בדצמבר 1971 חתמה ההתאחדות על הסכם הסבת זכויות עם לופטמן (שנקראה אז בנין חיים לופטמן בע"מ). בהסכם התחייבה ההתאחדות למסור ללופטמן את הביצוע הבלעדי של בניית מבנים ופיתוח המקרקעין כנגד התמורה המצוינת בהסכם. עוד התחייבה ההתאחדות, בסעיף 7 בהסכם זה, לדאוג לכך שכל זכויותיה מכוח הסכמים עם מינהל מקרקעי ישראל (להלן – ממ"י) והחברה הכלכלית לירושלים בע"מ (להלן – החברה הכלכלית) יועברו ללופטמן. במקביל לופטמן קיבלה על עצמה את כל התחייבויות ההתאחדות בהתאם להסכמים אלו (להלן – הסכם 1971). ביום 26.11.95 חזרו ההתאחדות ולופטמן על רצונם להמשיך בביצוע הסכם 1971, להבהיר אותו ולהרחיבו.
כמו כן, במועד לא ידוע שלפני 18.4.72, התחייבה החברה הכלכלית בהסכם שנערך בינה לבין ממ"י, לפתח ולהכשיר את אזור התעשייה בעטרות, בו מצויים המקרקעין. ביום 25.4.72 חתמה החברה הכלכלית עם ההתאחדות על שני הסכמים, בהם התחייבה החברה הכלכלית לבצע באזור התעשייה עבודות פיתוח כלליות. בין עבודות הפיתוח נכללה "סלילת כבישים" (סעיף 8(ב) בשני ההסכמים). מצדה, התחייבה ההתאחדות להקים על מגרשים 90 ו-91 מבנים בגודל של 5,000 מ"ר לפחות (1,500 במגרש 90 ו-3,500 במגרש 91). בנוסף, ההתאחדות התחייבה (בסעיף 13 בשני ההסכמים) שכל המיסים, הארנונות, ההיטלים ותשלומי חובה אחרים החלים על המגרשים, על המבנים, הכרוכים בהם או קשורים אליהם, מיום החתימה על ההסכמים, יחולו עליה והיא תשלם אותם. עוד התחייבה ההתאחדות לשלם לחברה הכלכלית סכום של 125,400 ל"י בגין הזכויות במגרש 90, וסכום בסך של 171,622 ל"י בגין הזכויות במגרש 91 (סעיף 10(א) בשני ההסכמים) (להלן – הסכמי 1972 עם החברה הכלכלית). אומר כבר עכשיו, כי נוכח תשלום זה מבקשות העותרות כי יופטרו מתשלום היטל הסלילה ואגרת התיעול.
ביום 18.4.72 וביום 24.8.72 חתם ממ"י על שני הסכמים עם ההתאחדות, לפיהם יהיה מוכן להחכיר להתאחדות את המקרקעין לתקופה ארוכה רק לאחר שההתאחדות תקים על המקרקעין מבני תעשייה בגודל של 8,500 מ"ר למטרת הקמת קרית מלאכה ותעשיה זעירה למפעלים (3,500 מ"ר במגרש 91 ו-5,000 מ"ר במגרש 90). עוד נרשם בהסכמים (בסעיף 20) כי ההתאחדות תקים את המבנים באמצעות ח. לופטמן (להלן – הסכמי 1972 עם ממ"י).
ביום 10.8.73 ניתנה להתאחדות היתר בניה להקים בעטרות "בנין חדש (בנין תעשיה) בן 3-4 קומות בהמשך בן 6 קומות שירות" בהתאם לתכנית שצורפה להיתר (להלן – ההיתר הראשון). על פי היתר זה, בגין המבנים והגדרות שולם מס בסך 46,666.39 ל"י. לאחר קבלת ההיתר, העותרות בנו על המקרקעין מבנים בשטח כולל של 9,572 מ"ר (ולטענת המשיבה 9,573 מ"ר).
ביום 26.4.73 חתמה ממ"י עם ההתאחדות על הסכם חכירה של מגרש 91.לפי ההסכם, בהינתן שההתאחדות הקימה את הבניינים כמתחייב מהסכם מיום 18.4.72, ממ"י התחייבה להחכיר להתאחדות את המגרש והמחוברים לצורך הקמת קרית מלאכה ותעשיה זעירה למפעלים. יצוין כי בסעיף 16.א התחייבה ההתאחדות לשאת בכל האגרות והוצאות הפיתוח מכל סוג שהוא החלים או שיחולו על המגרש והמחוברים. אוסיף כי לטענת העותרות (שלא נסתרה), באותו המועד נחתם גם הסכם חכירה באשר למגרש 90 (להלן – הסכמי החכירה 1973). הסכמים אלו הוחלפו בהסכם חכירה מיום 5.8.97, וגם בו נרשם (בסעיף 13) שההתאחדות תישא, בין השאר, בכל המיסים ותשלומי החובה, הממשלתיים או העירוניים ובכל הוצאות הפיתוח מסוג שהוא (להלן – הסכם החכירה 1997).
ביום 9.3.97 ניתן להתאחדות היתר בניה של 2,321.4 מ"ר, בנוסף על המבנים הקיימים. עובר למתן ההיתר הוכנה חוות דעת משפטית (ביום 22.7.96) על ידי עו"ד חיים כהן (עוזר בכיר א ליועץ המשפטי בעיריית ירושלים), לפיה: "א. לאור תצהירו של שמחה אבירם מיום 15.7.91 שהוציא רשיון לבנין הנדון בשנת 1972, מחובר למערכת המים העירונית, ויש להניח שחברה קבלנית לעבודות בנין חיים לוכטמן בע"מ [כך במקור], שילמה לעירייה בשנת 1972, עבור אגרת פיתוח מים, עבור כל נפח הבנין שלגביו הוצא היתר בשנת 1972. ב. לאור העובדה שהחברה בנתה רק חלק מהבנין הנדון, אני סבור שאין לחייב את מבקש ההיתר לשלם אגרת פיתוח מים עבור תוספת לבנין הקיים, לגביו מבקשים היתר בניה".
בנובמבר 2012 הגישה ההתאחדות את הבקשה דנן להיתר בניה של 2,364 מ"ר. לצורך קבלת ההיתר נדרשו העותרות לקבל גם את אישור תאגיד המים הגיחון. חברת הגיחון דרשה תחילה תשלום בגין תוספת הבניה, אך לאחר מכן (ביום 12.5.14) חזרה בה ונתנה הסכמתה להוצאת היתר הבניה ללא דרישת תשלום. ביוני 2014 הודיעה המשיבה כי בכוונתה לדרוש מההתאחדות היטל סלילה, בהתאם להוראות חוק עזר לירושלים (סלילת רחובות), תשע"ב-2012 (להלן – חוק עזר סלילת רחובות 2012). העותרות פנו למשיבה במכתבים מאת בא כוחם ביום 15.8.14 וביום 4.9.14. ביום 9.9.14 השיבה העיריה לעותרות, באמצעות עו"ד גתית שומכר. במכתבה נאמר כי לכל היותר ניתן לראות בסכומי הכסף ששילמה ההתאחדות בעקבות הסכמי 1972 עם החברה הכלכלית (ככל ששולמו), כדמי פיתוח ששולמו בגין 8,500 מ"ר אותם הקצה ממ"י להתאחדות וכי אין בהם לכסות זכויות בניה של 24,764 מ"ר (כטענת העותרות) (שם, פסקה 13). עוד נכתב שם, כי מאחר שהיתר הבניה הראשון הוצא קודם לחקיקת חוק עזר לירושלים (סלילת רחובות), התשל"ה-1975 (להלן – חוק עזר סלילת רחובות 1975) וטרם נחקק חוק עזר לירושלים (תיעול), תש"ם-1980 (להלן – חוק עזר תיעול), אין בהוצאות היתר הבניה הראשון כדי להעיד שאכן שולמו דמי הפיתוח בגין כל זכויות הבניה שהוצאו בהיתר. עו"ד שומכר גם דחתה את טענת העותרות כי מתן הפטור מהיטל סלילה אשר ניתן בשנת 1997 מלמד שאין לחייב את העותרות עתה, או כי ניתן ללמוד זאת מהאישור אשר ניתן על ידי חברת הגיחון.
בעקבות מכתבה של עו"ד שומכר, הוגשה עתירה זו (ביום 27.10.14). יצוין כי ביום 7.12.14 (לאחר הגשת העתירה), הוצאו לעותרת 2 דרישות תשלום בגין היטל הסלילה ואגרת התיעול, בסכום כולל של 606,690.7 ₪.