מרשיע וגזר דין בהליך פלילי ומעת ששולם, רשאית הרשות, ואף חייבת, לזקוף את מספר הנקודות המתאים, לחובת מי אשר הורשע (עקב התשלום), בעבירה הרשומה בדו"ח.
16.השאלה היחידה שיש לדון בה היא, אפוא, האם היה פגם בהחלטת המשטרה להסב את הדו"ח על שם העותרת, נוכח כך שבאישור ההסבה, לא נרשם מספר הדו"ח.
לאחר ששקלתי טענות הצדדים, סבורה אני שלא נפל כל פגם בשיקול הדעת של המשטרה להסב את הדו"ח על שם העותרת ובוודאי שלא נפל פגם בשיקול דעתה של הרשות, כאשר זקפה לחובת העותרת את הנקודות המתחייבות מהדו"ח השני.
17.למעשה, את טענתו ב"כ העותרת, נגד המשטרה, ראוי היה שאדחה על הסף, מאחר שהיא לא נטענה בעתירה. גם לאחר שניתן לב"כ העותרת מבוקשו בעתירה והומצאו לו המסמכים הנוגעים לדוחות, הוא לא ביקש לתקן את העתירה ולא הוסיף לה טענה כלשהי נגד המשטרה בנוגע להסבת הדו"ח על שם העותרת.
במובן זה צדק ב"כ המדינה בהתנגדותו להעלאת טענה זו בדיון, וראוי היה כאמור, שאדחה את העתירה נגד המשטרה, על הסף.
18.אומר עוד, כי מוצאת אני ממש גם בטענות הנוספות שהעלה ב"כ המדינה, כפי שפורטו בסעיף 14 לעיל (שמקומן, למעשה, כטענות מקדמיות), אשר לא מצאתי להן כל תשובה בטיעוני ב"כ העותרת.
בחירת ב"כ העותרת לבחור במסלול של עתירה מנהלית מנוגד לאשר נקבע בעניין אסייג, אליו הפנה ב"כ המשיבה. בעניין אסייג נדחה ניסיון "לבחור" במסלול של תובענה ייצוגית, כמסלול תקיפה של דוחות ברירת קנס, אך ניתן להקיש מאשר נאמר שם, גם לענייננו. וכך נאמר:
"הברירה שהיתווה המחוקק בפני מי שנרשם לו הדו"ח על עבירה שיש עמה ברירת קנס היא זו הקבועה בחוק: הודעה על הרצון להישפט או תשלום הקנס שאז רואים אותו כי הודה באשמה, הורשע ונשא את עונשו. אין אדם יכול לבחור לעצמו את המסלול להתדיינות ואת עיתויו על פי נוחיותו. הכלים שבחוק סדר הדין הפלילי פשוטים וזמינים, ואין כרוך בהם הנטל שמעמיסה על הציבור התדיינות נפרדת על דרך של תובענה אזרחית" (ההדגשות, כאן ובהמשך, אינן במקור).
גם שאר טענות המשיבה, אשר פורטו בסעיף 14 לעיל מצדיקות דחיית העתירה על הסף ואינני רואה צורך להרחיב בכך.