רובין ואח' נ' הרישוי המקומית XXX ואח'

לפני עתירה המופנית כנגד החלטת המשיבה 1 – רשות הרישוי המקומית לתכנון ולבניה XXX (להלן: "רשות הרישוי" או "המשיבה"), לאשר את בקשת המשיבים 2-5 (להלן: "המשיבים") להוספת מעלית בבית משותף קיים. לטענת העותרים, בני זוג המחזיקים בדירה בקומה הראשונה בבית המשותף, אישור הבקשה להוספת מעלית נעשה בחוסר סמכות, בחוסר סבירות ובחוסר מידתיות.

רקע

העותרים והמשיבים הינם בעלי הזכויות בבית משותף בן 3 קומות מעל מקלט וקומת עמודים ובו 6 דירות, הממוקם ברחוב XXX, במקרקעין הידועים כחלקה XXX בגוש XXXX (להלן: "הבניין").

בחודש יולי 2016, לאור מצבם הסיעודי של המשיבים 4, מ.א. ז"ל (אשר נפטר זמן קצר לאחר הגשת העתירה) ול.א., שגרים בקומה השלישית בבניין והתניידו באמצעות כיסא גלגלים, החלו דיירי הבניין לפעול להוספת מעלית לבניין.

בחודש מרץ 2017 הגישו המשיבים בקשה להיתר בניה להקמת מעלית פנימית, שתוקם בתוך חלל קיים בבניין ותפתח ישירות לדירות בבניין (להלן: "הבקשה הראשונה"). העותרים הגישו התנגדות לבקשה, ובכלל זה טענו ששטח הקמת המעלית שהובא לאישור פולש מעט לחנייתם, וכן מטעמי רעש וחסימות אור ואוויר שייווצרו אם תוקם המעלית בפיר הקיים. ביום 24.7.2017 קיימה המשיבה דיון בהתנגדות והחליטה לקבל חלק מהטענות. המשיבה קבעה שבשל החשש ממטרד רעש על המשיבים לקבל ייעוץ אקוסטי ושיש לקבל את טענות ההתנגדות לעניין הפגיעה בחניה.

לאור החלטת המשיבה, תיקנו המשיבים את בקשת ההיתר והגישו בקשה מתוקנת בחודש אוגוסט 2017 (להלן: "הבקשה המתוקנת"). הבקשה כללה צמצום של מידות המעלית כך שלא תפלוש לשטח החניה של העותרים, בנוסף כללה הבקשה את עמדת חברת המעליות בנושא האקוסטיקה, הקובעת, כי רמת הרעש שיופק מהפעלת המעלית לא תעלה על dB(A)35, עוצמה הנמוכה מהפעלתו של מזגן. העותרים הגישו התנגדות גם לבקשה המתוקנת, ולרבות טענות בעניין חסימת הגישה למערכות המשותפות (בלוני גז ותשתיות מים), מטרד רעש, פגיעה באוורור ופגיעה בחניה. במסגרת הדיון בבקשה ובהתנגדות ביום 29.10.17, נדחתה ההתנגדות ואושרה הבקשה להיתר. החלטה זו היא מושא העתירה. במסגרת אישור הבקשה התייחסה המשיבה לטענות שהעלו העותרים וקבעה, כי ככל שתידרש העתקת מערכות התשתית, יהיה על המשיבים לבצעה; טענת הרעש נדחתה בחלקה כיוון שקיים מרווח בין המעלית לקיר הדירה ולאור חוו"ד; הטענה לפגיעה בחנייה נדחתה באשר התבקש שהמעלית תהא צמודה לחניה והיא אינה פולשת אליה; לבסוף קבעה המשיבה כי שיעור הפגיעה באוורור נמוכה מהצורך במעלית, עת הקטנת פתח האוורור הינה מ-90 ס"מ ל-70 ס"מ, ולא מהווה פגיעה משמעותית.

ביום 21.12.2017 הגישו העותרים את העתירה דנן כנגד ההחלטה על אישור ההיתר. במקביל הגישו העותרים ערר על ההחלטה. לאחר הסכמת ועדת הערר על הגשת ערר מתוקן קיימה ועדת הערר שני דיונים, ביום 5.2.18 וביום 22.8.2018. בתום הדיון השני המליצה ועדת הערר לעותרים למחוק את הערר כיוון שהטענות שהועלו בו אינן מקנות לעותרים זכות ערר – וזאת מאחר ואין זכות ערר על החלטה לאשר היתר התואם תכנית, והעותרים לא הוכיחו עילה להגשת ערר. ביום 27.2.2018 נמחק הערר לבקשת העותרים. ביום 8.4.2018 תיקנו העותרים את עתירתם.

טענות העותרים

לשיטת העותרים, היתר הבניה למעלית ניתן על ידי רשות הרישוי תוך חריגה מסמכות, סטייה ממתחם הסבירות באופן קיצוני ובחוסר מידתיות.

אשר לחריגה מסמכות טענו העותרים שלוש טענות. האחת, כי גודל המעלית חורג מהמידות הקבועות בפריט 3.8.29.3 לתוספת השנייה לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות), תש"ל-1970 (להלן: "תקנות בקשה להיתר") הקובע כי מידותיה הפנימיות של מעלית המוקמת בנסיבות דנן, לא יפחתו מרוחב של 80 ס"מ ומעומק של 120 ס"מ, זאת בעוד רוחב המעלית הינו 70 ס"מ ועומקה 116 ס"מ. עוד נטען, כי למהנדס העיר ישנה סמכות לאשר את החריגה מטעמים מיוחדים שיירשמו, אלא שבעניינו מהנדס העיר אישר חריגה זו בדיעבד ולא בהליך מוסדר. בנוסף טענו, כי פריט 3.8.29.4 לתקנות קובע כי על רוחב הפרוזדור, אליו יוצאת המעלית, להיות בגודל של 1.3 מטר, בעוד שבמקרה דנן רוחב הפרוזדור קטן ממטר אחד; בשנייה טענו, כי הקמת המעלית נעשית בפיר קיים שנועד לצנרת ואין למשיבה סמכות לאשר את שינוי הייעוד של הפיר למעלית. נטען, שיש בנסיבות צורך להיתר לשימוש חורג, שיכול להינתן רק ע"י הוועדה המקומית ולא ע"י רשות הרישוי בהתאם לסעיף 146 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק התו"ב"); ובשלישית העלו העותרים טענות קנייניות. נטען, כי הבקשה לא נחתמה על ידי המספר הנדרש של בעלי הדירות כדי לקבלה, כי בעוד הבקשה הראשונה להיתר הוגשה בתמיכת ארבעה בעלי דירות מתוך שישה, ובכך מילאה אחר הוראת סעיף 59ו(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, הדורש את תמיכת שני שליש מהדיירים בבית המשותף לצורך קבלת החלטה מהסוג הזה, הבקשה המתוקנת מנתה חתימות רק של שלושה בעלי דירות. העותרים טענו בנוסף, כי הוצאה לפועל של בנית המעלית מחייבת את צמצום פתח האוורור של דירת המשיבה 6 (אשר אינה חתומה על בקשת ההיתר) ב-20 ס"מ, ממצב בו רוחבו עומד על 90 ס"מ ל-70 ס"מ, וכי לא ניתן לכפות על המשיבה 6 שינוי זה ללא הסכמתה. לשיטת העותרים, בהיעדר תימוכין קנייניים בבקשה, היה על הרשות לדחותה.