ביהמ"ש ביטל את החלטות ועדות הבנייה: הקיבוץ יוכל להקים תחנת דלק מסחרית

קיבוץ ברקאי וחברת הדלק "טן" ביקשו להקים תחנת דלק מסחרית באזור תעשייה השייך לקיבוץ. ועדות התכנון והבנייה סברו שניתן להקים רק תחנה לשימוש תושבי הקיבוץ בלבד, אולם בית המשפט אימץ פרשנות אחרת.

השופטת בטינה טאובר מבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה קיבלה חלקית עתירה שהגישו קיבוץ ברקאי וחברת הדלק "טן", והפכה את החלטות ועדות התכנון והבנייה שלא לאפשר לעותרים להקים תחנת דלק בשטח התעשייה השייך לקיבוץ.

ועדות התכנון והבנייה הסתמכו על תכנית מתאר מקומית שלפיה יש לאפשר הקמת תחנת דלק לשימוש תושבי הקיבוץ בלבד, אולם השופטת סברה שתכנית זו אינה גוברת על סעיפי תכנית מתאר הארצית שלפיה באזור תעשייה במקום ניתן להקים גם תחנת דלק מסחרית.

בשנת 2017 הקיבוץ וחברת הדלק "טן", התקשרו בחוזה להקמת תחנת דלק בשטח השייך לקיבוץ, שתפעל במשך 25 שנים. במסגרת החוזה הקיבוץ התחייב להתקין תשתית במגרש הרלוונטי ולשקם את הנוף שמחוץ לשטח, ואילו "טן" התחייבה לבנות ולהתקין את כל הציוד הדרוש להפעלת התחנה.

לאחר חתימת החוזה העותרים הגישו בקשה להיתר להקמת תחנת תדלוק, אולם הוועדה המקומית לתכנון "מנשה אלונה" דחתה את בקשתם, בנימוק שתכנית המתאר המקומית מתירה הקמת תחנת תדלוק פנימית לשימוש התושבים בלבד, ואינה מאפשרת הקמת תחנת תדלוק "מדרגה ג'" שהיא תחנת תדלוק מסחרית.

כחצי שנה לאחר מכן (בחודש יולי 2018) ועדת הערר במחוז חיפה דחתה ערר שהגישו העותרים – מה שהביא אותם להגיש עתירה מנהלית לבית המשפט.  

לעודד תחרות

שני הצדדים העלו מגוון של טענות מסוגים שונים, אולם למעשה המחלוקת העיקרית היתה פרשנית, ועסקה בשאלה כיצד לאזן בין תכנית המתאר המקומית, לבין תכנית המתאר הארצית, שלפיה באזורי תעשייה ניתן להקים תחנת תדלוק מכל דרגה, וזאת "כשאין בתכנית כאמור כוונה אחרת משתמעת לעניין הקמת תחנות תדלוק בתחומה".

בשונה מוועדות התכנון והבנייה, השופטת טאובר סברה שהסעיף בתכנית המתאר המקומית הנוגע להקמת תחנת תדלוק במרחב הקיבוץ לשימוש תושביו בלבד, לא נועד לשלול את זכותו של הקיבוץ להקים תחנת תדלוק מסחרית מכוח הוראות תכנית המתאר הארצית.

לעמדתה, כל פרשנות אחרת מתעלמת מה"מדרג התכנוני", ופרשנות הוועדות מתעלמת מהתכלית של תכנית המתאר הארצית, שמתירה מתן היתר לתחנת תדלוק שלא על פי תכנית לתחנת תדלוק, מטעמים של עידוד תחרות בשוק הדלק.

בעגה המשפטית, השופטת קבעה תכנית המתאר המקומית אינה מהווה "הסדר שלילי". בהקשר זה השופטת אף ציינה כי יש לנקוט משנה זהירות כאשר באים לאמץ את העיקרון שלפיו "מכלל ההן נלמד הלאו".

"מקובלת עלי טענת העותרים לפיה אין בהקמת תחנת תדלוק לשימוש תושבי הקיבוץ בלבד, כדי לחסום את האפשרות בפני הקיבוץ להקים תחנת תדלוק מסחרית, ככל שהתנאים התכנוניים יאפשרו את הקמתה".

עם זאת, השופטת סברה כי בהתאם לתנאי תכנית המתאר הארצית, לצורך הקמת תחנה "מחסרית" לא ניתן להסתפק בהגשת בקשה להיתר בהליך רישוי, והעותרים צריכים להגיש תכנית מפורטת, שתיבחן בהליך תכנוני סדור.

לפיכך, בסיכומו של דבר נקבע כי החלטת ועדת הערר מבוטלת. לצד זאת, הוטל על העותרים להגיש תכנית מפורטת, שתיבחן על ידי ועדות התכנון הרלוונטיות.

ועדת הערר והוועדה המקומית – הן "המשיבות" בהליך – חויבו לשלם לעותרים הוצאות משפט בסך 15,000 שקל.

·       שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין