זלה נ' עיריית בת ים

העתירה

1. לפני עתירת העותר לפיה התבקש ביהמ"ש לקבוע כי אינו חב כל חוב למשיבה נשוא דירה ברח' החשמונאים 51/4, הידוע כגוש 7155 חלקה 305 בבת ים (להלן: "הנכס"), לתקופה שבין 1.1.2006 ועד 30.4.2018 וזאת מאחר שלא היה הבעלים ו/או המחזיק בנכס בתקופה זו. לחלופין, טען כי הינו זכאי להנחה בתשלומי הארנונה וביהמ"ש התבקש להורות למשיבה לעדכן את ההנחה לה זכאי העותר בדרישת החוב. עוד התבקש ביהמ"ש להצהיר כי העירייה אינה רשאית לנקוט כנגדו בהליכי גביה מנהליים מכוח פקודת המיסים (גביה) ו/או מכוח פקודת העיריות בנוגע לחוב הנטען.

    

   טענות העותר

2. העותר, שהיה כבן 60 במועד הגשת העתירה, הינו גרוש ללא ילדים ומחזיק בנכס. הנכס היה רשום 3/4 בבעלות אמו המנוחה זלה חבו (להלן: "המנוחה") שהלכה לבית עולמה בתאריך 14.9.11 והיתר בבעלות שמונת ילדיה, ביניהם העותר (כשכל אחד הינו בעלים של 1/32 חלקים בנכס). לאחר פטירת האם נרשמו כל הילדים כבעלי זכויות שוות בדירה לאחר שהגישו התנגדות לצוואת האם בה נרשם העותר כיורשה היחיד. העותר מתגורר בנכס משנת 1976. העותר לטענתו אינו בקו הבריאות ומתקיים בדוחק מקצבאות נכות של המוסד לביטוח לאומי וקצבת השלמת הכנסה משנת 2004. בשל מצבו הרפואי נצברו לחובתו חובות למוסדות שונים.

3. לטענת העותר, המשיבה פנתה אליו לראשונה בתאריך 31.10.16 ודרשה כי ישלם חובות ארנונה ומים הרובצים על הנכס בסכום כולל של 72,000 ₪. העותר פנה למשיבה וטען כי אמו המנוחה הייתה זכאית לפטור מארנונה בשל נכותה בשיעור 100%. נציג המשיבה מסר בתגובה ביום 29.3.2007 כי אמו הייתה זכאית להנחה בשיעור 100% רק עד ליום 31.12.2005. יחד עם זאת טען העותר כי המשיבה לא מסרה לו כל הודעה לפיה ההנחה שניתנה בשל נכות אמו בטלה וכי לשיטת המשיבה הוא הפך למחזיק הנכס החל משנת 2006 לצרכי תשלום הארנונה. בכך נהגה כלפיו המשיבה שלא כדין ולפיכך, כך טען, באשר המחזיק בנכס מיום פטירת המנוחה הינם או המנוחה או עיזבונה כאשר מעבר לכך היה מקום להעניק לנכס פטור בשיעור 100%.

4. ביום 2.7.17 ב"כ העותר פנה לעירייה לשם קבלת פירוט החוב ונענה ביום 19.7.17 במכתב בו העירייה ציינה כי העותר מופיע במסמכי העירייה כמחזיק בנכס מתאריך 1.1.16 (צ"ל 1.1.06 א.ב.), כי ההנחות המופיעות לזכותו הינן לשנים 2011 ו-2012 וכן כי אינו משלם המיסים לעירייה תקופה ארוכה (נספח ו' לעתירה). במקביל וביום 17.7.2017 הבין העותר כי המשיבה פועלת כנגדו בהליכי הוצל"פ לאחר שדו"ח תפיסת מיטלטלין הוצמד לדלת ביתו ולאחר שביום 12.12.2017 התקבלה הודעה מהבנק אודות עיקול חשבון הבנק שלו.

5. פניה נוספת לעירייה מתאריך 8.2.2018 (נספחים ט/1-ט/2 לעתירה) זכתה למענה המשיבה בתאריך 17.4.18 בו צוין שוב כי החובות בגין הנכס הינם על שם העותר מ-1.1.06 ואילך, והמשיבה העבירה את החובות ע"ש העותר בשנת 2011 זאת בניגוד לאמור בנספח ו' לעתירה (מכתב המשיבה לב"כ העותר מיום 19.7.2017) לאחר שכביכול נמסרה למשיבה הודעה מהמל"ל כי המנוחה שוהה בבית אבות החל משנת 2006 (נספח י' לעתירה). המשיבה לא נענתה לדרישת העותר לציין בתגובתה מהן פעולות הגביה בהן נקטה לגביית החוב לבד ממכתב דרישה מחודש 10/2016 וההליכים שבוצעו בסוף 2017.

6. העותר הוסיף כי בכל מקרה יש לעדכן את סכום החוב מאחר והינו זכאי להנחה בתשלומי הארנונה עקב נכות בשיעור של 80%.

7. לסיכום טענותיו של העותר הינן כי אינו מחזיק בנכס בתקופות הנטענות ע"י העירייה, כי החוב כנגדו התיישן, כי הוטל עליו חוב רטרואקטיבי וכי הוא ואמו המנוחה זכאים להנחת נכה מחובות הארנונה.

    

   טענות המשיבה

8. המשיבה טענה, כי יש לדחות העתירה בשל טענות מקדמיות ובהן חוסר ניקיון כפיים, שיהוי ניכר וחוסר תום לב בהעלמת עובדות מהותיות במטרה להתחמק מתשלום המס.

9. לגופם של דברים טענה, כי עסקינן בחובות בשיעור 93,687 ₪ בגין חובות ארנונה, מים וביוב לנכס בהתייחס לתקופה שבין 1.1.06 ועד 28.2.19. המשיבה ציינה כי בשל החוב היא פתחה תיק הוצל"פ שמספרו 522780-01-18 לצורך מימוש השעבוד שהוטל על הנכס מכוח פקודת המיסים (גביה). העותר קיבל אזהרה בעקבות פתיחת תיק ההוצל"פ ביום 21.6.18; המשיבה הדגישה כי העותר העלים מביהמ"ש העובדה ולפיה החוב אינו חוב העיזבון אלא חובו האישי, עוד העלים כי בחודש דצמבר 2011 נמסר לעירייה ע"י עוה"ד יהודה זינגר כי המנוחה הלכה לעולמה וכי עפ"י צוואה אותה הותירה העותר הינו יורשה היחידי; כי המנוחה עברה להתגורר בבית אבות בשנת 2005 ומשנת 2006 מתגורר העותר בנכס לבדו. המשיבה אימתה נתון זה במל"ל ולפיכך פתחה לנכס חשבון חדש ע"ש העותר החל בשנת 2011 ובמסגרתו הוא חויב בחובות הארנונה לתקופה שהחלה ב-1.1.06 במקביל חשבון האם המנוחה והאב זוכה בהתאם והינו ללא יתרת חוב ולא ננקטים במסגרתו הליכי אכיפה (עותק חשבון ההורים צורף כנספח 3 לתגובת המשיבה). המשיבה ציינה כי המנוחה זכתה להנחה בשיעור 100% בארנונה עד ליום 31.12.05 כשאז כאמור עברה להתגורר בבית האבות. אשר להנחות להן היה זכאי העותר לשנים 2011 ו-2012 אלה בוטלו בשל אי תשלום החוב.

10. המשיבה הוסיפה כי העותר מסתיר מביהמ"ש כי ננקטו כנגדו הליכי אכיפה מנהליים בידיעתו המלאה לרבות עיקולי בנקים ורישום שעבודים על הנכס ומכאן שטענות העותר כי החלו הליכי גביה כנגדו רק בשנת 2016 אין להן על מה לסמוך כאשר אין כל שיהוי בביצוע הליכי הגביה. עוד הוסיפה כי העותר ידע בבירור אודות קיומו של החוב כבר בחודש ינואר 2012 ופנה ללשכה לסיוע משפטי ב-2016 בשל כך.

11. העותר אף מטעה בטענתו שלא ידע שהנחת האם בשל נכותה הסתיימה בשנת 2005 מאחר והתגורר עם אמו וידע שזו עברה לבית האבות, הוכרזה חסויה ואינה זכאית לכן להנחה. העותר לא טרח לציין עובדה זו עת ביקר במשרדי המשיבה בשנת 2007 וביקש את אישור ביטול ההנחה. עוד הוסיפה, כי אין אמת בהודעת העותר כי קיבל הודעה על ביטול ההנחה רק בשנת 2016 לאור דברי העותר עצמו בעתירתו כי קיבל אישור על ביטול ההנחה עוד בשנת 2007.

12. המשיבה הודתה כי נפלה בנספח ו' (מכתב תגובת העירייה מ-19.7.17) טעות סופר וכי העותר מחזיק בנכס מ-01.1.06 ולא מ- 1.1.2016 כפי שנכתב.

13. המשיבה הדגישה, כי טענות העותר הינן ביחס לתקופה שממועד פטירת אמו בחודש 9/2011 וכי טענתו להנחה לאחר מות האם בשל נכותה נטענה בחוסר תום לב כאשר העותר אינו מסביר מדוע אינו משלם חובות הנכס שאינם במחלוקת ממועד פטירת אמו ואילך בהיותו מחזיק הנכס בתקופה זו. כך גם מעלים העותר כי ידע אודות שיעור החוב לעירייה במהלך כל השנים ולמצער מחודש 4/16 אך למרות זאת השתהה בהגשת עתירתו. עוד העלים את ההליכים המנהליים הרבים שננקטו כנגדו ולמרות זאת לא הגיש כל השגה על החוב. במצב דברים זה הפך לטענת המשיבה החוב לחלוט.

14. אשר לטענת העותר כי "אינו מחזיק", טענה המשיבה כי כבר בשנת 2007 עת הגיע העותר למשרדי המשיבה הוא ידע כי אמו עברה להתגורר בבית אבות עוד בשנת 2005 וכי הינו המחזיק היחידי של הנכס ולמרות זאת התלונן כי לא ניתנה לו ההנחה לה הינו לטענתו זכאי. המשיבה הדגישה שלכל המאוחר יודע העותר כי מתאריך 25.1.12 ואף קודם לכן הינו רשום בעירייה כמחזיק והעירייה פעלה כדין עת רשמה אותו כמחזיק יחיד משנת 2006 בעקבות הודעת עוה"ד זינגר כי הינו היורש היחיד עפ"י צוואת אמו ואף הפנתה לו דרישה מתאימה. עוד לא ברורה למשיבה טענת העותר כי אינו מחזיק כאשר הינו מחזיק בלעדית בנכס משנת 2006, כך גם כבר בשנת 2007 בוטלה ההנחה לאם ועדין העותר לא הגיש השגה על החוב שהפך חלוט.

15. אשר לטענת התיישנות החוב טענה המשיבה כי מרוץ ההתיישנות מתחיל מחודש 12/11, עת נודע למשיבה לראשונה כי העותר הינו מחזיק הנכס בעקבות מכתבו של עוה"ד זינגר והעותר ביודעין הטעה את המשיבה כשלא הודיע לה על שאמו עברה להתגורר בבית אבות עוד בשנת 2007 עת ביקר במשרדי המשיבה עת בירר אודות ביטול ההנחה. ממועד זה פעלה המשיבה בנחישות לגביית החוב. כך גם מרוץ ההתיישנות נעצר לכל המאוחר בתאריך 25.1.12 כשניסה העותר להסדיר חלק מהחוב.

    במצב דברים זה החוב לא התיישן לנוכח ההליכים המנהליים הרבים שנקטה המשיבה ובקשות העותר לעיכוב הליכי הגבייה. החוב הפך אם כן לחלוט. המשיבה אף הפנתה להנחיות היועמ"ש בכל הקשור עם התיישנות ושיהוי הליכי אכיפה מנהליים שנכנסו לטענתה לתוקף רק מתאריך 25.10.12 ואינם חלים רטרואקטיבית על הליכים שננקטו לפני שנת 2012.

16. המשיבה אף הפנתה לתום ליבה בגביית החוב לעומת חוסר תום ליבו של העותר שהונה את המשיבה עת התברר כי הינו מחזיק בנכס כבר משנת 2006, ונמנע מלשלם חובותיו.

17. כאן המקום לציין כי את העותר ייצג בתחילה עוה"ד רונן צרפתי מהלשכה לסיוע משפטי אותו החליפה בהמשך עוה"ד ענת אסייג אף היא מהלשכה לסיוע משפטי. עוד מן הראוי לציין כי העותר נענה להצעת ביהמ"ש לסיום המחלוקות עם המשיבה בדיון שנערך בתאריך 9.2.20 עת הופיע בעצמו לדיון השני שנערך בביהמ"ש אך עוה"ד אסייג חזרה מהסכמה זו בשם העותר בדיון השלישי. בהיות העותר לא מיוצג במועד מתן ההסכמה לא אראה בהסכמתו הסכמה שניתנה כדין ואתייחס לטענות הצדדים כפי שעלו בכתבי הטענות ובסיכומים אותה הגישו.

     

    הפלוגתות שבין הצדדים

18. לאור האמור לעיל הפלוגתות הן כדלקמן:

    • טענות מקדמיות.

    • העותר מחזיק בנכס ממתי.

    • היות חיוב הארנונה רטרואקטיבי.

    • האם זכאי העותר לפטור מארנונה בשל נכותו או בשל נכות האם.

    • התיישנות החוב.

       

      טענות מקדמיות

19. בכל הקשור עם הטענות המקדמיות, אין חולק כי העותר ער להליכי הגבייה המתבצעים כנגדו כבעל החוב לכל המאוחר כטענתו בתאריך 31.10.16. עם זאת נדמה כי העותר ער לקיומו של חוב עוד קודם לכן וזאת כבר בשנת 2007 עת הינו מגיע לעירייה להסדיר את ענייני הפטור לחיובי אמו. מכל מקום העתירה מוגשת בתאריך 23.8.18 וכבר בכך יש לראות שיהוי בהתייחס לעצם הגשת העתירה לתקופה הרלוונטית. (ר' תקנה 3(ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, הקובעת לעניין המועד להגשת העתירה "3(ב) לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם"). בהגשת העתירה במועד בו הוגשה, היינו כמעט שנתיים לאחר שהעותר ער לקיומו של החוב ולהליכים המתבצעים כנגדו, יש כדי להוות שיהוי.

20. כידוע, ומעבר לאמור לעיל, אין בתקנה 3(ב) כדי לפטור את בחינת טענת השיהוי אף לגופה. לפיכך נבחן קיומם של שיהוי סובייקטיבי המתמקד בבחינת התנהגות העותר בפועל, ובשאלה האם התנהגותו מצביעה על ויתור משתמע מצדו על זכותו לפנות לערכאות ושיהוי אובייקטיבי הבוחן את השפעת השיהוי על גורמים שונים העלולים להיפגע ממנו לאחר שפיתחו אינטרס הראוי להתחשבות. על מנת שיתקיים שיהוי יש צורך בקיומם במצטבר של שני אלה כשמעבר לאמור נדרש ביהמ"ש אף לבחון את מידת הפגיעה בשלטון החוק ובאינטרס הציבורי המתגלה מתוך המעשה המהווה נושא העתירה. מבחן זה מבטא את העיקרון לפיו בית המשפט לא ידחה עתירה מחמת שיהוי אם משמעות הדבר היא כי עקב כך תיגרם פגיעה חמורה בשלטון החוק ובאינטרס ציבורי חשוב (ר' לדוגמא עע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע (7.12.06)).

21. בנסיבות לא יכול להיות חולק כי קיים שיהוי סובייקטיבי עת העותר לא הסביר כנדרש מדוע לא הגיש עתירתו במועד ולעניין זה יובהר כי פרק הזמן לצרכי פניה לקבלת סיוע משפטי לא יכול להיות כה ארוך וכך גם שיהוי אובייקטיבי עת נגרמים לציבור נזקים מאי תשלום הארנונה לאורך שנים. שאלה אחרונה לבירור הינה עצם החיוב הרטרואקטיבי כמו גם התיישנות העתירה ככזו שמצדיקה בירורה למרות טענת השיהוי. יובהר כבר עתה כי למרות התנהלות העותר מצאתי לבחון את טענותיו בנושאים אלה מחמת טענתו להתיישנות כאמור ולחיוב רטרואקטיבי תוך בחינת התנהלותו שלו בכל הקשור עם אי התמודדותו עם החוב למרות שהיה ער לקיומו ולמידת האשם שבהתנהלותו כעולה מהפסיקה בנושא זה. מכאן שכל טענות המשיבה לעניין תום ליבו של העותר כמו גם אי גילוי עובדות רלוונטיות יידון בפרק זה.

     

    היות העותר מחזיק הנכס - ממתי?

22. בכל הקשור עם מועד החזקת העותר בנכס, נדמה כי לא יכול להיות חולק, למרות ניסיונות לטעון אחרת, כי העותר מחזיק בנכס באופן בלעדי ממועד כניסתה של אמו לבית האבות היינו משנת 2006. ניסיונו של העותר לטעון אחרת בדיון עת טען כי אמו שהתה בביתה לעיתים קרובות למרות ששהתה בבית האבות (ר' הדיון מתאריך 3.12.20 עמ' 8 מול 14-15) אינה טענה הראויה להישמע בהעדר כל תימוכין לכך. מכל מקום, סביר יותר בעיני, בהעדר ראיה אחרת, כי העותר שוהה בדירה באופן בלעדי כאמור ממועד כניסת אמו לבית האבות. ועדיין חיובו ממועד זה אינו ראוי בעיני שכן עסקינן בחיוב האם שהומר לחיובו של העותר במועד מאוחר הרבה יותר מבלי שהעירייה באה טרוניה עם האם שלא מסרה כל הודעה אודות שינוי מחזיק ולפיכך הינה אחראית לשיעור החוב עד למועד פטירתה. ר' סעיף 325 לפקודת העיריות [נוסח חדש] הקובע כי:

    "325. חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעיריה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה".

     

    בנסיבות, וכפי טענת העירייה, עוה"ד זינגר הודיע על פטירת המנוחה בחודש 12/2011 וממועד זה ואילך בהיות העותר היורש היחידי (נכון לאותה עת), הצדיקה ההודעה מטעם המנוחה את החלפת שם מחזיק לשמו של העותר.

     

    חיוב רטרואקטיבי

23. כידוע, "ככלל, מסתייג המשפט מנורמה בעלת תחולה למפרע בשל פגיעתה בעקרונות יסוד של צדק והגינות; ביכולת ההסתמכות וביציבות המשפטית; וכפועל יוצא גם באמון הציבור במוסדות השלטון" (ר' עע"ם 7749/09 אורט ישראל חברה לתועלת הציבור נ' הממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים, פסקה 34 (30.11.2011)). עוד נקבע בפסיקה בהתייחס לארנונה כי "נחשב החיוב הרטרואקטיבי מלכתחילה כפסול והנטל לסתור הנחה זאת מוטל על הצד המבקש להתיר את החיוב, בשונה מחיוב אשר תחולתו היא פרוספקטיבית הנתפס כתקין" (ר' עע"מ 89/13 עיריית רמת גן נ' אריה הראל (24.2.15) להלן: "עניין אריה הראל"). עוד קבע ביהמ"ש העליון בשורה של פס"ד כי "ידו תהא 'קפוצה' בהתרת חיובי ארנונה רטרואקטיביים ... ותיעשה בכפוף למבחן כפול של סמכות וסבירות" (ר' עניין אריה הראל בפסקה 22 של פסה"ד). הוסיף כב' הש' דנציגר בעניין אריה הראל כך (פסקה 22):

    "במסגרתו של מבחן הסמכות נקבע כי כל אימת שאין הסמכה מפורשת בחוק להטלת חיוב רטרואקטיבי, קמה חזקה פרשנית נגד תחולה למפרע. חזקה זו ניתנת לסתירה בהינתן טעמים טובים. אם הצליחה הרשות לסתור את החזקה, כי אז יש לבחון את החיוב הרטרואקטיבי בראי השיקולים 'הרגילים' לבחינת שיקול-הדעת המנהלי ובראשם מבחן הסבירות ... בתוך כך, יש לאזן בין מידת הסתמכותו של הנישום ואינטרס הסופיות העומד לו, לבין האינטרס הציבורי שבקיום החוק וגביית מס אמת. חשיבות נודעת גם לשאלה על מי רובץ האשם לכך שהחיוב נגבה למפרע, משך הזמן שלגביו מבוצעת התחולה הרטרואקטיבית וכן לשאלה אם קיימת כיום אפשרות לברר את העובדות לאשורן ... מכל מקום, 'רק במקרים נדירים, אשר בהם החיוב הרטרואקטיבי יעמוד במבחני הסמכות והסבירות – 'תיפתח' ידו של בית המשפט ויותר החיוב."

     

24. יישום הלכות אלה על המקרה דנן מלמד כי ככלל אין לאפשר לרשות המקומית לגבות חובות שקדמו למועד מסירת ההודעה אודות שינוי המחזיק בנכס והפיכתו לבעל החוב בנכס החל משנת 2006. חיוב שכזה הינו חיוב רטרואקטיבי האסור בדרך כלל (לעניין החריגים לכלל ר' פס"ד של כב' הש' ברק ארז בעניין אריה הראל). יתכן שהעירייה סברה שיהא בכך כדי להעמיד על דיוקם את מצב המחזיקים כפי שהיה בפועל תוך הקלת הגביה מאדם שמצוי בין החיים להבדיל מעיזבון, אך בכך חרגה העירייה מסמכותה. היה מוטל על העירייה להמשיך ולגבות מעיזבון המנוחה את חובה כלפי הנכס, היינו לתקופה שבין 2006-2011 שאז כאמור החשבון ע"ש המנוחה והאב, ולא להעבירו לעותר בחיוב רטרואקטיבי כאמור.

25. אינני מתעלם בעניין זה מהעובדה ולפיה הליכי הגביה כנגד העותר החלו לאחר 2011 מכוח העברת החובות משנת 2006 אליו אך כאמור העברת החוב והחלתו על העותר משנת 2006 בוצעה שלא כדין. במצב דברים זה יש לחייב את העותר בגין חובות הנכס מחודש 10.11 ואילך.

     

    הנחת נכה

26. אין חולק בין הצדדים כי העותר זכאי להנחת ארנונה בשל מצבו הבריאותי וכי לשנים 2011 וכן 2012 היה זכאי להנחה זו גם לטעמה של המשיבה אלא שההנחה לא ניתנה בפועל לנוכח קיומם של חובות שלא שולמו (ר' לעניין הנחת ארנונה לנכה לדוגמה צו הארנונה לעיר בת ים לשנת 2012 סעיף 26). לטעמי, לאור התקלה שנפלה אצל המשיבה בחיוב הרטרואקטיבי יש להניח לטובת העותר, בהיותו נכה ומחוסר אמצעים כלכליים, כי היה מצליח לגייס את סכומי הכסף הנמוכים יחסית לתשלום חובותיו על מנת לאפשר מתן פטור חלקי בשל נכותו. לפיכך מצאתי כי יש להתחשב בעת עריכת חשבון החוב גם בהנחה המגיע לעותר כאמור. לאור האמור הנני מורה לעירייה להפחית משיעור החוב את שיעור ההנחה המגיעים לעותר בשל נכותו. ההפחתה תתבצע לתקופה לה היה זכאי העותר להנחה עפ"י צווי הארנונה השונים. העותר ידאג להמציא את האישורים המתאימים לשם קבלת ההנחה בתוך 75 ימים מהיום.

27. בכל הקשור עם מתן פטור נכה לחובות הנכס לתקופה שקדמה לפטירת המנוחה, לא מצאתי לאפשר זאת מקום בו המנוחה עברה לבית אבות ואישורים מתאימים לא נמסרו לרשות המקומית מהמל"ל, במיוחד עת העותר ער לכך כבר משנת 2007 וטענתו בעניין זה כיום הינה בבחינת התנהלות שלא בתום לב.

     

    התיישנות החוב

28. טען העותר כי החוב לעירייה התיישן לאור אי ביצוע פעולות גביה מתאימות לאורך תקופה באופן המונע מהרשות לגבות החוב בשל התיישנות. העותר הדגיש כי ידע אודות קיומן של פעולות אכיפה לראשונה רק בשנת 2016. העותר למעשה זנח טענותיו בעניין ההתיישנות בסיכומיו ולכן אין מקום למעשה לדון בטענותיו אלה עתה.

29. למרות זניחת הטענות אציין כי בכל הקשור עם חובותיו של העותר מחודש 12/2011, מצאתי שבוצעו פעולות גביה ממשיות ואקטיביות כלפי העותר ולפיכך לא מצאתי כי יש מקום לטענה כלשהי ביחס להתיישנות החוב ממועד זה (ר' פעולות הגבייה שביצעה העירייה כי העולה מסעיף 10 לתגובה לעתירה על נספחיו). עפ"י פעולות הגבייה שביצעה העירייה בפועל יש לראות בעירייה כמי שלא שקטה על שמריה בפעילותה לגביית החוב. יובהר כדרך אגב כי בפעולות אין לראות במשלוח מכתבים מנהליים כביצוע הליכי גבייה אלא ביצוע פעולות גביה ממשיות כמו עיקולים, רישום שיעבוד ועוד בתוך פרק זמן סביר שאחרת ניתן יהיה לטעון לשיהוי בפעולות הרשות (ר' לדוגמא עת"מ (חיפה) 23789-10-12 האני שחאדה נ' עיריית חיפה (5.2.2014)).

30. בכל הקשור עם התיישנות החוב לתקופה שקדמה ל-12/2011, משבוצעו פעולות אכיפה לרבות שיעבוד הנכס עצמו כבר בחודש 1/2012, כי אז אין לראות התיישנות בפעולות העירייה לגביית החוב לתקופה שקדמה לפעולות אלה לפרק זמן של 7 שנים (ר' חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 סעיף 6 הקובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". מועד זה בנסיבות הינו המועד בו נמסרה לרשות ההודעה אודות פטירת המנוחה וקיומו של העותר כמחזיק חדש החל מחודש 12/2011). המסקנה הינה כי החובות הקיימים בגין הנכס החל מ-12/2004 ואילך לא התיישנו. חובות אלה אינם חלים על העותר שחב בחובות הנכס החל מחודש 12/2011 כאמור לעיל. לא ארחיב לנושא השיהוי בעניין זה משלא עלה הנושא במסגרת סיכומי העותר.

     

    סוף דבר

31. העברת החבות בחשבון המנוחה על שם העותר כפי שבוצעה בשנת 2011 היינו החל מ- 1.1.2006 מבוטלת. חיובי העותר כלפי המשיבה כמחזיק בלעדי בנכס יחלו מחודש דצמבר 2011 ועד לתאריך 28.2.19 שהינו המועד המוסכם למעשה על הצדדים למרות האמור בעתירה (ר' סיכומי העותר וסעיף 2 לתגובת המשיבה לעתירה). מחיוב זה יופחתו ההנחות להן זכאי העותר לנוכח נכותו הרפואית כנגד אישור מתאים לשנים הרלוונטיות מהמל"ל או מכל גורם רלוונטי אחר. האישור יומצא בתוך 75 ימים מהיום. בתוך 90 ימים מהיום ישלם העותר את החוב למשיבה. היתרה לתשלום, לאחר ביצוע ההנחה בשל הנכות, תישא הפרשי הצמדה וריבית כנהוג בחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980 (להלן: "חוק הריבית"). לא ישלם העותר את החוב בתוך פרק זמן של 90 ימים ממועד מתן פסה"ד תהא הרשות רשאית שלא להתייחס להנחות המגיעות לעותר בשל נכותו והחוב יעמוד על סכום החוב מחודש 12/11 כשהוא ללא הנחת הנכה ונושא הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק הריבית. במקביל המשיבה תהא רשאית להמשיך ולבצע פעולות גבייה לתשלום חוב זה ככל שלא ישולם אך לא תנקוט בהליכי גבייה עד לתום 90 הימים כאמור.

32. בנסיבות העניין משהעותר אינו משלם חובותיו לרשות מחד והחיובים מצד הרשות אינם לתקופה המתאימה מאידך, לא מצאתי לעשות צו להוצאות.

     

     

     

    ניתן היום, י' אדר תשפ"א, 22 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.