עת"מ 35320-04-15

בפניי בקשה למתן צו ביניים המורה למשיבה לאפשר למבקשת לגשת לבחינה בכתב של המשיבה, לשכת עורכי הדין בישראל, שעתידה להתקיים ביום 29.4.2015 (להלן – "הבחינה"), בכפוף לכך שאם תעבור המבקשת את הבחינה בהצלחה, ואם תתקבל העתירה, היא תהיה זכאית לגשת לבחינה בעל-פה, בעוד שאם תידחה העתירה יהא על העותרת לשוב ולהיבחן בכתב במועד מאוחר יותר (להלן – "הבקשה"). זאת, במסגרת העתירה בה התבקש צו המורה למשיבה להכיר בתקופת ההתמחות של העותרת החל מיום 1.3.2014 ועד ליום 1.3.2015.

לטענת המבקשת, מאז יום 1.3.2014 ועד יום 1.3.2015 שימשה כמתמחה במשרד עורכי דין שטיין ושות' (נספחים "ב", "ג" ו-"ח1" לבקשה).

לטענתה, ביום 1.4.2015 פנתה המבקשת למשיבה על מנת להירשם לבחינות הלשכה או אז התברר לה כי המשיבה לא ידעה על התמחות המבקשת, זאת משום שלא נשלחו למשיבה מסמכים שונים המעידים על כך – הצהרה על קבלה להתמחות, דין וחשבון חצי שנתי ודין וחשבון על סיום התמחות. כעולה מהבקשה, למחרת היום פנתה המבקשת למדור ערעורים במשיבה בכתב וביקשה כי התמחותה תוכר ויותר לה לגשת לבחינות הלשכה (נספח "ד1" לבקשה).

ביום 15.4.2015 דחו נציגי המשיבה, מר אורי אלפרסי, סמנכ"ל תפעול מערכות מידעCIO ומערך ההתמחות במשיבה, ומר גלעד וקסלר, מנהל מקצועי של מערך ההתמחות במשיבה, את בקשת המבקשת לגשת לבחינות ההסמכה לאור הוראות חוק לשכת עורכי-הדין, תשכ"א-1961 (להלן – "חוק לשכת עורכי הדין") וכללי לשכת עורכי הדין (רישום מתמחים ופיקוח על התמחות), התשכ"ב-1962 (להלן – "כללי לשכת עורכי הדין").

ביום 21.4.2015 הגישה המבקשת עתירה מינהלית וכן את הבקשה דנן, בה היא מבקשת כי יותר לה לגשת לבחינות ההסמכה בכתב בכפוף לכך שאם תעבור את הבחינה בהצלחה, ואם תתקבל העתירה, תהיה זכאית לגשת לבחינה בעל-פה, ואילו אם תדחה העתירה יהא עליה לשוב ולהיבחן בכתב במועד מאוחר יותר.

המשיבה מצדה טוענת כי יש לדחות את הבקשה.

לטענת המשיבה, הכרה בהתמחות שלא דווח עליה למשיבה, בדיעבד ולאחר סיומה, ובמצב דברים בו ללשכה לא הייתה האפשרות והיכולת לפקח עליה במהלך ביצועה, הינה מנוגדת לחוק לשכת עורכי ודין ולכללי לשכת עורכי הדין. עוד טוענת המשיבה, כי בנסיבות דנן ולאור כלל 3(ג) לכללי לשכת עורכי הדין, היא מוסמכת לאשר, לכל היותר, ומטעמים מיוחדים שיירשמו, את מחצית התקופה הנטענת - חצי שנה בלבד - כתקופת התמחות, ומכאן שהמבקשת לא יכולה להיות זכאית לגשת לבחינה.

עוד טוענת המשיבה כי המבקשת לא הוכיחה כי במועד בו החלה את תקופת התמחותה היא הייתה רשאית להירשם כמתמחה, וכי המבקשת לא סיפקה ראייה לכך שהשלימה שנת התמחות מלאה.

בנוסף, טוענת המשיבה לקיומם של קשיים לוגיסטיים אובייקטיביים בהערכות הלשכה להשתתפותה של המבקשת בבחינה; כי הסעד העיקרי וסעד הביניים הם זהים; כי העתירה הוגשה בחוסר סמכות מקומית, בחוסר ניקיון כפיים ותוך שיהוי.

בתשובה לתגובת המשיבה, חוזרת המבקשת על כך שהיא מבקשת לגשת לבחינה על תנאי ובאם תעבור את הבחינה בהצלחה ייזקף הדבר לזכותה רק אם תתקבל עתירתה להכיר במלוא תקופת התמחותה, בדומה להסדר הדיוני בעניין ניכטברגר (עע"ם 3531/08 ניכטברגר נ' לשכת עורכי הדין –החלטה מיום 27.4.2008).

המבקשת אף מציינת כי חוק לשכת עורכי הדין וכללי לשכת עורכי הדין הינם נוקשים ובלתי מידתיים, ולא בכדי הוספה האפשרות להכיר במחצית תקופת ההתמחות במקרים שבהם נפל פגם ברישום ההתמחות. בנוסף, מתייחסת המבקשת בקצרה לטענות המשיבה באשר לניקיון כפיה, השיהוי והסמכות המקומית. היא מוסיפה ומציינת כי וועדת החריגים טרם התכנסה, וממילא טרם נתנה החלטתה בעניינה.

באשר לטענת זהות הסעדים, טוענת המבקשת כי בעתירה מבוקש כי תוכר מלוא תקופת ההתמחות ואילו בבקשה מבוקש כי יתאפשר לה לגשת לבחינה, תוך הכפפת תוצאותיה לתוצאות העתירה, ועל כן אין מדובר בסעדים זהים.