קיבוץ ברקאי אגודה שיתופית ואח' נ' מחוז חיפה ואח'

1.בפניי עתירה מנהלית המופנית נגד החלטת ועדת הערר לתכנון ולבניה (להלן: "ועדת הערר") מיום 10/07/18, אשר דחתה את הערר שהגישו העותרים נגד החלטת הוועדה המקומית לתכנון ובניה מנשה-אלונה (להלן: "הוועדה המקומית") מיום 20/02/18, במסגרתה נקבע כי לא ניתן להעניק היתר בנייה להקמת תחנת תדלוק מדרגה ג' מכוח תכנית מתאר מקומית מס' 351-0073874 (להלן: "תכנית המתאר המקומית").

התשתית העובדתית הרלוונטית

2.ביום 16/01/17 התקשרו קיבוץ ברקאי אגו"ש (להלן: "הקיבוץ") ו-טן חברה לדלק בע"מ (להלן: "טן") (להלן ביחד: "העותרים") בחוזה שתכליתו הקמת תחנת דלק במקרקעי הקיבוץ (להלן: "החוזה"). במסגרת החוזה התחייב הקיבוץ לבצע את התקנת התשתית עד לגבולות המגרש הרלוונטי וכן לבצע שיקום נופי מחוץ לשטח התחנה, ואילו על טן הוטלה מלאכת בניית התחנה והתקנת הציוד הדרוש להפעלתה. עוד הוסכם כי טן תפעיל את התחנה במשך 25 שנים ממועד חתימת החוזה, וכי בתום התקופה כל המבנים והמחוברים לקרקע, לרבות מיכלי הדלק והמבנים בתחנה יהיו שייכים לקיבוץ.

3.לאחר חתימת החוזה הגישו העותרים לוועדה המקומית בקשה לקבלת היתר להקמת תחנת תדלוק מ'דרגה ג' (להלן: "תחנת התדלוק"), במקרקעין של הקיבוץ הידועים כגוש 12191 חלקה 9 (להלן: "המקרקעין"). הבקשה הוגשה לוועדה המקומית מכוח תכנית מתאר ארצית לתחנות תדלוק – תמ"א 18 שינוי 4 (להלן: "תמ"א 18/4") ומכוח תכנית המתאר המקומית.

4.בהחלטתה מיום 20/02/18 קבעה הוועדה המקומית כי לא ניתן לאשר מתן היתר להקמת תחנת תדלוק במקרקעין מכוח תכנית המתאר המקומית, מאחר והתכנית מתירה הקמת תחנת תדלוק פנימית לשימוש התושבים בלבד, ואינה מאפשרת הקמת תחנת תדלוק מדרגה ג' שהינה תחנת תדלוק מסחרית.

5.העותרים הגישו ערר על החלטת הוועדה המקומית (ערר מס' מנא/1099/0318). ועדת הערר דנה בערר בישיבתה מיום 07/05/18 ובהחלטה מיום 10/07/18 דחתה את הערר, בקבעה כדלקמן:

"13. אנו סבורים כי לנוכח הדברים העולים מהחלטת הוועדה המחוזית ובין היתר לנוכח האיזון שביקשה הוועדה המחוזית לשמור בין הצורך ב"הסדרה של ייעודי ושימושי הקרקע (ש)תעודד ותתמוך בכלכלה ובתעסוקה הפנימית ביישוב" ובין המטרה התכנונית של "שמירת אופי היישוב כישוב חקלאי כפרי המצוי במרקם בעל ערכיות נופית – סביבתית גבוהה" הפרשנות הנכונה להוראות התכנית, המתיישבת גם עם לשון התכנית, היא כי לא ניתן להקים באזור התעשייה של הקיבוץ תחנת תדלוק שאינה תחנה פנימית.

14. הכוונה הברורה העולה מהוראות תכנית המתאר היא כי שטח התעשייה ישמש למבנים ומתקנים לתעשייה של היישוב בלבד ולפעילות התומכת בשימושים אלה. הא ותו לא.

15. כבר מכך, אנו למדים שלא ניתן להקים במקום תחנת תדלוק של חברה חיצונית (בענייננו "טן") שאינה עונה על דרישה זו.

16. לא ניתן לטעמנו לפרש את הוראות התכנית כבאות להתיר כל מפעל וכל שימוש מותר באזור תעשיה, כל עוד זה יהווה מקור הכנסה לקיבוץ. דברים אלו אינם עולים מתוך תקנון התכנית ואינם מתיישבים עם הרציונל מאחורי אישור אזורי תעשיה קטנים בתחומי הקיבוצים. אזורים אלה (אשר בענייננו כלל שטחו הוא כ-60 דונם) נועדו לאפשר לקיבוצים יצירת מקורות הכנסה נוספים על מקור ההכנסה העיקרי שהיה קיים להם – החקלאות. אזורים מוגבלים אלה נועדו לשמש לתעשיה של הקיבוץ בלבד, שתופעל על ידי הקיבוץ ותישאר בבעלותו. הם לא נועדו להחליף את אזורי התעשייה הקיימים באזורים העירוניים או בשולי יישובים עירוניים, ולא נועדו לאכלס מפעלים חיצוניים. שאם לא כן, היה בכך לשנות באופן משמעותי את אופיו של היישוב ואת הסביבה בה הוא מצוי, באופן הנוגד את העקרונות והמדיניות התכנונית לאזורים הכפריים.

17. על כן, אנו קובעים כי כבר מטעם זה לא ניתן לאשר הקמת תחנת תדלוק של חברה חיצונית או כל מפעל אחר, שאינו של הקיבוץ בתחום אזור התעשייה של הקיבוץ.

18. אולם לא זו אף זאת, כאמור ביחס לתחנת תדלוק נקבעה הוראה ספציפית. בתכנית נקבע כי בין השימושים המותרים באזור התעשייה – תחנת תדלוק פנימית לשימוש היישוב בלבד. ייתכן כי אם לא הייתה נקבעת כל הוראה הנוגעת לתחנות תדלוק בתכנית המתאר, ניתן היה לראות את התכנית ככפופה להוראותיה של תמ"א 18 שינוי 4 (בכפוף לחובה כי תהיה זו תחנת תדלוק של היישוב בלבד). אולם הוספת הסעיף הקובעת כשימוש מותר תחנת תדלוק פנימית לשימוש ביישוב בלבד, קובעת הסדר ספציפי לאזור התעשיה ומוציאה אותו מהתחולה הכללית של תמ"א 18 שינוי 4.