אוניפארם בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו ואח'

העותרת, אוניפארם בע"מ (להלן: "העותרת") הגישה את העתירה דנא נגד עיריית ת"א ומנהל הארנונה (להלן: "העירייה"), בגין חיוב רטרואקטיבי של ארנונה בסך של למעלה מ-300,000 ₪ שהוטל על נכסי העותרת המצויים בשטח אוניברסיטת תל-אביב.

עיקרי העובדות

1.העותרת, חברת תרופות ישראלית, נרשמה ביום 1.1.15 כמחזיקה של נכסים מס' 2000406586 ו-2000406824 בשטח אוניברסיטת ת"א (להלן: "הנכסים"). נכסים אלה הוחזקו לפני כן על ידי אוניברסיטת ת"א.

2.עם חילופי המחזיקים, שלחה העירייה ביום 9.2.15 הודעה כי החלפת המחזיקים נרשמה בספריה (להלן: "ההודעה") וכי סיווג הנכסים הוא "מסחר קמעונאי כללי" ו"קרקע תפוסה".

3.שם המחזיק בנכסים אכן שונה לשם העותרת אך בשל טעות בעירייה נותר סיווג הנכסים כפי שהיה עת החזיקה בהם אוניברסיטת ת"א קרי, "ארנונה – גן, בי"ס, מוסד השכלה / הכשרה" (נספח 3 לכתב תשובה מטעם המשיבה), ובהתאם לסיווג זה חויבה העותרת.

4.במסגרת בקרה שערכה העירייה ובה נבחנו סיווגים ואזורים שונים כדי לוודא שהחיובים אכן מתיישבים עם הנכסים, נערכה בקורת ביום 25.4.2021 בנכסים ובעקבותיה גילתה העירייה את הטעות בחיוב. ביום 4.7.21 נשלחה לעותרת הודעה על שינוי שומה בה הכירה העירייה בטעות, פירטה את התעריפים העדכניים בהתאם לסיווג הנכסים בפועל - "בניינים שאינם משמשים למגורים" ו"שטח קרקע שעיקר שימושה עם המבנה", וחייבה את העותרת בחיוב רטרואקטיבי להשלמת הסכום לפי הסיווג הנכון, החל מיולי 2017 (להלן: "הודעת שינוי שומה מיום 4.7.21").

טענות העותרת

5.העותרת טוענת כי הודעת שינוי השומה מיום 4.7.21 היא למעשה דרישה לתשלום רטרואקטיבי של ארנונה, דרישה שאינה מעוגנת בדין נוכח הכלל כי אין לבצע חיוב רטרואקטיבי אלא בכפוף להוכחת "אשם מוגבר" מצד הנישום וגם זאת במקרים חריגים, ועל כן יש לבטל את דרישת החיוב.

6.טוענת העותרת כי בענייננו לא הוכח כל אשם שלה, ממילא לא "אשם מוגבר", אלא להפך האחריות לטעות היא לגמרי של העירייה, ויש לבטל את החיוב. העותרת דחתה את טענת המשיבים כי 'עצמה עיניים' כבר מהטעם שכבר הוכר בפסיקה כי לנישום יש קושי של ממש לברר אם החיוב מתיישב עם הסיווג, בוודאי בענייננו עת דיווחה העותרת דיווחה כנדרש על חילופי המחזיקים ואף קיבלה אישור לכך. העותרת הפנתה לפסיקת בית המשפט העליון שנתן דעתו לא אחת 'למורכבות ולסרבול' של דיני הארנונה המקשים על הנישום להתמודד עם הבנת הדרישות (סעיף 6 לעיקרי הטיעון).

7.טוענת העותרת כי החזקה נגד חיוב למפרע לא נסתרה, וכי אף אם היתה בודקת את דרישת התשלום לא היתה מגיעה למסקנה כי מדובר בחיוב שגוי, שכן הנכסים מצויים בשטח אוניברסיטת ת"א, ודרישת התשלום מציינת סיווג של "גן, בי"ס, מוסד השכלה / הכשרה".

8.אפילו היתה העירייה מצביעה על סיבה טובה לחיוב העותרת וצולחת את הדרישה לסתירת החזקה נגד חיוב רטרואקטיבי, הרי שאין זה סביר לחייב נישום בגין 4 שנים מתוך תקופה של 6 שנים שמשמעותו למעשה כי 'האשם' רובץ לפתחה של העותרת, ולא היא.

9.לטענת העותרת, חיוב רטרואקטיבי סותר את חובת ההגינות. העיריה התרשלה בחובתה הקונקרטית לבדוק נכסי נישומים (סעיף 287 לפקודת העיריות) והיא לבדה אחראית לכך.

10.עוד טוענת העותרת כי אינטרס ההסתמכות שלה נפגע משמעותית מדרישת החיוב הרטרואקטיבי.

טענות המשיבות

11.העותרת לא עמדה בחובת ההגינות שכן מצופה ממנה להתריע על הסיווג השגוי. לטענתה מייחסת הפסיקה חשיבות להתנהלות הנישום ולבחינת השאלה האם רובץ לפתחו "אשם" כלשהו ורק מקום בו לא דבק בנישום כל אשם, יבוטל החיוב הרטרואקטיבי. טוענת העירייה כי לא ניתן לומר כי לא דבק בעותרת כל אשם, נוכח ההודעה מיום 9.2.15.

12.העירייה ציינה כי התחשבה בנסיבות ועל כן העמידה דרישה רטרואקטיבית חלקית ומידתית, קרי, החיוב הוא על תקופה של 4 שנים מתוך 6.5 שנים.

13.לטענת העירייה ידעה העותרת על אודות הטעות בסיווג ובחרה במכוון לעצום עיניים ולא להסב את תשומת לב העירייה. את טענתה זו ניסתה העירייה לבסס על אלה: (1) ניסוח מעורפל של העתירה. כך למשל בס' 39 לעתירה נכתב כי העותרת "הייתה יכולה להניח שחל עליה תעריף תעשיה", להבדיל מידיעתה בפועל בדבר התעריף החל; (2) העותרת קיבלה את הסיווגים הנכונים שפורטו בהודעה, ואלה לא תאמו את הסיווגים שהופיעו בדרישות התשלום השוטפות; (3) העותרת יודעת כי השימוש שנעשה בנכסים אינו תואם את השימוש המופיע בדרישות התשלום, ואין חולק כי משרדי העותרת המצויים בנכסים אינם גן ילדים/ בית ספר/מוסד השכלה/חצר המשמשת גני ילדים.

14.המשיבות הניחו כי עובר להחלטת העותרת למקם את משרדיה בנכסים מושא העתירה, ערכה את כל הבדיקות הדרושות, לרבות בדיקת גובה הארנונה, ועל כן ידעה או היה עליה לדעת מה תעריף הארנונה הרלוונטי.