1.ביום 7.12.14 החליטה ועדת בדיקה במשרד התחבורה לפסול הצעה שהגיש העותר במכרז מס' 17/2011 להקמת תחנת בדיקה לרישוי רכב בתל-אביב. כפועל יוצא מפסילת ההצעה, בוטלה ההכרזה על זכיית העותר במכרז, הכרזה שהתבססה על הגרלה שנערכה ביום 27.6.13 בין הצעתו להצעת משיבה 2. החלטה זו ניתנה לאחר שביום 18.8.14 פסק בית משפט זה (כב' הנשיא ד' חשין), במסגרת עתירה שהגישה משיבה 2, להשיב לוועדת הבדיקה את עניין יכולתו של העותר לקיים את תנאי המכרז בדבר זמינות הקרקע המוצעת על ידו, למטרת הקמת תחנת הבדיקה, למשך 17 שנים (עת"מ 32680-12-13; להלן – העתירה הקודמת). ביום 2.2.15 החליטה ועדת הבדיקה לדחות את טענות העותר כנגד החלטתה הנזכרת מיום 7.12.14. ביום 17.2.15 קיבלה ועדת הבדיקה החלטה נוספת לפיה נפסלה גם הצעתה של משיבה 2. ממילא (מאחר שלמכרז הוגשו רק הצעות של העותר ושל משיבה 2) בוטל המכרז.
2.העתירה המקורית הוגשה (ביום 15.1.15) נגד ההחלטה הראשונה של ועדת הבדיקה, מיום 7.12.14. בעקבות ההחלטות הנוספות, מיום 2.2.15 ומיום 17.2.15, תוקנה העתירה כך שנתקפו בה גם ההחלטות הנוספות.
3.בכתב ההצעה שהגיש העותר (נספח א' למכרז) הוצעה לצורך הקמת תחנת הבדיקה קרקע המצויה ברחוב תוצרת הארץ תל-אביב, וצוין כי תקופת כתב ההרשאה המוצעת על ידי העותר לגבי קרקע זו עומדת על 17 שנים. בנספח ב' להצעה, התחייב העותר כי "השטח שהוצע במסגרת הצעתי למכרז זה עומד לרשותי, למטרת הקמת תחנת בדיקה לרישוי כלי רכב, למשך מלוא התקופה הנקובה בהצעתי למכרז זה". בפסק הדין שניתן בעתירה הקודמת (ערעור העותר על פסק הדין נדחה על ידי בית המשפט העליון ביום 23.3.15 בהסכמת העותר: עע"מ 6514/14) נקבע כי תנאי חוזה השכירות בין חוכרי הקרקע לבין העותר, מטילים צל כבד על יכולתו של העותר לעמוד בהתחייבותו האמורה, שכן נקבעה בחוזה "נקודת יציאה" המאפשרת למשכירים לסיימו בתוך שלוש שנים ותשעה חודשים. לפיכך הוחלט שם להחזיר לוועדת הבדיקה את בחינת השאלה, תוך מתן הנחייה לוועדה להתייחס בהחלטתה בין היתר להחלטת הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה תל-אביב מיום 30.12.13 להפקיד תכנית מתאר שקידמו החוכרים לצורך הקמת מתחם תעסוקה ומגורים במקום, אשר ימנע את הקמת תחנת הבדיקה (תכנית מתאר מקומית מס' תא/3871; להלן – התכנית).
4.בעקבות פסק הדין בעתירה הקודמת קיימה ועדת הבדיקה דיון ביום 21.9.14. בפני הוועדה עמד מסמך מאת עיריית תל-אביב בו נאמר כי התכנית טרם אושרה להפקדה. בתום דיון מפורט החליטה הוועדה כי החומר שהובא בפניה אינו מאפשר לקבוע בצורה חד-משמעית, כנדרש לצורך פסילת הצעה של מציע במכרז, כי העותר לא יהיה מסוגל לעמוד בהתחייבותו להעמדת הקרקע לצורך הפעלת תחנת הבדיקה. לפיכך הוחלט להותיר את זכיית העותר על כנה. משנודע דבר ההחלטה למשיבה 2, פנה בא-כוחה לוועדת הבדיקה במכתב מיום 29.10.14 אליו צורפה הודעה בדבר הפקדת התכנית להתנגדויות אשר פורסמה בעיתונים ביום 18.9.14 ובילקוט הפרסומים ביום 28.9.14. ב"כ משיבה 2 טען כי מדובר בשינוי מהותי של המצב התכנוני, שהתרחש עוד בטרם החלטת הוועדה (שכן פרסום ההפקדה בעיתונות ביום 18.9.14 קדם להחלטת הוועדה מיום 21.9.14), ולפיכך די בשינוי זה לחייב את ביטול ההחלטה ואת פסילת הצעת העותר. ועדת הבדיקה ביקשה את התייחסות העותר לטענות אלו. תגובת העותר נמסרה במכתב בא-כוחו מיום 13.11.14, בו נטען כי זכיית העותר במכרז הפכה לסופית עם מתן החלטת ועדת הבדיקה מיום 21.9.14; כי אין למשיבה 2 מעמד להתערב ביחסים החוזיים שהשתכללו בין משרד התחבורה לבין העותר בעקבות הזכייה; כי התכנית הופקדה לאחר קבלת מסמך העדכון מעיריית תל-אביב; כי ועדת הבדיקה מוגבלת לבחינת מידת עמידתו של העותר בתנאי המכרז במועד הגשת הצעתו בסוף שנת 2012, כך שלא ניתן להפוך את הזכייה לעניין "מתגלגל" הנתון לנסיבות משתנות; וכי בכל מקרה, הפקדת התכנית רחוקה מאישור התכנית (נוכח הצורך בהכרעה בהתנגדויות שיוגשו), ורחוקה עוד יותר ממימוש התכנית (הוצאת היתר בניה) ומהתחלת הבניה בפועל, שעד שלא תתממש לא יידרש העותר לפנות את תחנת הבדיקה.
5.ועדת הבדיקה דנה בטענות אלו ביום 7.12.14 והחליטה, כאמור, לשנות מהחלטתה מיום 21.9.14 ולפסול את הצעת העותר. שינוי זה נומק על ידי הוועדה בשינוי המהותי שנוצר עם הפקדת התכנית להתנגדויות. הוועדה הפנתה לסעיף 4(ג) לחוזה השכירות מיום 9.4.13 בין חוכרי הקרקע לבין העותר. סעיף זה מסייג את תקופת השכירות שהועמדה בחוזה על 17 שנים. וזה לשון הסייג: "חרף האמור לעיל, המשכיר רשאי להודיע לשוכר, החל מ-10.05.2016, בכל מקרה של שינוי במצב התכנוני של המושכר ו/או סביבתו מהמצב הידוע ביום חתימת הסכם זה, כי על השוכר לפנות את המושכר, בהודעה מראש ובכתב של 9 חודשים לפחות". בהמשך הסעיף סויגה זכות זו של המשכיר כך שהשוכר לא יידרש לפנות את המושכר, גם בהתקיים שינוי במצב התכנוני, לפני שחלפו שלוש שנים ותשעה חודשים מתקופת השכירות. ועדת הבדיקה קבעה כי הפקדת התכנית מהווה שינוי במצב התכנוני של המושכר, באופן ה"מפעיל" את "נקודת היציאה" המאפשרת למשכירים לדרוש את פינוי הקרקע החל מיום 10.5.16. משכך, המשיכה הוועדה, לפנינו שינוי שארע לאחר הגשת הצעת העותר ולאחר זכייתו במכרז, המונע ממנו לקיים את התחייבותו להעמיד את הקרקע המוצעת על ידו למטרת הפעלת תחנת הבדיקה למשך מלוא תקופת כתב ההרשאה, העומדת על 17 שנים, ודין הצעתו להיפסל.
6.ביום 23.12.14 פנו באי-כוח העותר לוועדת הבדיקה במכתב בו דרשו את ביטול ההחלטה מיום 7.12.14 ואת החזרת ההחלטה הקודמת, בדבר זכייתו במכרז, על כנה. במכתב נטען כי הפקדת תכנית להתנגדויות אינה נחשבת ל"שינוי במצב התכנוני של המושכר", כאמור בסעיף 4(ג) לחוזה השכירות, שרק בהתקיימותו משתכללת זכותם של משכירי הקרקע להודיע על סיום תקופת השכירות. למכתב צורף מכתב מיום 17.12.14 מאת המשכירים, שכותרתו: "הבהרה לסעיף 4 "ג" להסכם שכירות מיום 9.4.2013". על פי האמור במכתב, כוונת הצדדים בביטוי "שינוי במצב התכנוני של המושכר ו/או סביבתו" המופיע בסעיף 4(ג) להסכם השכירות, הייתה לכך "שהמצב התכנוני וייעוד המקרקעין ו/או החלקות הגובלות ישונה בתכנית מאושרת לבנייה בהיקפים העולים על המותרים בתאריך מכתבינו זה", וכי "מעולם לא הוסכם שעצם הפקדת התכנית מהווה שינוי תכנוני של המושכר ו/או סביבתו המצדיק הפעלת החריג שבסעיף 4 "ג" להסכם השכירות". מכתב המשכירים מסתיים במשפט הבא: "פרט לאמור במפורש במכתבינו זה, לא יחול שינוי כל שהוא בהסכם בנדון". על יסוד האמור במכתב, טען העותר כי אין מקום לקביעת הוועדה לפיה הפקדת התכנית, טרם אישורה ופרסומה למתן תוקף, מקנה למשכירים את הזכות להפסיק את השכירות, מה עוד שבין ההפקדה לבין אישור התכנית עשויות לעבור שנים רבות של הליכי התנגדויות, דיונים בהתנגדויות, ומילוי תנאים שונים הנדרשים למימוש התכנית ולהוצאת היתר בניה על פיה. העותר הוסיף וטען כי ועדת הבדיקה שגתה גם בקביעתה בדבר זכיית ההצעה של משיבה 2, לאחר שהצעת העותר נפסלה, וזאת לאור פגמים מהותיים שנפלו, לשיטתו, בהצעת משיבה 2.
7.ועדת הבדיקה העבירה טענות אלו של העותר לתגובת משיבה 2. ביום 2.2.15, לאחר קבלת התגובה, החליטה הוועדה לדחות את טענות העותר ולהשאיר על כנה את ההחלטה מיום 7.12.14 הפוסלת את הצעתו. הוועדה נימקה את החלטתה בכך שחוזה השכירות טעון פרשנות הנצמדת לכוונת הצדדים בעת עריכתו בחודש אפריל 2013, ולא לכוונה מאוחרת הבאה לידי ביטוי במכתב המשכירים מחודש דצמבר 2014. מאחר שסעיף 4(ג) לחוזה מנוסח בצורה רחבה וכוללנית, לפיה מוקנית למשכירים זכות להפסיק את תקופת השכירות החל מיום 10.5.16 "בכל מקרה של שינוי במצב התכנוני של המושכר ו/או סביבתו", לא ניתן לצמצם את היקף הזכות במסמך מאוחר שאינו עולה בקנה אחד עם לשון ההסכם. לא עוד אלא שמדובר בפרשנות מאוחרת שנוצרה לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט בעתירה הקודמת, למרות שהיה על העותר להביאה בפני בית המשפט כבר אז. זאת ועוד. האמור בסיפא של מכתב המשכירים, לפיו "פרט לאמור במפורש במכתבינו זה, לא יחול שינוי כל שהוא בהסכם בנדון", מחזק את המסקנה כי הפירוש המצמצם שניתן קודם לכן במכתב להוראת סעיף 4(ג) לחוזה השכירות, עולה כדי שינוי של החוזה המקורי, ואינו מתאר נאמנה את כוונת הצדדים לחוזה זה בעת כריתתו. בכל מקרה, וגם בהתעלם מנימוקים אלו, די בספק שנוצר באשר לזכות המשכירים להפסיק את השכירות בעקבות ההתפתחות התכנונית, כדי להטיל צל כבד על יכולתו של העותר לקיים את תנאי המכרז בדבר משך הזמן בו הקרקע תעמוד לרשותו לצורך הפעלת תחנת הבדיקה. על פי מה שנקבע בפסק הדין הקודם, די בחוסר ודאות זה כדי לבטל את הזכייה.
8.טענות העותר נגד תקינות הצעת משיבה 2, נדחו בחלקן בהחלטת הוועדה הנזכרת מיום 2.2.15. אולם בהחלטה נוספת שקיבלה הוועדה ביום 17.2.15 הוחלט לפסול גם את הצעת משיבה 2 בשל העדר תוקפו של חוזה שכירות שהוצג על ידה בגין שטח נוסף הנדרש להפעלת תחנת הבדיקה. עתירה מינהלית שהגישה משיבה 2 נגד החלטת הפסילה, נדחתה על ידי בית משפט זה ביום 28.10.15 (עת"מ 5163-04-15).
9.העותר מעלה מספר טענות נגד ההחלטה לפסול את הצעתו. הטענה הראשונה היא שוועדת הבדיקה לא אפשרה לו להגיב על הטענה לפיה הפקדת תכנית מהווה שינוי תכנוני כמשמעותו בחוזה השכירות, ולא פנתה לצדדים לאותו חוזה על מנת לבחון עמם את תוכן הסכמתם, כמתחייב מרשות מינהלית הנדרשת לאיסוף נתונים טרם קבלת החלטתה. הטענה השנייה היא שמכתב המשכירים מיום 17.12.14 אינו מהווה פרשנות מאוחרת של הוראות החוזה אלא מבהיר מה היה אומד דעת הצדדים בעת כריתת החוזה. לטענת העותר, מאחר שהאמור במכתב מבטא את אומד הדעת הסובייקטיבי של הצדדים במועד חתימת החוזה, אין צורך בפרשנות נוספת, ואין מקום להחלת פרשנות אובייקטיבית העומדת בסתירה לכוונה הסובייקטיבית של הצדדים. כך במיוחד מקום בו דחיית אומד הדעת הסובייקטיבי הובילה לתוצאה הקשה של ביטול המכרז, תוצאה השמורה על פי ההלכה למקרים קיצוניים ביותר, כאשר במקרה הנוכחי עמדו לרשות ועדת הבדיקה כלים פרשניים שאפשרו לה בנקל להימנע מביטול המכרז תוך הכשרת הצעת העותר. הטענה השלישית היא שגם בהתאם לפרשנות אובייקטיבית, המתחקה אחר נסיבות חיצוניות ואינה מסתפקת באומד הדעת הסובייקטיבי של הצדדים, אין מקום לקביעה שהפקדת תכנית מתאר מהווה שינוי תכנוני, שהרי פעולת ההפקדה כשלעצמה אינה מאפשרת בנייה נוספת, כל עוד לא אושרה התכנית לאחר דיון בהתנגדויות, וכל עוד לא הוצא היתר בניה על פי התכנית המאושרת. בהקשר זה נסמך העותר על סעיף 119 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן – חוק התכנון והבניה), הקובע כי תחילתה של תכנית מתאר היא בתום 15 ימים ממועד פרסום הודעה בדבר אישורה. הטענה הרביעית היא שוועדת הבדיקה לא הייתה רשאית לפסול את הצעת העותר בגין הפקדת התכנית, המהווה התרחשות מאוחרת למועד זכייתו במכרז בחודש יוני 2013. לטענת העותר, עם זכייתו במכרז השתכלל הסכם בינו לבין המדינה, אשר בהסתמך עליו הוא השקיע כשני מיליון ₪ בתכנון והקמת תחנת הבדיקה. על היחסים החוזיים שנוצרו חולשים דיני החוזים ולא דיני המכרזים. במסגרת דיני החוזים עומדים לרשות המדינה אמצעי אכיפה ופיצוי כלפי הזוכה במכרז, אם אמנם יתברר בהמשך הדרך כי אין באפשרותו לעמוד בהתחייבותו להפעיל את תחנת הבדיקה במשך מלוא התקופה הנקובה בהצעתו. אולם סוגיה זו עומדת בנפרד מסוגיית תוקף הזכייה במכרז. זכיית העותר במכרז הושלמה עם השתכללות ההסכם בין הצדדים, ומאותה נקודה והלאה אין למשרד התחבורה סמכות לפסול את ההצעה.