1.בפני עתירה נגד החלטת ועדת הערר מחוז דרום מיום ,11.11.14 אשר אישרה את החלטת הועדה המקומית לתכנון ובניה אשקלון להתנות את מתן היתר הבניה לארלט יזמות בנין והשקעות בע"מ, (להלן - "העותרת") בתשלום כופר חניה.
2.המקרקעין נשוא העתירה ידועים כגוש 1931 חלקה 197 מגרש 10, וממוקמים ברח' הנשיא 99 באשקלון (להלן - "המגרש"). בשנת 1966 החכירה עיריית אשקלון חלק מזכויותיה במגרש לחברה, אשר הקימה בו מבנה מסחרי בן 2 קומות. באותה עת, לא היתה בתוקף תכנית תקן חניה למקום ולמבנה יוחסו 70 חניות רגילות ו -2 חניות תפעוליות, כולן מחוץ למגרש. בשנת 1981 ניתן תוקף לתכנית תקן חניה, החלה גם על המגרש ולפיה על מבקש היתר בניה להכליל בתחום המגרש חניות בהתאם להוראות התכנית. בשנת 1982 אושרה תכנית ד/11/107/03/4, במסגרתה שונו גבולות המגרש כך שנוצר מגרש חדש בשטח של 1,305 מ"ר, ואושרו זכויות בניה נוספות במגרש.
ביום 30.5.13 רכש העותר 2, גל דיין, את זכויות הבעלות של עיריית אשקלון במגרש, לאחר שזכה במכרז שפורסם ע"י העירייה. בהסכם המכר בין הצדדים נכללו הוראות המתייחסות לחניות במגרש, אשר פרשנותן שנויה במחלוקת בין הצדדים. ביום 4.6.13 אישרה המשיבה 2, הועדה המקומית לתכנון ובניה אשקלון (להלן - "הועדה המקומית"), היתר לתוספת בניה למבנה במגרש; היתר זה אינו מעניינה של עתירה זו, שכן תנאיו אינם שנויים במחלוקת בין הצדדים.
באוגוסט 2013 הגישו העותרים בקשה נוספת להיתר בניה, להוספת 5 קומות למבנה המסחרי ושינוי שימושים לחלקי הבניה הקיימים. ביום 20.1.14 החליטה הועדה המקומית לאשר את הבקשה בכפוף לתנאים שונים, תוך שהיא מציינת כי לצורך ההיתר דרושות 23 חניות פרטיות שאפשר שיהיה באמצעות תשלום כופר חניה (נספח ח' לעתירה). ביום 18.2.14 הובאה הבקשה בשנית לדיון בפני הועדה המקומית, וזו אישרה את הבקשה בכפוף למספר תנאים, בין היתר, נקבע, כי החיוב בכופר חניה יקבע על פי חוות דעתו של היועץ המשפטי לועדה המקומית. חוות דעתו של היועץ המשפטי מיום 10.3.14 קבעה, שלאור הסכם המכר בין העירייה לעותרים - 15 מקומות החניה, אותם לשיטת העותרים, ניתן למנות כתוספת מקומות חניה לצורך ההיתר המבוקש, נכללו כבר במקומות החניה לצורך הבניה הקיימת, ולכן לצורך ההיתר המבוקש נדרשים מקומות חניה נוספים. לאור חוות דעת זו, נדרשה העותרת לשלם כופר חניה עבור חניות נוספות לקבלת מתן ההיתר המבוקש.
3.על ההחלטה להתנות את מתן ההיתר בתשלום כופר חניה הגישה העותרת ערר לועדת הערר לתכנון ובניה מחוז דרום (להלן - "ועדת הערר"). ביום 11.11.14 נדחה הערר. ועדת הערר קבעה, כי מתקיימות הדרישות לחיוב בתשלום כופר חניה כהשתתפות בהקמת חניון ציבורי מחוץ למגרש, שכן בכוונת הועדה המקומית להקים בסמוך למגרש חניון ציבורי. עלות כופר החניה תקבע בהתאם להערכת שמאי לשווי החניה שתוקם. באשר המחלוקת הנוגעת לשאלה האם 15 החניות השנויות במחלוקת מנויות במסגרת החניות שאושרו לבניה הישנה אם לאו, קבעה ועדת הערר, כי אין המדובר בשאלה תכנונית אלא בשאלה המעלה סוגיות בעובדה ושאלות חוזיות וקנייניות, בהן אין לועדת הערר כלים להכרעה, עם זאת נקבע, כי עמדת הועדה המקומית אינה שגויה על פניה.
מכאן העתירה.
טענות הצדדים
4.העותרת טוענת, כי הועדה המקומית חרגה מסמכותה, עת התיימרה לפרש את הסכם המכר בינה לבין העירייה וכי הסכם המכר מאפשר הוספת חניות עיליות בתחומי המגרש על מנת לעמוד בתקן החניה.
עוד טוענת העותרת, כי 15 החניות הנוספות המוצעות על ידה בתחומי המגרש לא נכללו - 72 החניות שבבניה הישנה הקיימות במגרש; 15 חניות אלה מוצעות במקום המיועד לשביל, ועל כן לא יתכן, כי העירייה הכשירה אותו לחניות בעבר והעותרת היא המבקשת להכשירן לראשונה לצורכי חניה. העובדה כי השטח של חניות אלה נכלל בשטח המגרש בעת הסכם המכר אין בה כדי להוביל למסקנה כי הן חלק משבעים החניות שיוחסו לבניה הישנה. מהנדס העיריה אף קבע, כי אין הדבר כך. על כן, די בחניות נוספות אלה כדי לעמוד בתקן החניה הנדרש. ועדת הערר, למרות שקבעה שאין לה הכלים על מנת להכריע בשאלה האם 15 החניות הינן חלק מ - 70 החניות שהוכשרו במקור עבור המגרש, קיבלה את עמדתה העובדתית של הועדה המקומית בעניין זה, והמדובר בהחלטה שאינה סבירה. הועדה אף נמנעה מלקבל את תמלילי הישיבה בה הובהרו הדברים על ידי מהנדס העיר אשקלון ואדריכל העיר ועל כן לא מלאה את חובתה לבחון את מלוא העובדות הרלוונטיות טרם מתן החלטה.
העותרת מציינת, כי לפי סעיף 11 לתכנית תקן החניה, ניתן להפחית את מספר מקומות החניה ב - 20% אם לפחות 60% מהחניות במגרש לאחר ההפחתה הן ציבוריות; העותרת עומדת בדרישה זו, שכן את החישוב יש לבצע מתוך החניות הנוספות אותן על העותרת להוסיף להיתר ולא מתוך כלל החניות הנדרשות עבור הבניה כולה, מאחר ותקנות החניה אינן חלות על הבניה הישנה שנבנתה טרם כניסתן לתוקף.
העותרת מוסיפה, כי תקנות התכנון והבניה (התקנת מקומות חניה) התשמ"ג - 1983 (להלן -"תקנות החניה") מאפשרות תשלום כופר חניה רק בהתקיים מספר תנאים מהותיים, ביניהם הקמת קרן מיוחדת למימון בניית החניון הציבורי, תכנון החניון הציבורי בסמיכות למיקום הנכס ולו"ז לפיו החניון יוקם תוך 10 שנים מיום מתן ההיתר. במקרה שכאן, דרישת כופר החניה אינה נשענת על הערכת שמאי שכן אין בנמצא היתר בניה לבניית חניון תת קרקעי באזור המגרש ולא הוקמה קרן מיוחדת לבניית חניון זה באופן ספציפי ולכן לא היה למשיבה הכלים להעריך התשלום הנדרש; אמנם, בפועל משמשת רחבת יד לבנים כחניון בהתאם להיתר לשימוש חורג, אולם אין בכך כדי לעמוד בדרישות התקנות לגביית כופר חניה.
עוד נטען, כי ביום 6.10.13 אושרה הוצאת ההיתר ללא דרישת כופר חניה ולא היה כל שינוי נסיבות, אשר יהא בו כדי להצדיק שינוי החלטה זו ודרישת כופר החניה, והשינוי נבע רק משינוי הרכב הועדה בעקבות בחירתו של ראש עיר חדש. העותרת טוענת גם, כי היה מקום לקזז את כופר החניה שנדרש ממנה מהיטל ההשבחה ששילמה, בהתאם לפסק הדין ברע"א 147/14 הועדה המקומית לתכנון ובניה ת"א - יפו נ' אברמוביץ (פורסם בנבו).
5.הועדה המקומית טוענת, כי דין העתירה להידחות על הסף מאחר והיא מכוונת כלפי החלטת הועדה המקומית ולא כנגד החלטת ועדת הערר וזאת בניגוד לפסיקה לפיה עתירה על החלטת ועדת הערר מטרתה לבחון את סבירות החלטת ועדת הערר בלבד.
הועדה המקומית מבהירה, כי היא אכן אינה עוסקת בעניינים קנייניים, אך אין פירוש הדבר, כי העותרת יכולה להתעלם מההוראות התכנוניות שנכללו בהוראות הסכם המכר עליו חתמה. ממילא, נקטה הועדה המקומית בפרשנות מקלה להוראות הסכם המכר, לפיה העותרת אינה נדרשת להציג את מלוא פתרונות החניה למבנה הנדרשים לפי התקן החדש, אלא הופחתו מתקן החניה מקומות החניה הנדרשים לבניה הקיימת במגרש ונדרשו חניות עבור תוספת הבניה החדשה בלבד. העותרת מנועה מלהתכחש להתחייבויותיה בהסכם המכר להעמיד חניות נוספות לבניה המבוקשת. המחלוקת בין הצדדים הינה תכנונית גרידה ביחס לתקן החניה וקיומו של הסכם המכר אך מחזקת את עמדת הועדה.