די.סי.אס. חיזוק מבנים בע"מ נ' יפת ואח'

הרקע העובדתי, ההליכים, המחלוקות והטענות:

1. עתירה שהוגשה ביום 15/3/26 בה התבקש להורות על ביטול החלטת הממונה על פניות דיירים לפי חוק הרשות הממשלתית להתחדשות עירונית, התשע"ו–2016, (להלן – הממונה) מיום 25/2/26 המורה על מחיקת הערות האזהרה הרשומות לטובת העותרת ורוכשי הקצה מטעמה על מקרקעין בפרויקט התחדשות עירונית ברחוב רוטנברג 83 רמת גן גוש 6182 חלקה 514(להלן – הפרויקט או הבנין).

    

2. בבסיס העתירה עומד פסק דינו מיום 22/8/21 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטת ברקוביץ) בת"א 8991-10-15 (להלן-פסק הדין המחוזי) שניתן בתביעה שהגישו 7 בעלי דירות בבניין (להלן בעלי הדירו שתבעו) כנגד העותרת, כאשר פסק הדין קיבל את התביעה וקבע כי ההסכם לחיזוק הבניין שנחתם עם העותרת בשנת 2010 בטל מעיקרו בשל אי קיומם של התנאים המתלים הקבועים בו, הפרות יסודיות של ההסכם ומצגי שווא שהוצגו על ידי העותרת.

    

3. העותרת הגישה ערעור על פסק הדין המחוזי לבית המשפט העליון (ע"א 7660/21) וכן הגישו המשיבים 9–13, שהם משקיעים שרכשו זכויות חוזיות מהחברה של אופציה לרכישת דירה חדשה בפרויקט (להלן – רוכשי הקצה) שלא היו צד להליך בבית המשפט המחוזי, בקשה להצטרף כמערערים לערעור ובית המשפט העליון התיר להם זאת וטענותיהם נשמעו והוכרעו בפסק הדין שניתן ביום 19/6/23 בבית המשפט העליון (להלן – פסק הדין העליון).

    

4. בפסק הדין בערעור בעליון נדחה פה אחד ערעור העותרת וכן הוחלט ברוב דעות (השופטים וילנר ומינץ מול השופט כשר במיעוט) לדחות את הערעור כנגד רוכשי הקצה (וראו בהרחבה בהמשך, במסגרת הכרעתי, הפניות לקביעות בית המשפט העליון).

    

5. רוכשי הקצה הגישו בקשה לדיון נוסף על פסק הדין העליון (ד"נ 5107/23) שנדחה ביום 21/8/23 (להלן – הדיון הנוסף).

    

6. לאור פסקי הדין החלוטים, פנו הדיירים בבניין לבית המשפט המחוזי, הן הדיירים שתבעו והן אלו שלא תבעו (המשיבים 1–7 להלן – הדיירים שלא תבעו) בבקשה לחתום על פסיקתה המורה על מחיקת הערות האזהרה הרשומות בפרויקט לטובת החברה ורוכשי הקצה ובכלל זה גם הערות אזהרה הרשומות על הדירות של הדיירים שלא תבעו במחוזי.

    

7. ביום 10/9/23 ניתנה החלטת השופטת ברקוביץ (להלן – ההחלטה בעניין הפסיקתה) שאין מקום לעשות שימוש במכשיר הפסיקתה על מנת להרחיב את הסעד גם לטובת בעלי הדירות שלא נטלו חלק בהליך שכן הפסיקתה היא מכשיר אופרטיבי מעשי לנוחות מימוש פסק הדין ולכן עליה לשקף את פסק הדין.

    

8. כן צוין בהחלטת השופטת ברקוביץ בעניין הפסיקתה שהגם שנראה על פני הדברים כי טענות התובעים אינן חסרות יסוד, היא אינה רואה אפשרות לדון בהן, לא כל שכן לקבלן, בשלב זה של ההליך, לאחר שניתן פסק הדין, כשהיא ציינה גם שמאחר שנוכח פסק הדין בערעור הדעת לא נוחה מעמדת הנתבעים ורוכשי הקצה, לא מצאה מקום לזכותם בהוצאות.

    

9. בעקבות זאת פנו הדיירים שלא תבעו (שרק לגביהם לא ניתנה פסיקתה למחיקת הערות האזהרה) לממונה וביקשו ממנה להורות על בטלות הסכמי החיזוק שנחתמו עם העותרת לצורך הנחת דעתו של רשם המקרקעין למחיקת הערות האזהרה והממונה, בהחלטתה, קיבלה את עמדתם ופעלה במסגרת סמכותה לפי סעיף 5ד לחוקק המקרקעין (חיזוק בתים משותפים מפני רעידות אדמה), התשס"ח–2008 שבסמכות הממונה לבטל הסכם חיזוק בנסיבות של החתמה פוגענית, כאשר עילות הביטול קבועות בסעיף 5ב(א)לחוק פינוי ובינוי (עידוד מיזמי פינוי ובינוי), התשס"ו–2006.

    

10. הממונה קבעה בהחלטה כי התקיימה העילה המנויה לעיל, והתקיימו כל היסודות לקביעה כי היזם מסר לבעלי הדירות מידע מטעה והציג מצגי שווא, כעולה מפסקי הדין המחוזי והעליון, כאשר לא נדרשת עמדת רוכשי הקצה לאור קביעות השופטת וילנר בפסק הדין העליון לגביהם.

     

11. לכן, קבעה הממונה בהחלטתה, שהסכם החיזוק בין הפונים לעותרת בטל ואין בו כדי לחייב את הפונים או להצדיק את רישומה של הערת האזהרה.

     

12. לטענת העותרת, החלטת הממונה ניתנה בחוסר סמכות שכן היא מהווה עקיפה של החלטת השופטת ברקוביץ בעניין הפסיקתה שדחתה את בקשת הדיירים שלא תבעו למחיקת הערות האזהרה, שזו החלטה חלוטה שמהווה מעשה בית דין בין הצדדים.

     

13. כן טוענת העותרת כי החלטת הממונה פוגעת קשות בזכויות רוכשי הקצה שלא היו צד להליך בפני הממונה ולא ביקשו את עמדתם.

     

14. לטענת העותרת, משמעות החלטת בית המשפט המחוזי בעניין הפסיקתה היא כי על רוכשי הדירות שלא תבעו, קרי המשיבים 1–7 לפנות בבקשה מתאימה לביטול ההסכם לבית המשפט המוסמך.

     

15. לטענת המשיבים 1–7 והמשיבה 8 (הממונה) יש לדחות את העתירה, עקב היותה עתירה שהוגשה בחוסר תום לב וחוסר ניקיון כפים, כאשר, העותרת, בעזות פנים, טוענת טענות בניגוד לפסק דין חלוט של בית המשפט העליון ובניגוד לקביעות חלוטות וסופיות בדבר בטלות ההסכם ובניגוד לעקרונות יסוד משפטיים כמו מעשה בית דין וכנגד סופיות הדיון שהעותרת לא מכבדת דוקטרינות אלו.

     

16. לטענת המשיבים 1–7 והממונה, העותרת נתפסת בהחלטה טכנית פרוצדוראלית של בית המשפט המחוזי, בעניין הפסיקתה, שאינה מאיינת את סמכות הממונה, ומתעלמת מהמהות שנפסק ונקבע באופן חלוט שהסכם החיזוק בטל מעיקרו ושהקביעות הללו חלות גם על רוכשי הקצה שאף היו צד לערעור בבית המשפט העליון שדן ודחה את טענותיהם ובקשה לדיון נוסף שהגישו רוכשי הקצה נדחתה.

     

17. לטענת המשיבים 1–7 והממונה, העותרת מנסה, בניגוד לרצון כל הדיירים בבניין, להותיר על קניינם של הדיירים האומללים, לאחר 16 שנים שלא קרה כלום בפרויקט, הערות אזהרה לטובת חברה ריקה בעלת חובות עתק שלא הקימה ולו פרויקט אחד ומנסה לגרור את הדיירים, כבני ערובה, לעוד שנים רבות של הליכים, ללא פרויקט וללא ממ"ד וזאת בזמן שהעותרת לא חולקת למעשה על החלטת הממונה לגופה.

     

18. לטענת המשיבים 1–7 והממונה, החלטת הממונה היא החלטה נכונה, ראויה, ואף מתבקשת מן הדין ומן הצדק כאשר החלטת הממונה לא מורה על בטלות הערות האזהרה, כפי שנטען בעתירה, אלא עשויה להוות ראיה להנחת דעתו של רשם המקרקעין למחיקת הערת אזהרה לפי סעיף 132 לחוק המקרקעין, כאשר ההחלטה הפרוצדוראלית בעניין הפסיקתה לא מאיינת את סמכות הממונה לביטול הסכם החיזוק אם מצאה, כפי שאכן מצאה, שההחתמה בהסכם פוגענית.

     

19. יש לציין שמחמשת רוכשי הקצה שצורפו לעתירה כמשיבים, רק המשיב 9 הגיש תגובה מטעמו (כנראה לא בכדי) וחזר למעשה על טענות העותרת בעתירה, כשהוא הדגיש בתגובתו את סעיף 128 להסכם החיזוק שנחתם בין העותרת לבעלי הדירות, שבמקרה של הפרת החברה את ההסכם, היה על בעלי הדירות כתנאי למחיקת הערות האזהרה שנרשמו לטובת רוכשי הקצה, לפנות לרוכשי הקצה על מנת לאפשר להם להיכנס בנעלי החברה ולהמשיך את הפרויקט מטעמם, דבר שלא נעשה, תוך הפרת סעיף 128 הנ"ל, כשהם אף לא צורפו לתביעה של הדיירים כנגד העותרת בבית המשפט המחוזי לביטול ההסכם.

     

20. יש לציין גם שהעותרת לא צירפה כמשיבה לעתירה את הממונה למרות שהיא תוקפת את החלטתה בעתירה ומבקשת לבטלה וכן לא צירפה כמשיבים לעתירה את הדיירים שכן תבעו במחוזי, למרות שברי כי הם עלולים להיפגע מהמצב אם תתקבל העתירה ושהיה צורך ואף חובה לצרפם, כאשר, עקב כך, אנוכי צירפתי הן את הממונה והן את הדיירים שכן תבעו כמשיבים 14–22 לעתירה.

     

21. הדיירים שכן תבעו, המשיבים 14–22, הגישו תגובה והצטרפו לטענות המשיבים 1–7 והממונה.

     

     

    דיון והכרעה:

     

22. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכתובים, החלטתי לדחות את העתירה.

     

23. מדובר , לצערי, בעתירת סרק, שהוגשה בחוסר תום לב וחוסר ניקיון כפים ומהווה שימוש לרעה בהליכי משפט, עתירה שמתעלמת במופגן ובמודע מפסקי דין חלוטים וקביעות חלוטות עובדתיות ומשפטיות, כולל של בית המשפט העליון וכן מתעלמת במודע ואף בזלזול מעקרונות יסוד משפטיים ומדוקטרינות משפטיות בסיסיות, כמו מעשה בית דין, מניעות, השתק והמשמעות והתוצאה של התנהלות חסרת תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט.

     

24. חוסר תום הלב של העותרת בא לידי ביטוי כבר באי צירוף הממונה לעתירה, למרות שאת החלטתה היא תוקפת בעתירה ומבקשת לבטלה, וכן באי צירוף לעתירה כמשיבים של רוכשי הדירות שתבעו, ברי כי קבלת העתירה יכולה להשליך עליהם באופן משמעותי ולהרע את מצבם ומעמדם, כאשר אמנם פגם זה "רופא" על ידי עת הוספתי אותם כמשיבים לעתירה, אך אי צירופם נעשה בחוסר תום לב.

     

25. חוסר תום לב זה של העותרת ממשיך ביתר שאת גם לגבי מהות העתירה והטענות הנטענות בה, המתעלמות במודע מפסקי דין חלוטים וקביעות חלוטות של בית המשפט העליון וכן מתעלמות ממושכלות יסוד משפטיים, הכל כפי שיפורט להלן.

     

26. למעשה, רק מהאמור בעמדת רוכשי הקצה בסעיפים 13–14 ומהדיון והנאמר בעתירה, יצא המרצע מן השק והתברר מה התכנית המשפטית של העותרת כדי להביא למעשה לביטול ההחלטה החלוטה של ביטול הסכם החיזוק ולהמשיך למעשה בביצוע הפרויקט.

     

27. כך, לשאלתי בדיון בעתירה, מה המטרה של העתירה ומה המשמעות אם היא מתקבלת השיב ב"כ העותרת כי זאת לצורך סעיף 128 ושרוכשי הקצה יוכלו לבוא בנעלי החברה העותרת ושהוא סבור שהוא יכול להביא ראיות חדשות ונוספות שלא הובאו עד עתה בהליך משפטי חדש שיוכיחו שההסכם לא הופר ושפסק הדין המחוזי והעליון לוקים בחוסר ראייתי ושהמסד הראייתי יכול להשתנות.

     

28. דהיינו, העותרת מנסה למעשה לעקוף את פסקי הדין החלוטים וההכרעות החלוטות של בית המשפט העליון, באמצעות אילוץ המשיבים 1–7 להגיש הליך משפטי חדש, שכן, נקבע בהחלטת המחוזי בעניין הפסיקתה שהפסיקתה לא תופסת לגביהם.

     

29. זאת, תוך ניסיון של העותרת ל"הכנסה מחדש למשחק", דרך החלון או למעשה דרך הדלת הראשית, למרות פסק הדין העליון והקביעות החלוטות לגבי רוכשי הקצה שהיו צד לו, את רוכשי הקצה ולנסות, באמצעות רוכשי הקצה לעשות שוב שימוש בסעיף 128.2 להסכם החיזוק באופן שרוכשי הקצה ייכנסו בנעלי העותרת וימשיכו את הפרויקט ושהסכם החיזוק שנקבע שהוא בטל מעיקרו יקום לפתע לתחיה, בבחינת תחיית המתים הגיעה.

     

30. זאת, כאשר העותרת מודעת גם מודעת לכך שעניין זה הוכרע בפסק דין חלוט של בית המשפט העליון שצירף את רוכשי הקצה לערעור ודחה את טענותיהם לגופם, כאשר בקשת רוכשי הקצה לדיון נוסף נדחתה וקיים מעשה בית דין ברור בעניינם.

     

31. כך, בפסק הדין העליון נקבע בדעת רוב, כי למרות שרוכשי הקצה לא היו צד להליך בבית המשפט המחוזי, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי פסק הדין המחוזי חל גם על רוכשי הקצה ויש למחוק גם את הערות האזהרה שנרשמו לטובת רוכשי הקצה (כשבית המשפט המחוזי ציין כי רוכשי הקצה היו מודעים להליך ולאפשרות שהתביעה תתקבל והחברה תצא מהתמונה ולא ביקשו ליטול חלק בהליך).

     

     

32. דעת הרוב בפסק הדין העליון קבעה, מפי השופטת וילנר, שאכן היה מקום לצרף את רוכשי הקצה להליך בבית המשפט המחוזי, אך למרות שהם לא צורפו ומדובר בפגם דיוני, לא עולה הדבר כדי הפרה של כללי הצדק הטבעי ולא מביא לקבלת הערעור, בהתחשב בחוסר תום ליבם של רוכשי הקצה שידעו על קיום ההליך, השתתפו בו באמצעות בא כוחם בדיון שהתקיים במסגרתו שבמהלכו אף ציין בית המשפט המחוזי כי על פני הדברים רוכשי הקצה יושפעו מתוצאות ההליך, כך שהתנהלות רוכשי הקצה מטילה צל כבד על תום ליבם וחרף זאת רוכשי הקצה לא ביקשו להצטרף להליך כצד שעלול להיפגע מתוצאותיו.

     

33. בנוסף, ציין בית המשפט העליון בפסק דינו, שלא נפל פגם לגוף הדברים בתוצאת פסק הדין המחוזי ולא עומדת לרוכשי הקצה הגנה כלשהי כנגד מחיקת הערות האזהרה שנרשמו לטובתם.

     

34. השופטת וילנר בפסקה 28 לפסק דינה מציינת כי בית המשפט המחוזי קבע כי לא התקיימו התנאים המתלים ולפיכך ההסכם בטל מעיקרו וכפועל יוצא מקביעה זו "החוזה כמו לא היה והצדדים זכאים לחזור איש איש למצבו הקודם". כן ציינה השופטת וילנר בפסקה 28 לפסק דינה, כי ממילא, רוכשי הקצה אינם יכולים להיבנות מהוראת סעיף 128.2 להסכם, אשר מעגנת את זכותם להיכנס בנעלי החברה, שכן סעיף זה בטל אף הוא מעיקרו.

     

35. כן מוסיפה ומציינת השופטת וילנר שמהוראות ההסכם עולה בבירור שזכותם של רוכשי הקצה לרשום הערות אזהרה לטובתם היא זכות מסויגת אשר תלויה, בין היתר, בהערת האזהרה שנרשמה לטובת החברה ולפיכך, אף אם נניח שההסכם אינו בטל מעיקרו, דין הערת האזהרה לטובת רוכשי הקצה להימחק, הן כתוצאה ישירה של מחיקת הערת האזהרה לטובת הקבלן, הן מאחר שהערות אלו נרשמו בניגוד להוראות ההסכם ושלא בהסכמת הדיירים כמתחייב מההסכם (כשמעבר לנדרש חלף גם המועד של מימוש הזכות להיכנס בנעלי החברה לפי סעיף 128.2 להסכם).

     

36. השופט מינץ בדעת הרוב בפסק הדין העליון ציין כי רוכשי הקצה עשו שימוש לרעה בהליכי משפט, כאשר התנהלותם לא מותירה מקום לספק כי מדובר בניסיון מכוון, מתוכנן ומחושב לאחוז את המקל משני קצותיו. מחד גיסא – להתחמק ממתן הכרעה שיפוטית מחייבת בנוגע לזכותם להיכנס בנעלי הקבלן, ומאידך גיסא – להשפיע על תוצאות ההליך ולהביא לתוצאה ההולמת את רצונם וניסיונם להיבנות מהימנעותם להצטרף להליך מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט המקימה מניעות החוסמת את דרכם של רוכשי הקצה מלטעון שאין להחיל עליהם את קביעותיו של בית המשפט המחוזי מאחר שלא היו צד להליך.

     

37. בסופו של יום, בית המשפט העליון דחה בפסק דינו את טענתם העיקרית של רוכשי הקצה בערעורם, לגוף הדברים, שלא היה מקום להורות על מחיקת הערות האזהרה שנרשמו לטובתם, לפני שניתנה להם האפשרות לממש את זכותם להיכנס בנעלי החברה, מכוח סעיף 128.2 להסכם בין החברה לדיירים.

     

38. דהיינו, מדובר בקביעות חלוטות, ברורות וחד משמעיות של בית המשפט העליון בפסק דין העליון, שדחה פה אחד את ערעור העותרת וכן דחה בדעת רוב את ערעורם של רוכשי הקצה ואת טענותיהם לגבי סעיף 128 להסכם החיזוק כמקור לכניסתם בנעלי העותרת להמשך הפרויקט.

     

39. וכיצד סבורה העותרת שהיא תתגבר על קביעות אלו? העותרת בונה קונסטרוקציה משפטית מופרכת המתעלמת מעקרונות יסוד משפטיים ודוקטרינות משפטיות, כמו מעשה בית דין ומניעות ובחוסר תום לב וחוסר ניקיון כפים ותוך שימוש לרעה בהליכי משפט היא למעשה מנסה "לתפוס טרמפ" על גבם של משיבים 1–7, ובגישה פטרנליסטית לגביהם.

     

40. העותרת, באמצעות ההחלטה הפרוצדוראלית בעניין הפסיקתה מנסה לטעון שדווקא החלטה זו יוצרת מעשה בית דין כלפי הדיירים שלא תבעו וזאת כדי להביא אותם ולאלצם להגיש תביעה בהליך משפטי חדש, שבו יבקשו בעלי הדירות שלא תבעו לבטל את הערות האזהרה לגבי דירותיהם ובדרך זו מנסה העותרת "להכניס שוב למשחק" את רוכשי הקצה שקיים כנגדם פסק דין חלוט ונקבע, מעבר לכך, שהם היו חסרי תום לב ועשו שימוש לרעה בהליכי משפט, שההסכם בטל מעיקרו גם לגביהם ושהם אינם יכולים לעשות שימוש בסעיף 128.2 להסכם החיזוק.

     

41. באמצעות אילוצם של בעלי הדירות שלא תבעו להגיש תביעה, סבורה העותרת, באופן שגוי ומופרך, שהיא תוכל להחיות את האפשרות של העותרת ורוכשי הקצה לנהל מחדש הליך הוכחות, להביא עדים וראיות, שלא הובאו על ידי העותרת בהליך במחוזי, וכך להביא, לשיטתה, לקבלת הכרעה שיפוטית חדשה שתקבע שלא הופר ההסכם, לא היו מצגי שווא והפרויקט יכול להמשיך, באמצעות רוכשי הקצה תוך שימוש בסעיף 128.2 להסכם החיזוק.

     

42. דהיינו, העותרת מנסה למעשה להביא לתוצאה הפוכה מזו שנקבעה בפסק הדין העליון בקביעות חלוטות, משל היו שני הסכמים או חצי הסכם או רבע הסכם שתופס רק כלפי חלק מהדיירים ומשל היינו חיים בעולם שאין בו כללים משפטיים ועקרונות יסוד משפטיים.

     

43. זאת ניתן ללמוד הן מהאמור בסעיפים 4–5 לעתירה, שהעותרת סבורה שהיא יכולה להביא עדים וראיות ושפסק הדין המחוזי שניתן לא מהווה מעשה בית דין כלפי המשיבים 1–7 והן מדברי ב"כ העותרת בדיון בעתירה כך, שענה לשאלתי בדיון בעתירה, מה המטרה של העתירה ומה המשמעות אם היא מתקבלת, כי זאת לצורך סעיף 128 להסכם ושרוכשי הקצה יוכלו לשיטתו לבוא בנעלי החברה העותרת ושהוא סבור שהוא יכול להביא ראיות חדשות ונוספות שלא הובאו עד עתה בהליך משפטי חדש שיוכיחו שההסכם לא הופר ושפסק הדין המחוזי והעליון לוקים בחוסר ראייתי ושהמסד הראייתי יכול להשתנות.

     

44. דהיינו, העותרת מנסה להגיע, דרך הדיירים שלא תבעו, להליך משפטי נוסף שהדיירים שלא תבעו ייאלצו להגיש, עקב זאת שהפסיקתה לא ניתנה לגביהם, מסיבות פרוצדוראליות גרידא, כאשר העותרת, באופן שגוי ביותר ובחוסר ניקיון כפים ותוך שימוש לרעה בהליכי משפט, סבורה שהיא יכולה לנהל הליך חדש של ראיות שיביאו למעשה לתוצאה הפוכה וסותרת לפסקי הדין המחוזי והעליון.

     

45. דהיינו, למרות שבית המשפט העליון בפסק דינו בערעור קבע, כמו בית המשפט המחוזי, שהסכם החיזוק בטל מעיקרו וכפועל יוצא מקביעה זו "החוזה כמו לא היה והצדדים זכאים לחזור איש איש למצבו הקודם" וכי ממילא, רוכשי הקצה אינם יכולים להיבנות מהוראת סעיף 128.2 להסכם, אשר מעגנת את זכותם להיכנס בנעלי החברה, שכן סעיף זה בטל אף הוא מעיקרו, וכן מסיבות נוספות הנקובות בפסק הדין בעלין שסקרתי קודם, כמו, שהערות האזהרה לטובת רוכשי הקצה אינן עצמאיות, העותרת רואה קביעות חלוטות אלו משל היו המלצה בלבד ונוהגת בחוסר תום לב, באופן שגוי ומופרך, כאילו היא יכולה לנהל הליך משפטי נוסף ולהגיע לתוצאה סותרת שההסכם לא בטל.

     

46. ושוב, מדובר בניסיון סרק, חסר תום לב, של העותרת, המהווה שימוש לרעה בהליכי משפט שהעותרת מנועה מלעשותו ולמרות זאת, במודע היא מנסה להביא לתוצאה שבה יישארו הדיירים כבני ערובה בידיה בפרויקט כושל של עשרות שנים, שבוטל בהכרעה חלוטה של בית המשפט העליון, כאשר התנהלות זו של העותרת אף מקימה כנגדה לטעמי מניעות והשתק מלטעון את טענותיה הללו.

     

47. זאת, כאשר לשיטתה המופרכת של העותרת, יכולים להגיע לתוצאה בלתי מתקבלת על הדעת, של שני פסקי דין סותרים: פסק דין של בית המשפט העליון שקבע שההסכם בטל ושרוכשי הקצה לא יכולים לטעון טענות ולעשות שימוש בסעיף 128.2 להסכם שהוא בטל מעיקרו ופסק דין נוסף, שיינתן בהליך החדש שהעותרת מנסה לגרור ולאלץ את המשיבים 1-7 לנקוט בו ,שבו יוכרע, באופן סותר לפסק הדין העליון והקביעות החלוטות בו שההסכם תקף ושרוכשי הקצה יכולים לבוא בנעלי החברה מכוח סעיף 128.2 להסכם ולהביא למעשה בדרך זו לשינוי תוצאות וקביעות חלוטות של פסק הדין העליון.

     

48. כמובן, שיש לדחות מכל וכל ניסיון סרק זה של העותרת שמן הסתם, אם היה נפתח הליך חדש, אף לא היה צולח והיה נדחה על הסף.

     

49. זאת תוך התעלמות של העותרת מעקרונות היסוד הקבועים במשפט ומושכלת יסוד, כמו עקרונות היסוד הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט–2018, כולל איסור שימוש לרעה בהליכי משפט (דבר היכול אף להביא למחיקת התביעה על הסף) וכן למניעות והשתק כלפי העותרת מלטעון טענות אלו.

     

50. העותרת גם מתעלמת מתורת מעשה בית דין, המכירה גם בתחולת מעשה בית דין על צדדים שאינם צדדים ישירים להליך הראשון וזאת מכוח הדין, הסכמה חוזית, פס"ד חפצי או זהות אינטרסים וקירבה משפטית, כמו במקרה שלנו של דיירים באותו מעמד, אותו פרויקט ואותו הסכם (ראו לדוגמא ע"א 8444/19 גיבור נ' אזורים בנין (1965) CGN (נבו 26.4.2022).

     

51. כך גם החלטת השופטת ברקוביץ בעניין הפסיקתה, שדחתה את בקשת רוכשי הדירות שלא תבעו ליתן פסיקתה גם בעניינם לביטול הערות האזהרה, לא מהווה, כפי שהעותרת טוענת, מעשה בית דין כנגד המשיבים 1–7.

     

52. כידוע, הפסיקתה היא ביטוי אופרטיבי של פסק הדין ושיקוף התוצאה המעשית של ההחלטה, כתמונת ראי, ללא שינוי, למען נוחות מימושה וללא מקצה שיפורים וללא הרחבה או הוספה (ראו רע"א 9002/23 עזבון המנוח עליאן נ' י.מ.י.א השקעות ונכסים בע"מ (נבו 9.4.2024); רע"א 4584/24 בוטיק שימור מבנים בע"מ נ' מ.ע.ג.ן יעוץ וניהול נכסים בע"מ (נבו 10.2.2025).

     

53. לא בכדי גם ציינה השופטת ברקוביץ בהחלטתה בעניין הפסיקתה, שהגם שנראה על פני הדברים כי טענות התובעים אינן חסרות יסוד, היא אינה רואה אפשרות לדון בהן, לא כל שכן לקבלן, בשלב זה של ההליך, לאחר שניתן פסק הדין, כשהיא ציינה גם שמאחר שנוכח פסק הדין בערעור הדעת לא נוחה מעמדת הנתבעים ורוכשי הקצה לא מצאה מקום לזכותם בהוצאות.

     

54. כך גם, בדין החליטה הממונה שאינה נדרשת לקבלת עמדתם של רוכשי הקצה בטרם החלטתה, שכן, כפי שנקבע בבית המשפט העליון, הערות האזהרה לטובת רוכשי הקצה אינן עצמאיות אלא נרשמו תחת הערת האזהרה שנרשמה לטובת החברה העותרת וזכותם של רוכשי הקצה אשר תלויה בזכותה של העותרת אינה יכולה להתקיים בזמן שההסכם בטל מעיקרו.

     

55. כך גם, הממונה פעלה בהתאם לסמכותה בדין, לאור הקביעות החלוטות של בית המשפט העליון וממצאי פסק הדין בעליון ,כולל, בין היתר, בנוגע להפרות ומצגי השווא והמידע המטעה שהציגה החברה לרוכשי הדירות וביטלה כדין, במסגרת סמכותה, בהחלטה מתבקשת וראויה, את הסכם החיזוק (כאשר העותרת לא טוענת למעשה ולא מתווכחת עם קביעות אלו).

     

56. כך, לפי סעיף 5ד לחוק המקרקעין (חיזוק בתים משותפים מפני רעידות אדמה) הממונה רשאי לקבוע כי עסקה לפי תכנית החיזוק בטלה, אם מצא כי בעל דירה חתם על עסקה כאמור בנסיבות של החתמה פוגענית וכך פעלה הממונה לאור קביעות בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון.

     

57. כך פעלה הממונה בהתאם לעילות הביטול שבסעיף 5ב(4) לחוק פינוי בינוי (עידוד מיזמי פינוי ובינוי), התשס"ו–2006, שהממונה רשאי לקבוע כי עסקת פינוי ובינוי בטלה אם מצא כי בעל דירה חתם עליה בנסיבות המנויות בסעיף 5ב המהוות החתמה פוגענית, כשסעיף 5ב(4) קובע שהחתמה פוגענית תיחשב כשהיזם או מי מטעמו מסר לבעל הדירה מידע מטעה, כמפורט בסעיף זה.

     

58. הממונה נתנה את החלטתה ופירטה בה את מצגי השווא והמידע המטעה שהוצגו על ידי העותרת וזאת לאור קביעות בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון בעניין זה, קביעות שכאמור העותרת אף לא מתווכחת איתן לגופן במסגרת העתירה.

     

59. כך גם, בניגוד לטענת העותרת, החלטת בית המשפט המחוזי בעניין הפסיקתה לא מאיינת את סמכות הממונה, כרשות מוסמכת, הקבועה בדין ומעוגנת בחוקים ספציפיים לביטול ההסכם גם כלפי הדיירים שלא תבעו, שהיו רשאים לפנות אליה, כפי שפנו המשיבים 1–7, גם בחלוף זמן מהחלטת בית המשפט המחוזי וללא קשר להליך בבית המשפט המחוזי בהסתמך על פסקי דין חלוטים של בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון, במסגרת תפקידה וסמכותה בדין, לקבלת הסעד שביקשו ממנה שיאפשר להם להשתחרר מהתקשרות פוגענית עם יזם בעניין מיזם התחדשות עירונית וזאת בזמן שהעותרת מנסה למעשה למנוע מהם לעשות זאת.

     

60. זאת, כאשר החלטת בית המשפט המחוזי בעניין הפסיקתה, שהינה פרוצדוראלית במהותה, (ואף בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו שנראה על פני הדברים שטענות התובעים אינן חסרות יסוד ושדעתו לא נוחה מעמדת העותרת שהתנגדה למחיקת הערות האזהרה), לא מאיינת את סמכות המשיבים 1–7 לפנות לממונה, במסגרת סמכותו בדין, כדי להגן על זכויותיהם ולא מאיינת את סמכות הממונה לשקול אם הסכם החיזוק בטל עקב החתמה פוגענית בהסכם ומסירת מידע מטעה ולא מאיינת את סמכות רשם המקרקעין לבטל הערות אזהרה בהתאם לסמכויותיו על פי דין.

     

61. כמובן, שהממונה אף הייתה רשאית, בוודאי לאור הקביעות החלוטות של בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון, לקבל את בקשת רוכשי הדירות שלא תבעו, כפי שהחליטה בדין הממונה, בהחלטה מנומקת ראויה וסבירה, החלטה שהיא גם צודקת והגיונית שאין מקום להתערב בה.

     

62. בסופו של יום, מדובר בניסיון סרק של העותרת שנעשה בחוסר תום לב וחוסר ניקיון כפים ותוך שימוש לרעה בהליכי משפט והתעלמות במודע ממושכלות יסוד משפטיים, לעקוף פסקי דין חלוטים של בתי המשפט המחוזי והעליון וקביעות חלוטות של בית המשפט העליון.

     

63. זאת, במטרה וכדי להגיע לתוצאה של משיכת ההליכים המשפטיים וניסיון להחזיק ברוכשי הדירות כבני ערובה ולא לשחרר אותם מאחיזתה הלופתת של העותרת ומהסכם החיזוק, בזמן שהפרויקט ימשיך להיות תקוע, במקום לאפשר להם להתקשר עם יזם אחר ולקדם את ביצוע פרויקט החיזוק שהוא כה מהותי וחשוב, כשיש לדחות מכל וכל ניסיון זה של העותרת וכן יש לדחות מכל וכל את טענות העותרת, שהעותרת אף מנועה ומושתקת מלטעון אותן, ולכן דין העתירה להידחות.

     

    התוצאה:

     

64. לאור כל האמור אני דוחה את העתירה ומבטל את הצו הארעי שניתן על ידי ביום 15/3/26 שקבע שהערות האזהרה לא יימחקו עד להחלטה אחרת, וזאת החל מיום 23/4/26 (כדי לאפשר לעותרת, כנאמר בדיון וכמוסכם על ידי משיבים 1–7, 14–22 להגיש עד אז בקשה לעיכוב ביצוע).

     

65. בהתחשב בתוצאה וכן, בין היתר, באמור בפסק הדין לגבי התנהלות העותרת, אני מחייב את העותרת לשלם למשיבים 1–7, 14–22 הוצאות משפט בסך של 15,000 ₪ ולמשיבה 8 הוצאות משפט בסך של 15,000 ₪ (סה"כ 30,000 ₪).

     

66. המזכירות תודיע לצדדים.

     

    ניתן היום, ב' אייר תשפ"ו, 19 אפריל 2026, בהעדר הצדדים.