עת"מ 35245-09-16 אנרגיה משולבת מתקדמת בע"מ נ' עירית חדרה

 1. העותרת הגישה עתירה לביטול דרישות תשלום בסכום כולל של 5,980,926.44 ₪, ששלחה לה המשיבה בגין היטלי פיתוח – היטל תיעול והיטל שטחים ציבוריים פתוחים, בקשר עם הקמת תחנת כוח פרטית במקרקעין הידועים כחלקות 7 ו-8 בגוש 10020 בחדרה. בגדר העתירה ביקשה העותרת צו זמני, שעל פיו בית המשפט יורה למשיבה לקבל, חלף תשלום בפועל, ערבות בנקאית בסכום דרישות התשלום, וזאת על מנת לאפשר לעותרת למלא אחר הדרישות שנקבעו על ידי הוועדה הארצית לתכנון ובנייה של תשתיות לאומיות ("ות"ל") כתנאי למתן רישיון בנייה להקמת תחנת הכוח. בין השאר התנתה ות"ל את מתן רישיון הבנייה בהסדרת תשלום היטלי הפיתוח שנדרשו ממנה. בהחלטה מיום 30.10.16 נדחתה בקשת העותרת, והיא שילמה את הסכום שנדרש ממנה על מנת לקבל מן המשיבה את האישור שדרשה ות"ל. ביום 6.11.16, ולאחר שהעותרת שילמה את הסכום כאמור, הגישה המשיבה את הבקשה הנוכחית, למחיקת העתירה.

1.  

2. טענת המשיבה היא שהעתירה הוגשה על מנת לבטל את דרישת התשלום, אולם לאחר שהעותרת שילמה את הסכום הנדרש שוב אין היא יכולה לעתור לביטול הדרישה כי אם לתבוע השבה של הסכום ששולם, ותביעה כזו אינה בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים אלא של ערכאה אזרחית. לטענת המשיבה המבחן בכגון דא הוא מבחן הסעד, וכאשר מתייתר הצורך בטענות העותרת כנגד דרישת התשלום, אין עוד סמכות לבית משפט זה ועל העותרת להגיש תביעה להשבת הסכום ששולם. בתמיכה לטענתה מביאה המשיבה את הדברים שנאמרו ברע"א 11224/04 המועצה המקומית פרדסיה נ' מוריס בלונדר , פ"ד נט (5) 473 (16.2.05) ("עניין פרדסיה"), שם עשה בית המשפט העליון הבחנה בין עתירה כנגד דרישת תשלום לבין תביעה להשבת סכום ששולם לרשות המקומית, וקבע כי במקרה הראשון נתונה הסמכות לבית משפט לעניינים מנהליים.

    

3. העותרת טוענת כי העתירה הוגשה על רקע פגמים מהותיים רבים שנפלו בדרישת התשלום, ובמצב העניינים הרגיל העתירה המנהלית היא הדרך הנכונה לתקוף פגמים אלה על מנת להביא לביטולה. עוד טוענת העותרת כי העתירה הוגשה קודם למועד התשלום – שממילא נעשה תחת מחאה – ובעת ההיא היה העניין בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. לטענת העותרת, העובדה שלאחר דחיית בקשתה לסעד זמני היא נאלצה לשלם את תשלומי ההיטלים, אינה שומטת את הבסיס לסמכותו של בית משפט זה לדון בעניין, ובתמיכה לכך היא ביקשה להסתמך על ההחלטה שניתנה בעת"מ (ת"א) 54201-01-16 הכפר הירוק עש לוי אשכול בע"מ נ' עירית רמת השרון (4.5.16) ("עניין הכפר הירוק"). בנוסף הפנתה העותרת לפסק הדין שניתן בעת"מ (מרכז) 49416-05-15 ענת אבירם נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה מצפה אפק (10.11.16)("עניין אבירם"), שם קבע בית המשפט לעניינים מנהליים שהוועדה המקומית לתכנון ולבנייה גבתה היטל השבחה מהעותרים אף שאלה לא היו חייבים בו, והורה להשיב להם את הסכום ששולם תחת מחאה.

    

4. שקלתי את טענות הצדדים והגעתי למסקנה שיש לדחות את בקשת המשיבה וכפועל יוצא מכך להורות על המשך הדיון בעתירה, במתכונת שבה היא הוגשה.

    

5. בשתי הזדמנויות עמד בית המשפט העליון על ההבחנה בין הליך שתכליתו לתקוף את החלטת הרשות המקומית לחייב בהיטלי פיתוח, לבין הליך שתכליתו לקבל סעד של השבת סכום ששולם תחת מחאה לרשות כהיטלי פיתוח. בעניין פרדסיה קבע בית המשפט כי הסמכות לדון בהליך המכוון כנגד חוקיות דרישת התשלום היא לבית המשפט לעניינים מנהליים, וברע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ (19.9.05) ("עניין צרפתי") הוסיף בית המשפט העליון וקבע כי:

    

   "לפיכך, כאשר אדם מעונין בביטולה או בשינויה של החלטה שנתקבלה על ידי רשות מקומית, ובהעדר הסדר מיוחד, עליו לפנות לבית המשפט לעניינים מנהליים. שונים הם פני הדברים כאשר הסעד המבוקש הינו סעד כספי. יש לאבחן מקרה זה ממקרה בו נתבקש סעד של ביטול או שינוי החלטה מנהלית. ניתן לראות זאת בבירור משבוחנים את התוספת השלישית לחוק. בתוספת זו (יחד עם סעיף 5(3) לחוק) נקבע, כי לבית המשפט לעניינים מנהליים יש סמכות לדון בתובענה לפיצויים שעילתה במכרז. זה המקרה היחיד בו בית המשפט לעניינים מנהליים הוסמך, לעת הזו, לדון בהליך נגד רשות מנהלית כאשר הסעד הנתבע בו הינו סעד כספי. אף אם נבחן את העניין מן ההיבט הדיוני, נמצא שאין יסוד לטענה שבית המשפט לעניינים מנהליים מוסמך לדון בתביעת השבה המוגשת נגד רשות מקומית".

    

6. הפועל היוצא של פסיקת בית המשפט העליון בעניין פרדסיה ובעניין צרפתי הוא הבחנה – בהקשר של שאלת הסמכות העניינית – בין הליך המכוון כנגד החלטת הרשות המקומית לחייב בהיטלי פיתוח, שאז הסמכות היא לבית המשפט לעניינים מנהליים, לבין תביעת השבה של סכום שכבר שולם בגין היטלי פיתוח, שאז הסמכות היא לערכאה אזרחית, בהתאם לסכום התביעה. על הבחנה זו, שתחילתה בפסק הדין בעניין פרדסיה, נמתחה ביקורת בספרות (ראו ע' שפיר "אגרות והיטלי פיתוח ברשויות מקומיות" (2016) כרך א' בעמ' 623). לדעת המחבר ההבחנה בין שני סוגי ההליכים יוצרת פיצול מלאכותי בין ערכאות כאשר המחלוקת היא זהה, ויש מקום לקבוע "כי כל המחלוקות בעניין חיובים בהיטלי פיתוח ראוי שיתבררו בסוג ערכאה אחד, וראוי שזו תהיה ערכאה מנהלית המתמחה בכך" (שם, בעמ' 625). עם זאת, ויהא אשר יהא משקלה של הביקורת על הפסיקה בנושא זה, כל עוד לא שונתה ההלכה עומדת בתוקפה ההבחנה שנקבעה בעניין פרדסיה ובעניין צרפתי. אלא שלדעתי נסיבות העניין כאן הן שונות, וניתן להבחין בין המקרים שנדונו בעניין פרדסיה ובעניין צרפתי לבין ענייננו, וכתוצאה מכך לקבוע, כפי שטוענת העותרת, שיש להמשיך בדיון בעתירה בבית משפט זה.