עסיס ואח' נ' הוועדה המיוחדת הפועלת מכוח חוק יישום תוכנית ההתנתקות התשס"ה-2005

עתירה כנגד החלטת הוועדה המיוחדת הפועלת מכוח חוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005 (להלן – הוועדה המיוחדת ו-החוק בהתאמה) מ-10.8.16.

1. עניינה של העתירה בקשת העותרים לתשלום מיוחד בגין מבנים חקלאיים ששימשו אותם טרם פינויים מגוש קטיף ואשר עלות הקמתם לא באה לידי ביטוי בטופס הפחת שלהם. הבקשה לתשלום מיוחד נשענת על פסק הדין בעע"מ 7792/09 כליף תעשיות (1994) בע"מ נ' הוועדה המיוחדת לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות (ניתן ביום 16.5.2012). הוועדה המיוחדת התבססה בקביעתה על שתי החלטות עקרוניות שנתנה בעניין תשלום מיוחד חלף פיצוי עבור מבנים חקלאיים במתווה שנקבע בהלכת כליף. על פי החלטות אלה (החלטה 563/2 והחלטה 571/5), חושב התשלום המיוחד עבור כל דונם של חממה על יסוד הערכים שנקבעו בסעיף 6 לתוספת השלישית לחוק, תוך קביעה כי התשלום עבור כל דונם של חממה כולל בתוכו תשלום גם עבור בית אריזה ובית קירור. השטח שיוחס לבית האריזה ובית הקירור הופחת לפיכך מהשטח הכולל של המבנים החקלאיים בגינם ניתן תשלום לעותרים, כדי למנוע כפל תשלום.

את חישוב התשלום עבור כל מ"ר של בינוי, ביססה המשיבה על קריטריונים שנשאבו לשיטתה ממסמך של משרד החקלאות, מנהלת ההשקעות בחקלאות, שצורף לכתב התשובה כמש/2 וכותרתו "קריטריונים להקמת בתי אריזה, בתי קירור ומערך מיון לפירות נשירים ברמת הגולן", מיום 1.6.2005. בהתבסס על אותם קריטריונים קבעה הוועדה המיוחדת תשלום מיוחד בגין המבנים החקלאיים ששימשו את העותרים. הוועדה המיוחדת דחתה את הבקשה לקביעת תשלום מיוחד בכל הנוגע לשבילי הבטון והמעברים שבין המבנים וכן דחתה את הטענה שיש לקבוע את העלות על יסוד העלות הנורמטיבית הנוכחית, להבדיל מהעלות הנורמטיבית ההיסטורית. סכום התשלום המיוחד שנקבע נפל אפוא מהמקדמה שקיבלו העותרים ועל כן נדחתה בקשתם לקבלת תשלום מיוחד נוסף, תוך שנקבע כי הם אינם חבים בהשבת הסכום שקיבלו ביתר.

2. בעתירה טוענים העותרים כלפי רכיבי ההחלטה: לטענת העותרים לא היה מקום להפחית מהשטח המזכה אותם בתשלום מיוחד את שטחם של בתי האריזה ובתי הקירור, שכן לא היו להם בתי אריזה ובתי קירור ולא שולם להם פיצוי עבורם בעת שעניינם נדון בפני ועדת הזכאות. בהקשר זה הדגישו העותרים כי סוג הגידולים החקלאיים שהיו להם בגוש קטיף, כלל לא הצריכו בתי אריזה ובתי קירור. טענתם השנייה של העותרים היא כי לא היה מקום להתבסס על הערכים שנקבעו בקריטריונים של מנהלת ההשקעות במשרד החקלאות, וכי את התשלום המיוחד היה על הוועדה המיוחדת לקבוע על בסיס התוספת השישית לחוק. לדידם של העותרים אין לערוך אבחנה בין מבנים המשמשים לתעשייה לבין מבנים המשמשים לחקלאות ויש לסווג את המבנים בהתאם לסוגים השונים כפי שנקבעו בתוספת השישית. הטענה השלישית היא כי מאחר שהעותרים הקימו משק חלופי למשק שהיה בבעלותם בגוש קטיף, הרי שאין מקום לקבוע את התשלום המיוחד על יסוד הערכים ההיסטוריים אלא על יסוד הערכים הנוכחיים. בעניין זה שונים פני הדברים מפסק הדין בעניין חמו (עת"מ י-ם 215-09-13 חמו נ' הוועדה המיוחדת, מיום 30.12.13) (ולהלן – עניין חמו), שם לא כוננו העותרים משק חלופי. הטענה האחרונה נוגעת להחלטת הוועדה המיוחדת שלא לקבוע תשלום מיוחד בגין המעברים והשבילים.

3. נסיר מעל הפרק את אותו היבט של העתירה הנוגע למעברים ולשבילים. לא מצאנו בעניין זה עילה להתערב בהחלטת הוועדה המיוחדת, שהתבססה על ממצאי עובדה לפיהם לא ניתן ללמוד מן הראיות שהציגו העותרים קיומם של משטחי בטון כפי שטענו וכי מכל מקום משטחי בטון, כשלעצמם, אינם בגדר "מבנה" המצדיק תשלום מיוחד.

ועתה לשלושת הראשים האחרים של העתירה המעוררים, לטעמנו, סוגיות בעלות חשיבות.

4. הסוגיה הראשונה היא, כאמור לעיל, הפחתת שטחם ה"נורמטיבי" של בית האריזה ובית הקירור מהשטח המבונה הכולל המזכה בתשלום מיוחד. לעניין זה יש להבהיר כי אותם מפונים שקיימו עסק חקלאי הכולל חממות, יכלו לבחור בין שני מסלולי פיצוי במסלול הנכסי: האחד, מסלול הקבוע בסעיף 6 לתוספת השלישית והמזכה בתשלום המחושב על פי סוג החממה (דגם א', דגם ב' או דגם ג'). והשני, תשלום בדומה לכל עסק אחר המזכה בתשלום עבור פריטי הרכוש הקבוע (סעיף 5 לתוספת השלישית) ופיצוי עבור מבני בית הקירור ובית האריזה (סעיפים 4 ו-6(ד) לתוספת השלישית). מרבית המפונים בחרו בפיצוי על פי סעיף 6 לתוספת השלישית, בפרט באותם מקרים בהם לא ניתן היה להוכיח את השווי המלא של פריטי הרכוש הקבוע בשל אי הכללתם בטופס הפחת. סעיף 6 לתוספת השלישית קובע כי המונח "חממה" כולל בתוכו, לבד מפריטי המבנה עצמו, גם "מערכות המשמשות אותה, לרבות מערכות המיון, האיוורור, הקירור, החימום, ההשקיה, בית קירור ובית אריזה". מכאן שהפיצוי עבור החממה, במסלול המעניק פיצוי גלובלי עבור כל דונם של חממות, כולל בתוכו פיצוי עבור בית קירור ובית אריזה, בשונה מהמסלול הנשען על הוראות סעיפים 4 ו-5. בהחלטתה העקרונית (החלטה 571/5) קבעה הוועדה המיוחדת מפתח לפיו לכל דונם של חממה מדגם א' ייוחס שטח של 7 מ"ר של בית אריזה ולא ייוחס שטח של בית קירור; לכל דונם חממה מדגם ב' ייוחס שטח של 7 מ"ר של בית אריזה ושטח של 2.5 מ"ר לבית קירור; ואילו לכל דונם חממה מדגם ג' ייוחס שטח של 18 מ"ר של בית אריזה ו-2.5 מ"ר לבית קירור. אין מחלוקת כי החממות נשוא דיוננו הן מדגם ג', וכי העותרים זכו לתשלום במסלול שעל פי ס' 6 לתוספת השלישית.

במסגרת ההחלטה מושא העתירה, הפחיתה הוועדה המיוחדת שטח כולל של 561.6 מ"ר בגין בתי אריזה המיוחסים ל-31.2 דונם של חממות, וכן שטח של 78 מ"ר עבור שטח בתי קירור. שטח כולל זה הופחת מכלל השטח המבונה שהיה בבעלות העותרים ואשר בגינו הם זכאים לתשלום מיוחד. נותרו אפוא שטחים בהיקף של 148.4 מ"ר מבני משק ו-1 מ"ר בתי קירור שהיו בבעלות העותרים ואשר בגינם לא התקבל פיצוי במסלול הנורמטיבי לפי ס' 6. בגין שטחים אלה, ואלה בלבד, נקבעה זכאותם של העותרים לתשלום מיוחד.

כאמור, העותרים סבורים שלא היה מקום להפחתה מהתשלום לו הם זכאים, בגין שטח בית האריזה ובית הקירור המיוחס לכל דונם של חממות. לשיטתם עצם הכללת שטח בתי האריזה ובתי הקירור בפיצוי נובעת מפרשנות שגויה של החוק, ומכל מקום – אין מקום להפחתה מעין זו כאשר מדובר במי שטיב הגידול הספציפי שלהם לא הצריך שימוש בבתי אריזה או בתי קירור.