רשות הפיתוח היא הבעלים הרשום של המקרקעין והמבנים שבנויים עליהפ ברח' אבן סינא 15 בתל אביב (להלן: "הנכס"). לפי חוק מינהל מקרקעי ישראל, התש"ך –1960, הנכס, כמו כל נכסי רשות הפיתוח, מנוהל ע"י רשות מקרקעי ישראל - המשיבה 1 (להלן: "רמ"י"), וע"י עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ כשלוחתה של רמ"י – המשיבה 3.
בשנת 1962 רכש זעזוע אסעד, אביו המנוח של העותר 1 (להלן: "המנוח") זכויות דיירות מוגנת בחלק מהנכס. המנוח המשיך להחזיק בנכס כדייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר, [נוסח משולב] התשל"ב – 1972. יחד איתו התגוררו בנכס גם אשתו של המנוח והעותר 1. בהמשך התחתן העותר 1 והתגורר בנכס עם אשתו וילדיו שנולדו בהמשך. שניים מילדי העותר 1 התחתנו והחזיקו בחלקים שונים של הנכס. לטענת העותרים, הם רכשו בעלות בנכס בשנת 1968 את הנכס מעמידר ושילמו סך 50,000 ל"י, וזאת ממנהל בכיר וידוע בעמידר בשם "מוכתר", אך לא היה להם מסמך כתוב על כך. לטענתם, מאז שנת 1968 ובמשך 30 שנה, חדלה עמידר לדרוש מהם תשלום שכר דירה עבור הנכס, ועובדה זאת היא הוכחה לגרסתם כי הסיבה לאי הדרישה היא שהם רכשו בשנת 1968 את הנכס מידי עמידר.
בשנת 1998 הוגשה ע"י רמ"י לבימ"ש השלום בת"א תביעה לפינוי העותרים מהנכס. במהלך דיון בתביעת הפינוי שהתקיים ביום 17.6.2001, הגיעו הצדדים להסכמה לצרכי מו"מ לפשרה, כי תינתן ע"י רמ"י שומה לרכישת הנכס לפי שוויו העדכני. בהתאם לכך ניתנה החלטה של בימ"ש השלום באותו הדיון עם הנחיות לביצוע השומה כדי לקדם הסדר פשרה. ביום 5.7.2001 קיבלו העותרים הצעה על נספחיה עם מפרט כספי לרכישת הנכס (להלן: "ההצעה"), והם חתמו על המסך ומסרו אותו לנציג המשיבים.
ביום 1.9.2003 ניתן פס"ד ע"י בימ"ש השלום בת"א (ת.א. 124490/98) שקיבל את תביעת הפינוי רק בחלקה. בפסה"ד נקבע שעל העותרים לפנות את הדירה בה יושב בנם וכן את יתרת הנכס, פרט לחדר אחד, מטבח ושירותים שבהם רכש האב המנוח זכות דיירות מוגנת. עוד נקבע בפסה"ד שעל העותרים לשלם לרמ"י דמי שכירות בסך 34,200 ₪ בצירוף הצמדה וריבית ממאי 2,000. פסק דין זה בוטל בערעור (ע"א 1106/04), בהסכמת רמ"י ביום 12.12.2006. לפי המוסכם תביעת הפינוי של רמ"י כנגד העותרים תימחק, ותישמרנה כל טענות וזכויות רמ"י כלפי העותרים, לרבות הזכות לתבוע דמי שימוש ראויים, או דמי שכירות.
בדצמבר 2007 הוגשה לבימ"ש השלום בת"א ע"י רשות הפיתוח תביעת פינוי נוספת (ת.א. 69855-07, כב' השופטת עידית ברקוביץ). תביעת הפינוי נדחתה ביום 20.11.2013, מאחר שנקבע כי הוכח שיש לעותרים זכות לדיירות מוגנת הן במושכר המוגן המקורי והן בחלקים שבהם החזיק המנוח במשותף עם אשתו, אמו של העותר ,העותר ואשתו (להלן: "המושכר המוגן המשותף"). המושכר המוגן המקורי כלל לפי קביעות פסה"ד: חדר אחד, מטבח ושירותים. המושכר המוגן המשותף סומן בתשריט במ/1 שמהווה חלק בלתי נפרד מפסק הדין (צורף כנספח יא' לעתירה). עוד נקבע בפסה"ד כי יש לאפשר לעותרים להשתמש בשטח המרוצף שגודלו 31.49 מ"ר לצורך כניסה ויציאה מהמושכר המוגן המקורי והמושכר המוגן המשותף, כל עוד הם מחזיקים במושכרים. באשר ליתרת הנכס, נקבע שלא ניתן לשלול גרסת העותרים שהחל תהליך העברת הזכויות גם ביחס ליתרת הנכס, אולם "אין כל אינדיקציה לכך ששולם לתובעת חלקה בדמי המפתח בגין העברת הזכויות ואין כל ראיה לכך כי הושלמה העברת הזכויות לנתבעים".
העותרים הסכימו לפנות את הנכס, והודיעו כי בכוונתם לפנות בתובענה לצורך הכשרת זכויותיהם ביתרת הנכס, או לצורך רכישתו על ידם בפטור ממכרז. לפיכך קבע בימ"ש השלום במסגרת אותו פסק דין כי הפינוי יעוכב "עד הכרעה בתובענה ו/או בהליך המנהלי, שיינקט על ידי הנתבעים ובלבד שיינקט בתוך 120 ימים מהיום".
העותרים הגישו איפוא את העתירה דנן, בה עתרו למתן צו שיורה למשיבים למכור להם את הנכס בהתאם להצעה משנת 2001 (להלן: "ההצעה").
יש לציין כי בימ"ש זה אישר לעותרים, בהחלטתו מיום 10.8.2016, לתקן טעות סופר בעתירתו, לאור עמדת המשיבים שהשאירו את ההחלטה בעניין זה לשיקול דעת ביהמ"ש. טעות הסופר שתוקנה בסע' 46 לעתירה הייתה: במקום "במסגרת הליך משפטי (בפני כב' השופטת גרסטל, כתוארה דאז) חזרו העותרים מרצונם לבצע את העסקה" תוקן ל – "חזרו העותרים על רצונם לבצע את העסקה".