1.זו עתירה מינהלית כנגד החלטת המשיב על שינוי שומת הארנונה בקשר עם נכס העותרת במעלות. כפי שציינתי בעת הדיון בפני, לאור נימוקי העתירה, לא ברור כנגד איזו החלטה של המשיב מלינה העותרת, וזאת למרות הוראות התקנות, לפיהן יש לפרט את ההחלטה שעליה מוגשת העתירה, ואת המועד שבו נודע עליה. למרות שהעתירה הוגשה כנגד מנהל הארנונה, שלא הוציא את צו הארנונה, הצעתי לעותרת 3 החלטות לבחירה: צו הארנונה משנת 1988; הודעת השומה מ- 2/15; תשובת העירייה לפניית העותרת מיום 9.7.15. ב"כ העותרת בחר בתשובת מנהל הארנונה. כשנאמר לו שמשמעות הבחירה היא שצו הארנונה תקף, והודעת השומה אינה ניתנת לערעור, ונותרה השאלה האם בעקבות הפנייה של העותרת היה על המשיבה לשנות את הודעת השומה, אמר שהוא לא מסכים, והפנייה נעשתה במסגרת מיצוי הליכים. לאחר דיון נוסף, הסכים ב"כ העותרת, שצו הארנונה אינו נתון לעתירה מינהלית, בהיותו טעון אישור שר הפנים. מכאן, שזו אינה ההחלטה שכנגדה עותרת העותרת.
2. גם לאור הסכמה זו, דין טענות העותרת כנגד צו הארנונה להידחות. כתבתי "גם", משום שלפי עע"מ 867/11 עירית תל אביב נ' אי.בי.סי. ניהול ואחזקה (ניתן 28.12.14) אין לקבל טענות כנגד צו ארנונה שחלפו יותר משבע שנים מהמועד שבו נחקק.
3.העותרת קיבלה את הודעת השומה ביום 8.2.15, והגישה את העתירה ביום 15.10.15. על כן טוען המשיב לשיהוי, בשל כך שהעתירה הוגשה יותר מ- 45 יום לאחר קבלת ההחלטה, בניגוד לתקנה 3 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין ) תשס"א – 2000. אמנם, דעתי היתה שתקנה 3 עוסקת באיחור ולא בשיהוי, ואילו שיהוי יכול להיות רק בתוך 45 הימים שנקצבו בתקנה, וכאמור בתקנה 4, אבל לא כך פירש בית המשפט העליון את התקנה. לפי פסיקת בית המשפט העליון, כדי שתתקבל הטענה שהעתירה הוגשה באיחור, יש להראות שיהוי סובייקטיבי, שיהוי אובייקטיבי והעדר פגיעה בשלטון החוק.
4. אני דוחה את טענת העותרת, ככל שיש להבין מדבריה טענה כזו, כי פנייה בגדר מיצוי הליכים מאריכה את המועד להגשת עתירה. מיצוי הליכים הוא מבורך, אבל הוא לא מאריך את המועד להגשת עתירה. לא בכדי לא הצליחה העותרת להצביע על פסק דין של בית המשפט העליון הקובע כך לגבי עתירה מינהלית, שיש לה מועד קבוע להגשתה. אמנם, אפשר לפעמים להסיק ממיצוי ההליכים מסקנה בדבר העדר שיהוי סובייקטיבי, אבל הפנייה כשלעצמה אינה מאריכה את המועד. מוטל על העותרת לפנות למיצוי הליכים במהלך התקופה להגשת עתירה, ולהגישה במועד, בין אם מתקבלת תשובה ובין אם לא מתקבלת תשובה. במקרה שבפני, הפנייה של העותרת שנאמר שהיא בגדר מיצוי הליכים לפני תקיפת הודעת השומה נעשתה ביום 7.5.15, שלושה חודשים לאחר קבלת הודעת השומה, וחודש וחצי לאחר שחלף המועד להגשת העתירה. על כן, אין פנייה זו ראיה לכך שלא היה שיהוי סובייקטיבי.
5. אני דוחה את טענת העותרת, שעם קבלת הודעת השומה לא ידעה מי קיבל החלטה להוציא את השומה. ברור על פני השומה, שמי שהוציא את השומה הוא מנהל הארנונה, והוא גם המשיב בעתירה בפני. דהיינו, כבר בעת קבלת הודעת השומה בפברואר 2015, ידעה העותרת מי קיבל את ההחלטה שהיא נשוא העתירה.
6. העותרת טענה, שהנימוק לכך שהשתהתה בהגשת העתירה הוא שניתן לתקוף את השומה בהשגה וערר שבהם מותר למנהל הארנונה להשיב תוך 60 יום, ולכן, נטען שזו פרקטיקה מקובלת, להמתין לתשובת מנהל הארנונה להשגה ולערר. אני דוחה טענה זו, משום שכעולה מההשגה שהגישה העותרת, היא היתה ערה לגמרי להבדל בין טענות שניתן לדון בהן בהשגה לבין טענות שיש להגיש עתירה מינהלית בגינן. בגין הטענות שניתן לדון בהן בהשגה הגישה השגה. היה עליה במקביל להגיש עתירה בגין הטענות שיש להגיש בגינן עתירה מינהלית. הטענה לפרקטיקה שלא הוכחה אינה מצדיקה איחור בהגשת העתירה.
7. במסגרת בחינת השיהוי הסובייקטיבי, נבחנת השאלה אם העותרת ישנה על זכויותיה. לטענת העותרת, פנייתה בכתב מעידה על כך שלא ישנה על זכויותיה. אני דוחה טענה זו. אכן, מיום 7.5.15 שבו פנתה העותרת למשיב בדרישה לבטל את הודעת השומה, אפשר להניח שלא ישנה על זכויותיה, למרות שהמתינה למעלה מחודשיים לתשובה ללא פניה נוספת, אך כבר בעת שפנתה את פנייתה ביום 7.5.15 היה זה לאחר שישנה על זכויותיה וחלפו 3 חודשים מקבלת הודעת השומה. על כן, אני קובע שנפל שיהוי סובייקטיבי בהגשת העתירה בגין הודעת השומה.
8. אשר לשיהוי האובייקטיבי, העוסק בנזקים שנגרמו או עלולים להיגרם לצד שכנגד, מדובר בהחלטה בעלת השלכה על תקציב הרשות המקומית, הנערך לפי הודעות השומה ומיושם בהתאם. במקרה זה, שיהוי בהגשת עתירה, עשוי לגרום נזק לציבור ולרשות המקומית, שהוציאה במהלך השנה הוצאות על פי תקציב המבוסס על שומות הארנונה, מתוך הנחה שחלף המועד לתקוף אותה בעתירה מינהלית. על כן, התקיים לגבי הודעת השומה גם היסוד של השיהוי האובייקטיבי.
9.העותרת טענה שיש פגיעה בשלטון החוק בכך שהמשיב מוציא הודעת שומה תוך התעלמות מהסכם פשרה בין הצדדים, שקיבל תוקף של פסק דין. אם הטענה היא שכל מה שרשות עושה שהעותרת טוענת שאינו כדין הוא פגיעה בשלטון החוק, אני דוחה טענה זו. פגיעה בשלטון החוק קורית מקום שיש למעשי הרשות השלכות רוחב, או מקום שיש פגיעה בטוהר המידות, וכדומה. לא כל סטייה מסדרי המינהל היא פגיעה בשלטון החוק, שאם לא כן, לא היה אף פעם שיהוי בהגשת עתירה. בכל עתירה נטען שהרשות לא פעלה כדין, אחרת לא מוגשת עתירה. בשלב זה, קודם בירור העתירה לגופה, אפשר שתתקבל טענת העותרת שהמשיב פעל בניגוד להסכם הפשרה, ואפשר שלא תתקבל. גם אם תתקבל הטענה שהרשות פעלה בניגוד להסכם הפשרה, אין מדובר בפגיעה בשלטון החוק, אלא לכל היותר במעשה בלתי ראוי, ספציפית כלפי העותרת, ללא פגיעה בטוהר המידות.