עת"מ 43767-09-16 אולשנסקי ואח' נ' מדינת ישראל

עתירה זו הוגשה כנגד החלטות המשיב מיום 5.6.2016 והחלטה נוספת בערר שהוגש מיום 4.8.2016 ולפיהן לא מתקיימים בין העותרים יחסי זוגיות כנים ואמיתיים ומשום כך אין מקום להמשיך בהליך מדורג. בהתאם, כך נקבע, על העותרת, אזרחית זרה, לצאת את הארץ.

ביום 13.10.16 הורה בית המשפט למשיב להגיש תגובה לעתירה. לא ניתנה החלטה על הגשת כתב תשובה, בין היתר בשים לב לנתונים שעלו מהעתירה לעניין נסיבות שהית העותרת בישראל לאורך זמן. עם זאת ציין בית המשפט בהחלטה כי "מעיון בעתירה ובתצהירי העותרים עולה טענה כי יתכן וחלק מהתשובות שניתנו בשימוע לא היו ברורות עקב אי הבנה בשפה. ככל שבשים לב לאמור ישקול המשיב לזמן את העותרים לשימוע נוסף, תימסר על כך הודעה לבית המשפט".

ביום 11.12.16 הודיעה ב"כ המשיב כי נפל פגם בהליך במובן זה שהערר הפנימי שהגישו העותרים לא נדון ע"י הגורם המוסמך. בהתאם בוטלה ההחלטה נשוא העתירה ועניינם של העותרים הועבר לדיון בערר פנימי בפני הגורם המוסמך במטה רשות האוכלוסין לצורך קבלת החלטה חדשה בעניינם של העותרים.

בנסיבות אלו, ומשבוטלה ההחלטה נשוא העתירה, ממילא אין עוד מקום לדון בעתירה המופנית, כאמור, כנגד החלטה שבוטלה. עם זאת עומדים העותרים על דרישתם להתיר לעותרת לצאת ולהיכנס לישראל, עד שיושלם הליך הדיון בעניין הערר שהוגש. כן עומדים הם על פסיקת הוצאות מאחר ולטענתם הוחלט לבחון שוב את עניינם רק לאחר שהוגשה עתירה. יוער כי בין לבין יצאה העותרת את הארץ כדי לשהות ליד ביתה שילדה בחו"ל. למעשה מתבקשת כעת אשרה לחזרתה לישראל.

לאחר שעיינתי בטענות ב"כ הצדדים אני מורה כדלקמן:

ככל שהדבר נוגע לעצם העתירה – מאחר וההחלטה כנגדה הופנתה העתירה בוטלה, ממילא אין עוד מקום לדון בעתירה. בהתאם, אני מורה על מחיקת העתירה. לכל צד ישמרו מלוא זכויותיו ככל שיהיה עוד צורך לדון בהליך חדש במחלוקות שבין הצדדים, וזאת לאחר שתתקבל החלטה סופית בעניינם של העותרים, וזאת ע"י הגורם המוסמך.

בקשת העותרת לקבלת אשרה לחזור לישראל – מעיון בעתירה על נספחיה עולה כי לכאורה שהתה העותרת בארץ תקופה משמעותית ללא היתר. עם זאת, ומשבוטלה ההחלטה, ראוי להחזיר את המצב של העותרים לקדמותו, דהיינו: לזה שהיה ערב ההחלטה שבוטלה. אשר על כן סבור אני כי יש להתיר את חזרת העותרת לישראל. עם זאת, אין מניעה להתנות את כניסתה לישראל בהפקדת ערובה משמעותית להבטחת יציאתה מישראל, אם בסופו של יום יוחלט כך. לעניין הערבות שתיקבע ניתן להביא בחשבון גם את שהייתה של העותרת בארץ שלא כחוק לאורך זמן. בהתאם, יוכל המשיב לשקול, בהתאם לסמכויותיו, את גובה הערובה הנדרשת ובכפוף להפקדתה תותר כניסת העותרת לישראל. בד בבד יפעל המשיב להשלמת בחינת בקשתם של העותרים והערר בהקדם אפשרי.

לעניין גובה הערובה שיקבע לתקופת הביניים, עד לקבלת החלטה של המשיב, וכן לגופם של דברים, ראוי להביא בחשבון גם את הכללים החלים על המחלוקת שהובאה בפני. עקרון הייסוד החולש על הליך זה הוא שלמדינה זכות להחזיק במפתחות הבית ולקבוע מי יבואו בשעריה [ראו: בג"ץ 7052/03 עדאלה נ' שר הפנים (ניתן ביום 14.5.2006), בפסקה 100 לפסק דינו של הנשיא ברק; בפסקה 54 לפסק דינו של המשנה לנשיא חשין; בפסקה 3 לפסק דינה של השופטת ביניש (כתוארה אז); וכן בפסקה 8 לפסק דינה של השופטת נאור (כתוארה אז); בג"צ 7146/12 נג'ט סרג' אדם ואח' נ' הכנסת ואח' (ניתן ביום 16.9.2013)]. בפסיקה ענפה של בית המשפט העליון נקבע כי שיקול דעתו של שר הפנים בהחלטות על פי חוק הכניסה לישראל הוא רחב ביותר ובימ"ש אינו נוהג להתערב בו [ראו: בג"צ 482/71 לאוניה מאה קלרק, ו-7 אח' נ' שר הפנים ואח' , פ"ד כז(1), 113, עמ' 116-117; בג"צ 758/88 קנדל ואח' נ' שר הפנים , פ"ד מו(4), 505 ; בג"צ 1031/93 אליאן (חוה) פסרו (גולדשטיין) נ' שר הפנים , פ"ד מט(4), 661; בג"צ 2597/99 תאיס רודריגז-טושביים נ' שר הפנים ואח' , פ"ד נח(5), 412, עמ' 447-448; בג"ץ 4156/01 מריו דימיטרוב נ' משרד הפנים , פ"ד נו(6), 289 (2002); בג"ץ 2527/03 סועאד אסעיד ואח' נ' משרד הפנים , פ"ד נ"ח(1), 139; עע"ם 7422/07 לודמילה אלכסנדרובה ואח' נ' משרד הפנים – מנהל האוכלוסין ואח', (ניתן ביום 2.7.2008); עע"ם 6147/11 גורוביץ נ' משרד הפנים-מנהל האוכלוסין (ניתן ביום 3.3.2013); עע"ם 471/12 מדינת ישראל נ' אנג'י בוטנג (ניתן ביום 8.7.2012); עע"ם 4909/15 CARRASCAL CABARCAS ANTHONTY STEVEN נ' שר הפנים (ניתן ביום 3.11.15)]. בהתאם, קביעת הערובה והסדרת תנאי כניסתה של העותרת לישראל צריכים להיקבע ע"י הגורם המוסמך אצל המשיב. המשיב יודיע לב"כ העותרים בתוך 7 ימים את גובה הערבות הנדרשת. בכפוף לכך, ולהפקדת ערובה ככל שכך תידרש העותרת, תותר כניסת העותרת לישראל וזאת עד לקבלת החלטה חדשה בעניינם של העותרים.

בכל הנוגע לבקשת העותרים לפסיקת הוצאות - הכלל המנחה בעניין פסיקת הוצאות משפט הוא כי "בהעדר נסיבות מיוחדות, אין צידוק לכך שבעל דין שזכה במשפט ייצא בחסרון כיס" [ ע"א 9466/05 שווקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.3.2008) פסקה 31 והאסמכתאות שם; ע"א 10242/09 משה בלטר ואח' נ' אילנה מוזר ואח'(טרם פורסם. ניתן ביום 2.2.11)]. הדברים נכונים גם כאשר המדינה היא בעל דין כאשר בית המשפט מביא בחשבון גם "... שכל הסדר של פסיקת הוצאות יש בו משום השפעה שונה על בעלי דין בעלי יכולת כלכלית שונה. כך, למשל, חיוב בעל דין בהוצאות הצד שכנגד הוא בר משמעות רבה יותר למי שהינו דל באמצעים מאשר מי שהפרוטה מצויה בכיסו" [בג"צ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסמכת למתן רשיונות יבוא – משרד התעשיה, המסחר (החלטה מיום 30.6.05)]. במקרה שבפני לא ניתן להתעלם מהעובדה שהגשת העתירה גרמה, ככל הנראה, לבחינה חוזרת של בקשת העותרים שהובילה, בסופו של יום, לביטול ההחלטה והחזרת עניינם של העותרים לבחינה אצל הגורם המוסמך.