1.העותרות הן בעליהם של מגרשים ביישוב כפר תבור, בין היתר כאלה שעליהם לא בנוי דבר. המשיבה פנתה אל העותרות בדרישה לשלם היטל שצ"פ (שטח ציבורי פתוח). כנגד דרישה זו מופנית עתירתם זו שלפניי, ובה הן פורשות שורה ארוכה של טענות. אחת מהן שכנעה אותי, ולכן בחרתי שלא להידרש ליתרתן. דבריי מכוונים לטענת האפליה שהשמיעו העותרות, והיא נסמכת על כך שהמשיבה בחרה להטיל את ההיטל על בעלי המגרשים שאין עליהם מבנה, ועליהם בלבד, ובכך הפלתה לרעה את בעלי המגרשים הללו, על פני מגרשים מבונים. המשיבה טוענת להגנתה, כי הבחנה בין בעלי מגרשים מבונים לבין בעלי מגרשים ריקים אינה אפליה פסולה, שכן יש בידיה להבחין בין קבוצה לקבוצה. נוסף על כך טוענת המשיבה, כי טענותיהן של העותרות אינן מצדיקות את ביטול הדרישה שהופנתה אליהן לתשלום ההיטל, אלא לכל היותר עשויות להצדיק את חיובם של בעלי המגרשים המבונים. לכל אלה מוסיפה המשיבה טענות מקדמיות אחדות, אליהן אתן את דעתי בקצרה בהמשך.
2.כאמור, מבין שלל טענותיהן של העותרות השתכנעתי באחת, ולכן את דבריי אייחד לטענה זו, משמע הטענה לאפליה. בראשית דבריי אביא את הוראות הדין הצריכות לעניין.
3.בגדר סמכותה על פי סעיף 250 לפקודת העיריות [נוסח חדש] התקינה המשיבה, בשנת 2009, חוק עזר שטחים ציבוריים פתוחים, התשס"ט-2009, לשם הטלתו של היטל שצ"פ על בעלי נכסים ביישוב.
סעיף 2 לחוק העזר מבהיר, כי ההיטל "נועד למימון הוצאות המועצה בשל הקמת שטחים ציבוריים פתוחים שכונתיים או רובעיים בשטח המועצה...".
סעיף 3 לחוק העזר קובע, כי ההיטל "יוטל על בעל נכס המצוי באזור פיתוח...".
"נכס" הוגדר בסעיף 1 לחוק העזר, על ידי הפניה להגדרתו בסעיף 1 לצו המועצות המקומיות (א), התשי"א-1950, קרי:
"נכסים" – בניינים וקרקעות שבתחום המועצה, תפוסים או פנויים, ציבוריים או פרטיים, למעט רחוב.
מן המקובץ אנו באים לכך, כי חוק העזר ביקש להטיל היטל שצ"פ על בעל נכס המצוי באיזור פיתוח, משמע בעל נכס בשכונה או ברובע בהם מוקם השצ"פ. חוק העזר איננו מבחין בין בעל מגרש עליו קיים מבנה, לבין בעל מגרש שאין עליו מבנה. אדרבא, "נכס" הוגדר הן כבנין והן כקרקע, משמע בין מגרש שאליו קיים מבנה ובין מגרש לא בנוי, ועל בעליו של איזה מבין שני סוגי המגרשים יש להטיל את ההיטל. חוק העזר, כשהוא לעצמו, איננו פוטר את בעלי המגרשים שעליהם קיים מבנה, ואיננו מתכוון להטיל את מלוא המשא שבמימון הקמתו של שצ"פ, על מי שטרם בנה בית על המגרש שבבעלותו.
ואם כאלו הם פני הדברים, כי אז הטלת ההיטל רק על בעלי מגרשים שאינם מבונים, היא בבחינת הפלייתם לרעה ביחס לבעלי מגרשים מבונים.
4.אינני מקבל את טענת המשיבה, לפיה כיוון שכל בעלי המגרשים הבלתי מבונים הופלו לרעה, אין לומר על העותרות, הנמנות על קבוצה זו של בעלי נכסים, כי הן מופלות לרעה. משקבע חוק העזר כי כלל בעלי המגרשים בשכונה, בין מבונים ובין שאינם מבונים, יישאו בעלות הקמתו של שצ"פ, הטלתו על בעלי נכסים בלתי מבונים מפלה אותם לרעה, ומטבע הדברים מטילה עליהם עול כבד יותר מכפי שהיה מוטל עליהם אילו כלל בעלי הנכסים נשאו בנטל. בכך יש משום אפליה פסולה, גם אם שותפים לצרה כלל בעלי המגרשים הלא מבונים.
5.לא קיבלתי גם את טענת המשיבה, כאילו אין להיענות לעתירת העותרות כיוון שלכל היותר יש בעתירתן כדי להצדיק חיובם של בעלי מגרשים מבונים, אך לא לבטל את דרישת התשלום שהופנתה אליהן. טענה לאפליה בה נגועה החלטת הרשות מצדיקה את ביטולה, ולאו דווקא תיקונה על ידי חיובם של מי שהופלו לטובה. נדמה בעיניי, כי זה הוא המצב במקרה שלפנינו. את חיובן של העותרות יש לבטל, ועל המשיבה יהיה לשוב ולשקול את צעדיה, ובין היתר גם לערוך תחשיב חדש (להקמת השצ"פ, ומכאן – קביעת תעריף ההיטל) שיביא בחשבון את כלל בעלי המגרשים בשכונה. אין צריך לומר, בקבלת העתירה וביטול הדרישה שהופנתה לעותרות אין כדי למנוע מן המשיבה לשוב ולדרוש מן העותרות תשלום עבור הקמת השצ"פ, לאחר שייערך חישוב מחודש של התעריף וההיטל, חישוב שיכלול את כלל בעלי הנכסים בשכונה.
6.טענות מקדמיות אחדות טענה המשיבה, המצדיקות לטעמה את סילוקה של העתירה על הסף.
המשיבה טענה לשיהוי, כיוון שלשיטתה תוקפות העותרות את חוק העזר תקיפה ישירה, והרי החוק הותקן לפני שנים. טענה זו אין בה ממש, כיוון שהעותרות אינן תוקפות את חוק העזר, שכאמור איננו מפלה לרעה כי אם מחייב את כלל בעלי הנכסים בשכונה בהיטל.
המשיבה טענה גם להיעדרה של סמכות עניינית לבית משפט זה, כיוון שהעותרות מבקשות, לשיטתה, לתקוף את חוקיות חוק העזר. משנוכחנו לראות כי העותרות אינן תוקפות את חוק העזר, כי אם את דרישת התשלום המפלה, סמכות נתונה לבית משפט זה לדון בעתירה.
המשיבה טענה עוד, כי לעתירה לא צורך תצהיר שיתמוך בעובדות שנפרשו בה. טענה זו יש בה ממש, אלא שדווקא בכל הנוגע לאפליה, המשיבה אישרה את היסודות העובדתיים הצריכים לשם ביסוסה.
לבסוף טענה המשיבה, כי על העותרות היה לצרף צדדים נוספים שלא צורפו, משמע את משרד הפנים (ואת החברה שאותה הוא שכר על מנת לערוך את התחשיב לקביעת תעריף ההיטל). טענה זו אין בה ממש, כיוון שהעותרות תוקפות את האפליה שבדרישת התשלום, ולשם כך אין רבותא בצירופו של משרד הפנים.
7.כאמור, משקיבלתי את הטענה לאפליה, בחרתי שלא להידרש לשלל רב של טענות אחרות שטענו העותרות נגד דרישת התשלום.
סוף דבר, העתירה מתקבלת ודרישות התשלום שהופנו לעותרות – מבוטלות.