גלבוע ואח' נ' משרד האוצר/שע"ם/חשבות ואח'

זו בקשה לסילוק העתירה על הסף. העותרים מתנגדים לבקשה.

המשיבים טענו כי אין לעותרת 2, פסגת הייעוץ בע"מ עילה כלשהי ועל כן יש למחוק את עתירתה. העותרת 2 אינה צד להתקשרות בין העותר לשע"מ, ואינה "מייצג נישומים". העותרים השיבו על כך, שהעותרת לא חתומה פורמלית על המסמך שעיגן את מתן השירותים על ידי המשיבה 1, אך מדובר בחברה המצויה בבעלות ושליטת העותר 1, ופעילותה נשענת על ההתקשרות של העותר 1 לצורך עסקיה. על כן כל תוצאה שאליה יגיע בית המשפט לגבי העותר 1, תשפיע ישירות על העותרת שלצידו.

אני דוחה את טענת העותרים, כאילו מכיוון שהחברה מצויה בבעלות ושליטת העותר, יש לה עילה כלשהי כלפי מי שנמצא בקשרים עם העותר. לחברה העותרת יש אישיות משפטית נפרדת מהעותר 1, וכפי שאשתו, בניו ובני דודיו עשויים להיות מושפעים מההחלטה בקשר לעסקי העותר 1, אבל אין להם זכות תביעה כלשהי כלפי המצויים עם העותר 1 בקשרים עסקיים, כך גם העותרת 2, שאין לה שום קשר עסקי עם המשיבים, אין לה כל עילה כלפי המשיבים. על כן, אני מוחק את העותרת 2 מהעתירה.

המשיבים טענו כי אין לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בעתירה, משום שהוא מוסמך לדון בעתירה נגד החלטה של רשות או גוף המנוי בתוספת הראשונה, בעניין המנוי בתוספת הראשונה. לטענתם, העניין שבו עוסקת העתירה, המשיבים, והחלטותיהם נעדרים כליל מהתוספת הראשונה לחוק. לטענתם, טענות העותרים הן בגין ניתוקם ממערכת שירותי עיבודים ממוכנים של שע"מ, הנשלטים על ידי הסכם בין הצדדים מיום 4.7.02. אף שמדובר בחוזה רשות, דינו להיות נדון בפני בית משפט אזרחי מוסמך ולא בפני בית המשפט לעניינים מנהליים.

לטענת העותרים, לפי סעיף 2 של התוספת הראשונה, ניתן להגיש עתירה על החלטה של רשות לפי חוק חופש המידע. המשיבים הם רשות ציבורית לפי חוק חופש המידע, וניתן להגיש נגד החלטותיהם עתירה. העותרים היפנו לפסק דין של השופטת טאובר, לפיו החלטה משמעה גם מעשה או מחדל של הרשות. אין צורך בהפניה לפסק הדין, משום שהגדרת החלטה בחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים כוללת גם מחדל, ומשום שהעתירה אינה מכוונת כלפי מחדל כלשהו אלא כלפי החלטה לניתוק העותר 1 משירותי שע"מ.

אני דוחה את טענת העותרים, כאילו העתירה מוגשת בגין החלטה של רשות לפי חוק חופש המידע. חוק חופש המידע, והזכויות על פיו לא נזכרו אף לא במילה אחת בעתירה, ואף לא בפניות שקדמו לעתירה. יתר על כן, ההחלטה שבה מדובר לפי חוק חופש המידע, היא החלטה בבקשה למתן מידע. העותר לא הצביע על שום בקשה למתן מידע לפי חוק חופש המידע, שלא נענתה. היחסים בין הצדדים, והמידע שנמסר לעותר לא נמסר על פי חוק חופש המידע, אלא כמייצג של נישומים, ועל פי הסכם בינו לבין המשיבה 1. על כן, צודקים המשיבים בטענתם, שהעתירה אינה מוגשת בגין החלטה של רשות בעניין המנוי בתוספת הראשונה. על כן, אין לבית המשפט לעניינים מנהליים סמכות לדון בעתירה.

לטענת העותרים, ההסכם נשוא הדיון נוגע ללב ליבה של הפעילות המנהלתית שלטונית של הרשות, קרי הסכם הנוגע להפעלת סמכויותיה או חובותיה השלטוניות/ציבוריות/מנהליות. לטענתם, הסכם שהמשיבים חותמים במסגרת כשרותם המנהלית, הפרתו דינה להתברר בפני ערכאה מנהלית. על כן, יש לברר את העתירה בבית המשפט לעניינים מנהליים. עוד טענו, כי מהותה של התביעה היא החלטה של רשות ציבורית בהתאם לחוק חופש המידע לנתק את העותרים מהמערכת אותה היא מפעילה. דחיתי כבר את הטענה שההחלטה של המשיבים היא החלטה לפי חוק חופש המידע. אני דוחה את הטענה שהפרת הסכם דינה להתברר במסגרת עתירה לפי חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים. בית המשפט לעניינים מנהליים דן בהחלטה של רשות, ולא בהפרת הסכם. אכן, יכול להיות שהפרת ההסכם היא תוצאה של החלטה, או שהיא מבטאת החלטה, אבל העתירה דנה בהחלטה, ולא בהפרת ההסכם. השאלה אם בית המשפט לעניינים מנהליים ידון בהחלטה במסגרת ביצוע חוזה רשות היא שאלה שנותיר לעת מצוא.

המשיבים הוסיפו וטענו "מעבר לצורך להשלמת התמונה" טענות נגד העתירה. אלו אינן טענות סף, ודינן להיות נדונות במסגרת הדיון בעתירה.

על פי האמור לעיל, בהיעדר סמכות עניינית לדון בעתירה, משום שהיא אינה מוגשת לפי חוק חופש המידע, שהוא הפרט היחיד בתוספת הראשונה שעליה הצביעו העותרים, אני מוחק את העתירה על הסף.

אני מחייב את העותרים לשלם למשיבים הוצאות משפט בסך 5,000 ₪, על פי עקרונות תקנה 512, ובהתחשב בכך שלא הוגשה מטעם המשיבים תשובה בעתירה.