עת"מ 37769-09-14 שבאנה נ' עירית ירושלים

בעתירה שהגיש העותר לבית משפט זה התבקש להורות למשיבה לחזור בה מהודעה שניתנה לעותר לפי חוק עזר לירושלים (שמירת הסדר והניקיון), תשל"ח-1978. ההודעה ניתנה לפי סעיף 39(א)(1) לחוק העזר ועניינה סילוק גדר מברזל וכן צמיגים וחפצים שונים. העותר טען בעתירתו שהוא נדרש שוב ושוב להודעות מעין אלה וכדי צורך בהגשת הליכים משפטיים שהסתיימו בחזרת המשיבה מהודעותיה. לגופו של עניין נטען מפי העותר, שסעיף חוק העזר הרלבנטי עניינו בהסרת מכשולים מ"רחוב". השטח שהעותר עושה בו שימוש אינו רחוב אלא שטח פתוח. מעבר לכך, גדר הברזל שקיימת במקום הוקמה באישור שניתן עוד ביום 30.1.2012 מאת המחלקה לפיקוח על הבניה. במקום מצויים גם צמיגים – אך הם שייכים לאוטובוסים שחונים במקום ולא מהווים פסולת. העותר הוסיף וטען שמדובר בקרקע פרטית שאין לעירייה סמכות לתת הוראות לגביה. כך בכלל וכך בפרט שעה שהמניע למתן ההודעות היה – לטענת העותר – מניע "תכנוני" שעניינו היוזמה להכריז על השטח האמור כ"גן לאומי".

המשיבה הגישה כתב תשובה בהליך זה (הגם שהתבקשה בהחלטתי מיום 2.10.2014 להגיש תגובה מקדמית). בכתב התשובה התבקש לדחות את העתירה. צוין שהעתירה לא נתמכת בתצהיר כפי הנדרש. התקיימו אמנם הליכים קודמים בין הצדדים אך אלו הסתיימו בשל העלמה של עובדות רלבנטיות בידי העותר. לטענת המשיבה, העותר כלל לא הוכיח שהוא בעל זכות במקרקעין ולא בכדי הוא לא צירף תצהיר בהתאם. לפי הרישום הקיים, בעלי המקרקעין הם אחרים. לגופו של עניין השטח האמור הוא אכן "רחוב" בהתאם לחוק העזר. נתון זה אינו משתנה גם אם מדובר בשטח פרטי. קיים אינטרס ציבורי לפנות את הגדר והחפצים שבשטח זה. האישור להקמת גדר הברזל שקיימת במקום – בוטל עוד ביום 4.3.2012 ואין לעותר כל אישור להציב את הגדר. על כן התבקש לדחות את העתירה תוך חיוב העותר בהוצאות.

ניתנה לעותר האפשרות להגיב לעמדת העירייה. העותר שב וטען בתגובתו שהוא הציב גדר במקום לאחר שהתקבל אישור של המשיבה. הוא הוסיף וטען שהוא המחזיק הבלעדי של הקרקע והיא משמשת לעותר מקום להחניית שני האוטובוסים שלו. העותר גם טוען שהוא פעל בניקיון כפיים בעניין המכתב על ביטול האישור להקמת הגדר ושהעירייה באה עימו בדברים גם לאחר מועד זה למרות שמדובר במכתב מטעמה. אשר לקשר בין העותר למקרקעין ציין עוד העותר שהעירייה-המשיבה היא זו ששלחה את ההודעות על שמו של העותר והיא לא טענה בשום שלב שיש מקום לצרף לעתירה או להליכים את כלל אחיו ובני משפחתו – שלהם יש זיקה לקרקע המדוברת. בסוף הודעתו ציין העותר שהוא מסכים להסיר כל חפץ מושא ההודעות מלבד הגדר והוא מתחייב שלא יעשה שימוש בקרקע אלא להחניית שני האוטובוסים.

לאחר עיון במכלול החומר שלפניי, מסקנתי היא שדין העתירה להידחות באין עילה להתערבות בעמדת המשיבה בנסיבות המקרה. תחילה יצוין, שאכן נפל פגם באופן שבו הוגשה העתירה מלכתחילה. זאת משעה שלא צורף לה תצהיר ערוך כדין. יצוין שבנספחי העתירה קיים תצהיר שצורף כפי הנראה לבקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט שהוגשה לבית משפט זה בהליך אחר ומוקדם יותר. אולם לעתירה עצמה שהוגשה לפניי לא צורף תצהיר וזאת למרות דרישת הדין בנדון. עניין זה עלה כבר בהחלטתי מיום 15.9.2014. הוא שב ועלה כנימוק לדחיית העתירה בכתב התשובה של המשיבה שכלל תצהירים מטעמה – ומיוזמתה. ולמרות כל אלה, תגובת העותר שהוגשה לאחרונה לבית המשפט, לא כוללת תצהיר. די בכך בנסיבות המקרה להביא לסילוק העתירה. ולא מדובר רק בפגם דיוני, אלא בעניין מהותי. שכן העותר שב וטוען טענות שיש לתמוך בתצהיר. כך לגבי השאלה אם מדובר בקרקע פרטית שנמצאת בבעלותו או בבעלות אחיו; וכן לגבי הסדרים אלה ואחרים שנעשו וכיוצ"ב טענות. אולם בלא הוכחה כפי הנדרש בדין של טענות מעין אלה, בוודאי שאין מקום להיזקק להן וכדי המשך בירור עתירה זו.

מעבר לכך, בתגובה המשלימה מטעם העותר אין למעשה התייחסות לטענות של העירייה ביחס להגדרת המקום כ"רחוב". הטענות לגבי מצב המקום והתמונות שצורפו – שוב – לא נתמכו בתצהיר. ואשר לגדר, שהיא כעולה מעמדת העותר העניין היחיד שנותר במחלוקת, הרי שטענת העותר שכאמור גם היא אינה נתמכת בתצהיר – התבססה מלכתחילה על האישור שניתן לו (סעיף 10.א לעתירה). אולם אין חולק עוד שאישור זה בוטל. כעולה גם ממכתב הביטול עצמו, העותר חתם על כתב התחייבות לעניין פינוי הגדר תוך שבעה ימים מהמכתב האמור. עניין זה לא זכה להתייחסות בכתבי הטענות של העותר. לא מצאתי גם יסוד לטענות בדבר הסדר מחייב שנעשה כביכול במסגרת ההליכים הקודמים שמכוחו מנועה המשיבה מלפעול. דווקא עלה מההסדר שקיבל תוקף של פסק דין מיום 20.9.2012 שהמשיבה שמרה לעצמה את הזכות לפעול בנדון בהמשך. במצב דברים זה, ונוכח יתר הטענות שבתשובה, אין העתירה מגלה עילה להתערבות בית משפט זה.

התוצאה היא שהעתירה נדחית. הגם שהיה מקום לחייב את העותר בהוצאות בגין עתירה זו, לא מצאתי מקום לעשות כן בשים לב לעיכובים בבירור ההליך מטעם המשיבה ואי הגשת כתבי בית דין (החלטתי מיום 2.10.2010). כל צד יישא אפוא בהוצאותיו.

המזכירות תשלח פסק-דין