עתירת העותר מכוונת כנגד החלטת משיבה 3, וועדת הערר לתכנון ולבנייה מחוז ת"א מיום 24.12.14 (להלן: "ההחלטה"), שבמסגרתה נדחה ערר העותר כנגד החלטת משיבה 1, שלא לשלוח לעותר הודעה אישית בהתאם לסעיף 149(א)(2א)(ג) לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), במסגרת הליכי פרסום של בקשה להיתר מכוח תמ"א 38 שהוגשה על ידי משיבה 2.
עיקרי העובדות שאינן שנויות במחלוקת :
1.עניינה של הבקשה להיתר הוא הריסת שני בניינים (מחוברים ביניהם) בני שתי קומות על עמודים הנמצאים ברח' רננים 2-4 ברמת גן, בגוש 6203 חלקה 141, ובניית שני בניינים בני 9 קומות כל אחד (להלן: "הבקשה").
2.העותר מתגורר בדירה בקומת הקרקע בבניין בן שתי קומות ברח' רננים 3 ברמת גן, אשר נמצא מול הבניינים נשוא הבקשה להיתר, דהיינו מעברו השני של רחוב רננים.
3.הבקשה להיתר (שכללה גם הקלות) פורסמה להתנגדויות לפי סעיף 27 לתמ"א 38 ובהתאם לסעיף 149 לחוק. פרסום זה כלל מודעות בשלושה עיתונים, תליית שלטים בחזית החלקה ושליחת הודעות אישיות לבעלי הזכויות הקבועים בחוק, כמפורט בתצהירו של עו"ד עודד גלברד (ראה במסגרת נספח ו' לתגובת מטעם משיבה 2). העותר לא היה בין אלה שאליהם נשלחה הודעה אישית אודות הבקשה להיתר.
4.העותר לא הגיש התנגדות לבקשה.
5.בתאריך 7.5.14 דנה וועדת המשנה של משיבה 1 בהתנגדויות שהוגשו לבקשה, ולאחר שהחליטה לדחותן, אישרה את הבקשה בשינויים מסוימים (ראה נספח א' לתגובת משיבה 1).
6.בתאריך 12.6.2014 הגיש העותר ערר בפני משיבה 3 (ראה נספח א' לעתירה) שבמסגרתו הלין בין השאר על כך שלא נשלחה לו הודעה אישית, סיבה שבגללה, לטענתו, לא הגיש התנגדות לבקשה במועד הרלוונטי. במסגרת הערר הנ"ל, העותר שטח גם את נימוקי ההתנגדות שלו לגופה של הבקשה, על מנת שמשיבה 3 תדון בהם לגופם ככל שתסבור שיש להעניק לו זכות ערר.
7.בתאריך 24.12.14, לאחר שמיעת טענות הצדדים, החליטה משיבה 3 לדחות את הערר בקובעה, כי סעיף משנה (ג) של סעיף 149 (2א) לחוק מקנה שיקול דעת לוועדה המקומית למי לשלוח הודעה אישית כחלק מהליכי הפרסום. יש לקבל את טענת הוועדה המקומית שאין זה סביר שבכל מקרה ומקרה היא תבצע בדיקה בשטח לגבי השאלה אילו נכסים עלולים להיפגע מהגשת בקשה לפי תמ"א 38, שכן הדבר יחייב הוצאת אנשים לשטח, יצריך כוח אדם ומשאבים ויפגע ביעילות התכנונית. סביר אפוא שהוועדה המקומית תקבע כללים ועקרונות באילו מקרים היא שולחת הודעות פיזיות. בדומה, סבירה החלטת הוועדה המקומית להיזקק בהשאלה לאמור בפס"ד וינטר שדיבר על "כביש שכונתי צר" ולקבוע, בהתאם, שככל שמדובר בבעלי נכסים מעברו השני של הרחוב, יישלחו הודעות אישיות רק מקום שבו מדובר בזכות דרך שקטנה מ-6 מ' ולפיכך לא חלה על הוועדה המקומית חובה להמציא לעותר את הבקשה. מכאן העתירה שבפני.
עיקרי טיעוניו של העותר בקצרה:
8.לטענת העותר, יש פגם בהפעלת מדיניות עקרונית ודווקנית בשאלה מי הוא בעל הזכויות שעלול להיפגע מהבקשה להיתר, תוך ויתור על הפעלת שיקול דעת פרטני. לגישתו, חסכון במשאבים ויעילות אינה יכולה לבוא על חשבון כללי הגינות, באשר קיימת חשיבות ביידוע כל מי שעלול להיפגע כדי שיוכל להשמיע את דעתו.
8.1בכל מקרה, לגישת העותר, לא ניתן להסתפק במבחן יחיד של רוחב הכביש שאין בו כדי לענות על כל האפשרויות ולכסות את כל המקרים שבהם עלולים בעלי זכויות להיפגע.
8.2לדעת העותר, אין מקום להסתמך על פסק דין וינטר ולא ניתן להקיש ממנו לענייננו, שכן אין הוא נוגע לסעיף 149 לחוק, או למדיניות הוועדה המקומית בהקשר לסעיף זה. זאת ועוד, פס"ד וינטר אינו מגדיר מה הוא "כביש שכונתי צר" ולכן ההחלטה שמדובר בכביש שהוא פחות מ-6 מ' היא שרירותית. בכל מקרה, לגישת העותר, ההסתמכות על פס"ד וינטר הייתה צריכה להוביל למסקנה הפוכה, שכן רחוב רננים ברמת גן עונה על ההגדרה של "כביש שכונתי צר", הגם שהלכה למעשה רוחבו הוא קצת מעל 6 מ'.
8.3לטענת העותר, סעיף 27 לתמ"א 38 מחייב את הוועדה המקומית למסור הודעה לכל בעל עניין ללא קשר לשאלה אם מוגשת בקשה להקלות וללא קשר לשאלה אם אדם זה עלול להיפגע.
8.4העותר הלין בין השאר גם על מהלך הדיון בערר בכך שמשיבה 3 נתנה לגיטימציה לכך שמשיבה 1 לא הגישה תשובה בכתב בנימוק שלא הבינה את האמור בכתב הערר, תוך שהיא מאפשרת לב"כ משיבה 1 להשיב בעל פה ומונעת בכך מהעותר להיערך מבעוד מועד כדי להגיב על התשובה.
8.5לטענת העותר, לא יכול להיות ספק שיש להגדירו כמי "שעלול להיפגע" מהבקשה להיתר, שכן הבניינים הנדונים, שגובהם 9-10 קומות וכוללים 72 דירות (תחת בניין של 3 קומות ו-32 דירות), פוגעים בכמות האור והאוויר בדירתן. הם גם ייצרו בעיות של עומס תחבורתי ובעיות חנייה לתושבי האזור.
עיקרי תשובת משיבה 1 בקצרה:
9.לטענת משיבה 1, אין ממש בטענת העותר לפיה סעיף 27 לתמ"א 38 מחייב את הוועדה המקומית לשלוח הודעות אישיות לכל מי שעלול להיפגע מהבקשה להיתר. סעיף 27 הנ"ל מפנה לעניין דרכי ההודעה והפרסום לסעיף 149 לחוק, והוראותיו הן שמחייבות לעניין דרכי הפרסום וההודעה.
9.1משיבה 1 הדגישה, כי ההחלטה הנתקפת במקרה שלנו היא החלטת משיבה 3 והיא בלבד, שהרי מדובר בגוף תכנוני שהחלטתו מחליפה את החלטת משיבה 1. בנסיבות אלה אין מקום לתקוף ישירות את שיקול הדעת של הוועדה המקומית ואת החלטת המדיניות שהנהיגה.
9.2לטענת משיבה 1, משיבה 3 נתנה דעתה לטענות העותר לגבי פס"ד וינטר וקבעה שאומנם פס"ד וינטר עוסק בנושא אחר, ואולם ניתן להיעזר בו על מנת להגדיר את פוטנציאל האנשים אשר חוק התכנון והבנייה רואה בהם ברי פיצוי בגין אישור תוכנית פוגעת. החלטת וועדת הערר בקובעה שסביר לומר שכביש מעל 6 מ' אינו "כביש שכונתי צר" היא החלטה סבירה שאין להתערב בה.
9.3מאחר שמולאו חובות הפרסום האחרות בדרך של פרסום בעיתונים ומודעה על השטח ומאחר שהעותר ידע להגיש ערר, ניתן להסיק שהוא ידע בזמן אמת על הגשת הבקשה להיתר גם אם זו לא נמסרה לו אישית. העותר נתלה בטענה דכאן רק כדי להצדיק את אי הגשת ההתנגדות במועד ועל מנת שתיפתח בפניו הזכות להגשת ערר.
9.4לטענת משיבה 1, יתכן שבעולם מושלם היה ניתן לשלוח בעל תפקיד ייעודי לכתובת של כל בקשה להיתר כדי לבחון מי עלול להיפגע, ואולם, בעולם בלתי מושלם שבו יש מגבלות כוח אדם ותקציב, לא ניתן לדרוש זאת מהרשות. לכן, אין פסול בקביעת מדיניות עקרונית.
9.5בהתייחס למדיניות המדברת על רוחב הכביש, הרי שהבדיקה הנכונה היא "רוחב זכות הדרך" המשקפת בעצם את המרחק שבין בניין העותר לבניינים הנדונים, מרחק שכולל גם מדרכה, והמרחק מקווי בניין.
עיקרי תשובת משיבה 2 בקצרה:
10.לגישת משיבה 2, טענתו של העותר לפיה לא הגיש התנגדות לבקשה רק בגלל שלא הומצאה לו הודעה אישית היא יותר מתמוהה. יש להניח שהעותר, כמו שאר תושבי האזור, ידע היטב ובזמן אמת על הגשת הבקשה ועל הליך ההתנגדויות, ולכן, לא בכדי הוא אמר בכתבי הטענות שלא ידע על הבקשה. הוועדה המקומית פרסמה הודעה המפרטת את מהות הבקשה כנדרש בסעיפים 149(א)1 ו-2 והפרסום היה אפקטיבי לנוכח ההתנגדויות הרבות שהוגשו על ידי עשרות מתושבי האזור שלא קיבלו הודעות אישיות, ביניהם שכנתו של העותר המתגוררת בבניין שלו. לטענת משיבה 2, מתעורר החשד שהעותר נמנע במתכוון מלהגיש התנגדות מתוך רצון לנהל בהמשך שלל הליכים בשאלה האם היה צריך להמציא לו הודעה אישית ובכך לעכב את הפרויקט.
10.1לטענת משיבה 2 העותר הינו תובע-עותר-עורר סדרתי. אין זו הפעם הראשונה שבה העותר נוקט הליכי סרק כנגד הליכי רישוי ותכנון, ובתי המשפט כבר הביעו דעתם בעניינו (ראה פירוט בסעיפים 36 ו-37 לכתב התגובה).
10.2העותר לא היה זכאי לקבל הודעה אישית לפי סעיף 149(א)(2א)(ג). הקביעה מי הם הבעלים והמחזיקים אשר ייפגעו או עלולים להיפגע מאישור הבקשה מסורה לשיקול דעת הוועדה המקומית והיגיון בצדה של הוראה זו, שכן מדובר בעניין סובייקטיבי שנתון לפרשנות ומשתנה ממקום למקום. מאידך, לא מציאותי לקבוע שבכל מקרה שבו תוגש בקשה להיתר תפעיל הוועדה בדיקה פרטנית. דרך הפרסום והיידוע בה בחרה הוועדה המקומית בבקשות להיתר מכוח תמ"א 38 משקפת את האיזון הראוי בין הצורך ליידע מתנגדים פוטנציאליים באופן אפקטיבי לבין הצורך לנהל הליך רישוי קצר, יעיל ומבלי להשית על מבקשי ההיתר עלויות מיותרות. הוועדה המקומית הפעילה את שיקול דעתה לגבי סעיף זה וקבעה עוד בשנת 2010 את הכלל העקרוני שפורט קודם, כלל סביר והגיוני בנסיבות העניין.
10.3טענות העותר התוקף את הסתמכות על הלכת וינטר היא בבחינת "מהומה על לא מאומה", שכן אין חולק שאזכורה של הלכה זו הינו כמקור השראה גרידא. משיבה 3 בחנה את הכללים שקבעה משיבה בנוגע לפרסום של בקשות להיתרים מכוח תמ"א 38 וציינה שהם סבירים והגיוניים. קביעה זו נעשתה לגופם של הכללים ולא מתוך יישום הלכת וינטר.
10.4בכל מקרה, העותר לא נפגע ולא יכול היה להיפגע על ידי הבקשה להיתר. העותר מתגורר מעברו השני של רחוב רננים. המרחק בין הבניין המתוכנן לבין בניין העותר עומד על כ-20 מ' (רוחב הרחוב בתוספת קווי הבניין), כאשר דירת העותר פונה לכיוון דרום ולא אל הבניין המתכונן. זאת ועוד, על פי התוכניות החלות על המגרש, גם מבלי התוספות המותרות על פי תמ"א 38, ניתן להקים במקום בניין בן 7 קומות. בנסיבות אלה, ברור שהפגיעה לה טוען העותר, גם אם הייתה אמתית ונכונה, כבר נגרמה לפני שנים רבות כאשר אושרו התוכניות החלות על המגרש ולא בעקבות הבקשה הנוכחית.
10.5אין בסיס משפטי לטענות העותר לפיהן צריך למסור לו הודעה אישית מכוח סעיף 27 לתמ"א 38. סעיף 27 מאפשר לכל בעל עניין להעיר את הערותיו להיתר אך נקבע במפורש שדרכי הפרסום יהיו לפי סעיף 149 לחוק, דהיינו שסעיף 27 מאמץ את דרכי היידוע הקבועות בסעיף 149 ואינו מרחיב אותן.
10.6לחלופין, גם אם ייקבע שהיה פגם באי המצאת הודעה אישית לעותר, אין בכך כדי להביא לביטול החלטת משיבה 1. מושכלות יסוד במשפט המנהלי שלא כל הפרה מחייבת את בטלות ההחלטה. בהתאם לעקרון הבטלות היחסית, יש לבחון את הקשר שבין הפגם לבין ההחלטה המנהלית. אם לא ניתן לקבוע שאלמלא קיומו של הפגם ההחלטה המנהלית הייתה שונה באופן מהותי, אזי אין הצדקה לבטל את החלטה בשל הפגם שאינו מהותי, תוך גרימת נזק עצום לבעלי הדירות אשר ממתינים להוצאתו לפועל של הפרויקט.
10.7לחלופי חלופין, אין ממש בטענות העותר גם לגופה של הבקשה להיתר. זאת ועוד, טענות העותר נבחנו בכללותן על ידי הוועדה המקומית עת הועלו על ידי אחרים במסגרת ההתנגדויות שהוגשו. בנסיבות אלה אין תוחלת במתן הסעדים המבוקשים בעתירה.
עקרי תשובת משיבה 3 בתמצית:
11.במסגרת התגובה המקדמית לעתירה הועלתה על ידי משיבה 3 טענה עקרונית לפיה, לאור הפרשנות שהמדינה אוחזת בה באשר לחישוב הזכויות במקרה של הריסה ובנייה מחדש על פי תמ"א 38, יש מקום להגיש בקשה חדשה להיתר, ולכן הדיון בטענות העותר הופך לתיאורטי בהמשך, במסגרת הודעה בכתב מטעם משיבה 3, חזרה בה המדינה מעמדתה העקרונית הנ"ל, והייתה נכונה לראות מקרה זה כהחלטה למתן היתר שחלף הזמן לתקיפתה.
11.1לטענת משיבה 3, דרך הפרסום והיידוע בה בחרה הוועדה המקומית בבקשות מכוח תמ"א 38 משקף את האיזון הראוי בין הצורך ליידע מתנגדים פוטנציאליים לפי סעיף 149 ובין הצורך לנהל הליך רישוי קצר ויעיל.
11.2אשר למחדלים הנטענים בהתנהלות הוועדה: לטענת משיבה 3, מראש משיבה 1 אינה חייבת להגיש תשובה או תגובה בכתב. לאחר שהעותר הבהיר את טענותיו ומיקד אותן בפני משיבה 3, הוא זכה לתגובה עניינית ומפורטת מטעם משיבה 1 ואין בכך כל פסול. בכל מקרה, העובדה שמשיבה 1 לא הגישה כתב תשובה אינה מביאה לבטלות החלטת משיבה3 שהרי לא ניתן לקבוע שאלמלא הפגם ההחלטה המנהלית הייתה שונה באופן מהותי.
11.3טענות העותר במשור התכנוני (פגיעה באור שמש, אוויר ותחבורה) נבחנו על ידי משיבה 1 באמצעות התנגדות של מתנגדים אחרים ונדחו. מסקנה היא שגם אם נפל פגם ביישום סעיף 149 (א)(א1)(ג) לפגם זה לא הייתה השפעה מהותית על זכויות העותר.
דיון ומסקנות:
12.ראשית, יש לדחות את טענות העותר בנוגע לאי תקינות הליך הדיון בפני וועדת הערר. תקנה 6 לתקנות התכנון והבנייה (סדרי דין בוועדת ערר) תשנ"ן-1996 קובעת כי משיב בערר רשאי (אך לא חייב) להגיש כתב תשובה לערר. תקנה 7 מוסיפה ואומרת שאם עבר המועד להגשת תשובה, על ועדת הערר לדון בערר גם אם לא הוגשה תשובה, ובלבד שהוכח להנחת דעתה שניתנה למשיב הזדמנות נאותה להשיב לערר. עיננו הרואות שלא זו בלבד שהגשת כתב תשובה (שהיא בדרך כלל אינטרס של המשיבים) אינה הכרח, אלא שחובה על וועדת הערר לאפשר למשיב זכות טיעון על פה. זאת ועוד, במקרה שלנו, כעולה מן ההחלטה עצמה, וועדת הערר נתנה לעותר הזדמנות להגיש השלמת טיעון בכתב על מנת להגיב על הטענות שהושמעו על פה בדיון (ראה החלטה עמ' 4 ). נמצא אפוא שוועדת הערר קיימה כדבעי את סדרי הדין הקבועים בתקנה 11 לתקנות דלעיל ואיני מוצאת כל פגם בהתנהלותה.
13.כמו כן יש לדחות את טענת המשיב לפיה סעיף 27 לתמ"א 38 מחייב את הוועדה המקומית למסור הודעה אישית לכל "בעל עניין" ללא קשר לשאלה אם אדם זה עלול להיפגע.
סעיף 27 לתמ"א 38 קובע:
"לא יותרו תוספות בנייה על פי האמור בסעיפים 11,12,12,14,ו-16 אלא אם פורסמה הודעה על כך וניתנה לכל בעל עניין הזדמנות להעיר את הערותיו בפני הוועדה המקומית בתוך המועד שייקבע וטרם מתן החלטה בעניין. דרכי הפרסום שמיעת ההרות וההחלטה בבקשה ייעשו בדומה לקבוע בסעיף 149 לחוק."
אליבא האמור לעיל, אין לבלבל בין זכותו העקרונית של "בעל עניין" להשמיע את דבריו בפני הוועדה המקומית בנסיבות המנויות בסעיף 27, לבין דרכי הפרסום והיידוע שיש לנקוט בהן. סעיף 27 מקנה זכות השגה לכל בעל עניין - ללא קשר לשאלה באיזה אופן נודע לו על הבקשה להיתר –כאשר לגבי חובות הפרסום והיידוע, הוא מפנה להוראות סעיף 149 לחוק הקובעות את גדר החובה ואת דרכי הפרסום.
14.אכן, כטענת משיבה 1, ההחלטה הנתקפת בעתירה היא החלטת משיבה 3, ואולם בהינתן שמשיבה 3 ביססה את החלטתה על המדיניות שננקטה על ידי משיבה 1, לא ניתן להימנע מלבחון מדיניות זו ולהידרש אליה. בהקשר זה אומר: בעקרון, אין פסול בכך שהוועדה המקומית קובעת קריטריונים ואמות מידה כלליות לגבי השאלה למי יש לשלוח הודעה אישית אודות בקשה להיתר בנייה לפי תמ"א 38, וזאת למען פישוטו של ההליך התכנוני ויעילותו. נכונה אני גם להסכים כי אין זה סביר לדרוש, מבחינת כוח אדם ויעילות תכנונית, שבכל מקרה ומקרה הוועדה המקומית תבצע בדיקה ברמת הפרט, כלומר ברמת בעל הזכויות הפרטי, כדי לקבוע אלו נכסים עלולים להיפגע כתוצאה מהגשת בקשה מכוח תמ"א 38, דבר שיחייב הוצאת בעלי תפקיד לשטח. זאת ועוד, הביטוי "עלול להיפגע" נתון לפרשנות סובייקטיבית והוא מצריך אמות מידה אובייקטיביות לבחינתו. עם זאת, יש ממש בטענתו של העותר, שגם אם משיבה 1 מבקשת לקבוע הנחיות כלליות, הרי שלצורך ההחלטה אם מתקיים פוטנציאל של פגיעה, לא ניתן להסתפק רק ברוחב הכביש/דרך כקריטריון יחיד אשר יהיה תקף לכל המקרים, לכל הנסיבות ולכל הבקשות להיתר. הסתמכות על קריטריון אחד דווקני, משמעותו היא צמצום שיקול הדעת הרחב שהוענק לוועדה המקומית בסעיף 149(2א)(ג) והדבר חוטא ללשון הסעיף. גם אם לא נדרוש מהוועדה המקומית לבחון את הפגיעה ברמת הפרט, עדיין לא נכון שהיא תתעלם מנתונים רלוונטיים לסוגייה אשר נוגעים לבקשה הספציפית המונחת על שולחנה, כגון אופי השכונה, גובה הבניין שעתיד להיבנות, וכיוצא באלה נתונים סביבתיים/גאוגרפיים. לצורך הפעלת שיקול דעת במישור זה, אין הכרח בהוצאת בעלי תפקיד לשטח, שכן חזקה על הוועדה המקומית שהיא מכירה את העיר ואת הנתונים הסביבתיים הרלוונטיים.
זאת ועוד, להוכחת המדיניות הנטענת הפנתה משיבה 1 לפרוטוקול ישיבת ההיגוי של תמ"א 38 מיום 25.6.10 (נספח ב' לעתירה) שם הוצבה לדיון השאלה האם במקרה של בקשה להקלה יש לשלוח את הפרסום רק לשכנים גובלים או גם לשכנים "מעבר לכביש". וועדת ההיגוי נדרשה אפוא לשאלה ספציפית ממוקדת –פועל יוצא של ההלכה בפס"ד וינטר (ע"מ 2775/01 מיום 4.9.2005) שהרחיבה את ההגדרה של "מקרקעין גובלים" בהקשר לסעיף 197 לחוק - ונראה שהיא לא התיימרה בכך לגבש מדיניות כללית בנוגע למשלוח הודעות לבעלי נכסים "שעלולים להיפגע" כאמור בסעיף 149(2א)(ג). הניסיון להסתמך על החלטת מדיניות זו כאילו בה בלבד מגולם שיקול הדעת שעל הוועדה המקומית להפעיל בהתאם לסעיף 149(2א)(ג), אינו נכון לטעמי. תימוכין לכך ניתן למצוא בהחלטת וועדת הערר המחוזית חיפה בתיק 348/14 פילובסקי נגד הוועדה המקומית ואח', (29.10.14), שם נעשתה אבחנה ברורה בין חובת משלוח הודעה אישית למקרקעין שמופרדים על ידי כביש שכונתי צר בהתאם להלכת וינטר המרחיבה את ההגדרה של "מקרקעין גובלים", לבין החובה לשלוח הודעה "למי שעלול להיפגע", שהיא חובה רחבה יותר ומצדיקה שיקול דעת נוסף.
14.1עוד יש לומר בהקשר למסמך המדיניות הנ"ל: ועדת ההיגוי קבעה כי משלוח הודעות אישיות לנכסים "מעבר לכביש" ייעשה רק מקום שבו "הכביש" הוא מתחת ל-6 מ'. אין חולק, כי "כביש" הוא חלק הדרך המיועד לתנועת כלי רכב, להבדיל מ- "דרך" שעל פי הגדרתה בחוק התכנון והבנייה, היא תוואי המשמש הן למעבר רכב והן להולכי רגל, ולרבות מסילת ברזל, מבני דרך, אי תנועה, קיר תומך ועוד...". בהנחה שאנו מתרגמים את הנחיית וועדת ההיגוי כמתייחסת לכביש, דהיינו לרוחב התוואי המשמש למעבר כלי רכב, הרי שמדובר בהנחיה מובנת וסבירה. נדמה שכך גם ראתה את הדברים וועדת הערר, שכן בהחלטתה, כאשר דיברה על "רוחב הדרך", היא נקבה ברוחב של מתחת ל-10 מ', דהיינו לאחר הוספת רוחב המדרכות (עמ' 4 ש' 4). בתגובותיהם של המשיבים הביטויים "דרך" וכביש" שימשו בערבוביה. מהאמור בתגובת ב"כ משיבה 1 מתקבל הרושם שלגישתה, בתוך ששת המטרים יש לכלול לא רק את הכביש אלא גם את המדרכות ואת קווי בניין (ראה כתב התגובה של משיבה 1 עמ' 6). פרשנות כזו אינה סבירה בעיני. משמעותה צמצום דרסטי של המקרים שלגביהם קבעה וועדת ההיגוי שיש לשלוח הודעות אישיות, עד כדי ביטול מוחלט של אופציה זו.
כך או כך, במקרה שלנו אין הכרח להכביר מילים בסוגיה, שכן העותר אינו חולק שברחוב רננים רוחב הכביש (ולא רק הדרך) עולה על 6 מ' (ראה פרוטוקול עמ' 6 ש' 19).
15.למרות דברי דלעיל שמבטאים הסתייגות מסוימת מהפרשנות ומההנמקה של משיבה 3, לא שוכנעתי כי יש הצדקה במקרה שלנו להתערב במסקנתה הסופית שלפיה אין לראות בעותר "מי שעלול להיפגע" לצורכי מסירת הודעה אישית כאמור בסעיף 149(2א)(ג). מסקנתה זו כשלעצמה, אינה חורגת ממתחם הסבירות. ויובהר: בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על החלטת וועדת הערר אלא בוחן את ההחלטה בראי המשפט המנהלי. בית המשפט אינו משים עצמו בנעליה של וועדת הערר ואינו שואל את עצמו כיצד הוא היה מחליט במקומה, אלא התערבותו מוגבלת רק למקרה שבו מדובר בהחלטה החורגת באופן משמעותי ממתחם הסבירות [בג"צ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון בישראל נגד המועצה הארצית לתכנון ולבנייה פ"ד מה(3) 678, 688; בג"צ 2920/94 אדם טבע ודין נגד המועצה הארצית לתכנון ולבנייה פ"ד נ(3) 441, 468]
במקרה שלנו, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהמרחק בפועל בין הבניינים שעתידים להיבנות על פי הבקשה לבין בניין העותר הוא די גדול, הרבה מעבר לאותם 6 מ' שבהם נוקב מסמך המדיניות. ב"כ משיבה 2 טען כי מדובר במרחק כולל של כ-20 מ' ודבריו לא נסתרו. כמו כן, יש לקחת בחשבון את העובדה שדירת העותר נמצאת בקומת הקרקע, דהיינו שכל בניין שהיה נבנה במקום, היה בהכרח מתנשא מעל לדירתו. על פי התוכנית החלה על האזור, ניתן לבנות במקום בניין בן 7 קומות, וזאת ניתן היה לעשות ללא חובת פרסום כלל. התוספת של שתי קומות מכוח תמ"א 38 אין בה כדי לשנות מהותית את המצב מבחינת העותר. זאת ועוד, נטען ולא הוכחש, שדירת העותר פונה במרביתה לכיוון דרום ולא לכיוון הבניינים נושא ההיתר. כל אלה בהצטרפם יחד מלמדים שגם אם היה ננקט במקרה שלנו שיקול דעת רחב מזה שהופעל, התוצאה לא הייתה משתנה.
16.אומר יותר מכך: גם אם נכון היה לקבל את טענת העותר ולקבוע ששגתה משיבה 1 בכך שלא שלחה לעותר הודעה אישית אודות הבקשה, פגם זה לא היה מצדיק במקרה שלנו את ביטול ההחלטה המאשרת את הבקשה להיתר. כידוע, לא כל הפרה של הדין מחייבת את בטלות ההחלטה. בהתאם לדוקטרינת הבטלות היחסית על בית המשפט להפעיל לצורך החלטתו אמות מידה ושיקולים נוספים, למשל, חומרת ההפרה, נסיבותיה, הנזק שנגרם לעותר, השפעת ההפרה על הסעד המבוקש ועוד [ראה עע"מ 2273/03 אי התכלת נגד החברה להגנת הטבע (2006)] במקרה שלנו, לאור הנימוקים שיפורטו להלן, הרי שהחזרת הגלגל לאחור, תוך מתן אפשרות לעותר להגיש התנגדות לבקשה, לא זו בלבד שלא תשנה מהותית, אם בכלל, את ההחלטה התכנונית, אלא רק תגרום לנזק לאותם 72 דיירים הממתינים למימוש היתר הבנייה.
ראשית, אין לשכוח שמשיבה 1 מילאה חובתה על פי דין לפרסם את הבקשה הן בעיתונים והן על גבי מודעה שנתלתה על המגרש. כפועל יוצא מכך הוגשו התנגדויות רבות, לרבות על ידי דיירת בבניין שבו מתגורר העותר, והתקיים בהן דיון. הטענות שהועלו באותן התנגדויות היו דומות מאוד לאילו של העותר. משיבה 1, בהחלטתה הדוחה את ההתנגדויות, התייחסה לטענות לגבי פגיעה באור שמש ואוויר (טענות שאותן מעלה העותר דכאן) וקבעה כי אין פגיעה זו שקולה כנגד התועלת באישור הבקשה למען חיזוק הבניין כנגד רעידות אדמה. היא הוסיפה בעניין זה ואמרה שאין היא דנה בעניינים קנייניים (ראה נספח ב' לכתב התגובה מטעם משיבה 2). משיבה 1 גם התייחסה לעניינני תחבורה ותנועה, שאותם מעלה העותר וקבעה שהיתר הבנייה יוצא לאחר קבלת נספח תנועה. הוסיף בעניין זה ב"כ משיבה 2 שדווקא כיום אין בנמצא פתרונות חנייה לכלי הרכב בבניינים הקיימים, דבר שעלול דווקא להשתנות לטובה לאחר הבנייה. מסקנה מכך היא אפוא, שגם אילו ניתנה לעותר הזדמנות להתנגד בפני משיבה 1, ההחלטה התכנונית לא הייתה שונה באופן מהותי. לא זו אף זו, בהינתן שבית המשפט לעניינים מנהליים אינו מתערב בדרך כלל בהחלטות שהן תכנוניות במהותן, הרי שהסיכוי שבית המשפט יתערב בבוא היום בהחלטה לאשר את הבקשה לגופה, כלל שתוגש עתירה, היא מצומצמת ומוגבלת בלאו הכי.
17.בשולי הדברים ולמעלה מן הצורך, אתייחס לטענת משיבה 2 שעליה הורחב גם בסיכומים, ולפיה העותר היה מודע בזמן אמת לבקשה ולמרות זאת לא הגיש התנגדות, בבחינת שהעתירה דכאן נעדרת תום לב ומהווה הליך סרק לצורכי ניגוח. ראשית, אין בנמצא אינדיקציה ראייתית שמכוחה ניתן לקבוע פוזיטיבית שאכן, כטענת משיבה 2, העותר היה מודע לבקשה ונמנע ביודעין מהגשת התנגדות. אומנם, אין מחלוקת, שבמסגרת הליכי הפרסום הוצבו שלטים על המגרש שנמצא מול ביתו של העותר, ואולם אין בסיס לייחס לעותר אמירת שקר בהשיבו שלאור מצבו הבריאותי ואורחות חייו, הוא לא ראה זאת בזמן אמת. שנית, איני מקבלת את דברי משיבה 2 לפיהם העותר התחמק מתשובה בעניין זה ושתק שתיקה רועמת. אומנם העותר התבטא בדיון כטענת משיבה 2 "אני אומר שאני לא צריך לענות אם ידעתי או לא" (עמ' 6 ש' 24) ואולם מיד בהמשך הוא השיב לגופה של טענה ושלל אותה מכל וכל, בהסבירו שהוא חי בלילה וישן ביום ולכן לא ראה את השילוט (פרוטוקול, עמ' 7 ש' 1).
18.סיכומו של דבר, לאור כל האמור לעיל, התוצאה היא שדין העתירה להידחות- וכך אני מורה.
במכלול השיקולים והאיזונים, לרבות מחלתו של העותר, איני רואה מקום לחייב את העותר בהוצאות משפט לטובת משיבות 1 ו-3. עם זאת, לא ניתן להימנע לחלוטין מפסיקת הוצאות לטובת משיבה 2 שנגררה להליך זה אל כורחה. הוצאות אלה תהיינה מינימליות בנסיבות העניין.
העותר ישלם אפוא למשיבה 2 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ תוך 30 יום מהיום.
זכות ערעור תוך 30 יום.
המזכירות תשגר עותק פסק הדין לצדדים .
ניתן היום, י"ט אדר א' תשע"ו, 28 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.
