זרים לביטול סעיף 3א(א) לחוק הכניסה לישראל- נדחתה

השופט ח' מלצר:

1.        עניינה של העתירה שלפנינו בבקשת העותרים, 65 במספר, כי יבוטל סעיף 3א(א) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, אשר ככלל מגביל את אורך הרישיון לישיבת ביקור שניתן לעובד זר לתקופה שלא תעלה על חמש שנים. עוד מבקשים העותרים, אשר רובם ככולם הינם נתינים זרים הנמצאים בישראל, כי תבוטל מדיניותם הנוכחית של המשיבים בטיפול בבקשות למתן מעמד של עובדים זרים בישראל, אשר קשרו את גורלם עם ישראלי או ישראלית כבני זוג וכי יקבע הליך על פיו יקבל בן זוגו הזר של אזרח ישראל מעמד של תושב קבע בחלוף זמן קצוב של שלוש שנים. העותרים מבקשים עוד כי תיושם על ידי המשיבים מדיניות שלא תפלה לרעה עובדים זרים מסוימים, לעומת אחרים, המחזיקים באשרות לתקופה של למעלה מעשר שנים, לטענת העותרים. כן הם מבקשים כי תגובש עמדה אחת ויחידה של המשיבים ולפיה עובדים זרים הנמצאים בישראל יעבדו במשך תקופה ארוכה וממושכת, ובמקביל תעוכב הבאתם לישראל של עובדים זרים חדשים.

2.        דינה של העתירה להידחות על הסף, וזאת מכמה טעמים:

           ראשית, העתירה הינה כללית וחובקת כל, וכורכת נושאים שונים שאינם קשורים זה בזה. כך, למשל, קושרים העותרים בין משך התקופה שבה רשאי עובד זר לשהות בישראל ולעבוד בה בצורה חוקית, ובין דרישה למתן מעמד לעובד זר הנמצא בקשר עם אזרח ישראלי. זאת ועוד - הטענות החוקתיות המועלות בעתירה, על פני הדברים, אינן יכולות להועיל לחלק ניכר מהעותרים, ולכאורה מרביתן אף תלויות על בלימה, שכן בעיקרון אין לנתין זר הנכנס לישראל זכות מוקנית לישיבת ביקור בארץ (עם או בלי רישיון לעבודה). בהקשר זה נזכיר כי בית משפט זה כבר פסק בעבר כי כלליותה של עתירה תהווה עילה לדחיית העתירה על הסף (השוו: בר"ם 6125/05 Berhaunu Negash Adere נ' משרד הפנים (לא פורסם) (2005); בג"ץ 2608/06 המועצה המקומית מטה אשר נ' שר הפנים (לא פורסם) (2006)).

           שנית , בעתירה שלפנינו קיימים עותרים שונים, שעניינם הפרטני נפרד זה מזה. כך, למשל, עותרים כאן בצוותא חדא עובדים זרים ממדינות שונות, עובדים המצויים במשמורת המדינה וכאלה שאינם נמצאים במשמורת, עובדים העומדים בתנאי רישיון עבודתם וכאלה שהם בחזקת מפירים של רישיונותיהם, וכן הלאה. לעניין זה נאמר בבג"ץ 6432/01 חסאן נ' כרמון (לא פורסם) (2001):

"כבר נפסק בבית משפט זה כי מקום בו מצורפים עניינים נפרדים בעתירה אחת, דין העתירה להדחות על הסף מטעם זה. אפילו בקשות העותרים הן בעלות אופי דומה, כך הובהר בפסיקה, הרי משמדובר בעותרים שונים שעניינם נפרד, שומה על העותרים להגיש עתירות נפרדות (ראו: בג"צ 452/99 פרא נ' שר המשטרה (לא פורסם) (1998); בג"ץ 5866/01 עמאד נ' משרד הפנים (לא פורסם) (2001)). במקרה זה - גם עניינו של כל עותר שונה בנסיבותיו ממשנהו".

           שלישית, כעולה מן העתירה, רבים מן העותרים עשו דין לעצמם, ואף על פי שרישיון ביקורם ועבודתם בישראל פג, נשארו בישראל והם גם עובדים במדינה בניגוד לדין. בכך יש כדי לפגוע בניקיון כפיהם של אותם עותרים. נימוק זה מצדיק לעיתים דחיית העתירה, ולו מטעם זה בלבד. בהקשר זה ראוי להזכיר את שנפסק בבג"ץ 8898/04 ג'קסון נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש (לא פורסם) (2004):

"הלכה מקדמת דנא היא, שבית-המשפט הגבוה לצדק לא יושיט סעד לעושים דין לעצמם. חייב אדם להחליט בלבבו אם מבקש הוא סעד מבית-משפט או אם עושה הוא דין לעצמו. שני אלה בה-בעת לא יעשה אדם, דהיינו: בית-משפט לא יושיט סעד למי שבמקביל לפנייה לבית-המשפט עושה דין לעצמו ומבקש להעמיד את זולתו בפני עובדות מוגמרות. הלכה זו הילכת-יסוד היא במשפט והגיונה נלמד מעצמו. העותרים עברו על לאו שבהלכה, ומטעם זה אין אנו רואים הצדק להידרש לעתירתם".

3.        בשולי הדברים יוער עוד כי העתירה אינה מבססת תשתית עובדתית ראויה, וכי לא ברור מה היחס בין העתירות המנהליות התלויות ועומדות בבית המשפט לעניינים מנהליים, הנזכרות בעתירה, ובין העתירה שבפנינו. דבר זה מעיד גם על כך שלעותרים, במקרים המתאימים, עומד סעד חלופי, בדמות פנייה לבית המשפט לעניינים מנהליים, בהתאם לסעיף 12 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000.

4.        נוכח כל הטעמים המפורטים לעיל, העתירה נדחית על הסף. ממילא נדחית גם הבקשה לצו ביניים. עם זאת, למען הסר ספק מובהר בזאת כי אין בדחייה האמורה כדי לשלול את האפשרות של עותר פרטני כלשהו למצות זכויותיו וסעדיו על פי כל דין, היה ויש לו כאלה.

           ניתן היום, ג' בטבת התשס"ח (12.12.07).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /אמ

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il