1. זו עתירה מנהלית על החלטת הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה שומרון מיום 28.1.13 להפקיע שטח לבנייני ציבור הנמצא על חלק מהמקרקעין הידועים כגוש 10105 חלקות 149/152, ועל רישום הערות אזהרה בדבר הפקעת המקרקעין בפנקסי המקרקעין ביום 7.7.13 ו-25.12.13. לטענת העותרת, לא ידעה על הליכי ההפקעה, לא קיבלה בגינם הודעה כלשהי, וגילתה עליהם באקראי. העותרת פנתה למשיבים 1-4 כדי לאפשר להם לתקן את הטעות ואת העוול הרב שנגרם לה והעתירה לטענתה מוגשת זמן קצר לאחר קבלת תשובת המשיבים 1-3, שהם עומדים על קיומה של ההפקעה. על כן, התבקש בית המשפט להכריז על בטלות ההפקעה או להורות על ביטולה וכן להורות על מחיקת הערת האזהרה בדבר ההפקעה, ולהחזיר את הבעלות בקרקע לעותרת.
2.המשיבים 5-7 לא הגישו כתב תשובה למרות החלטתי בנדון, בטענה שהם נוקטים עיצומים. מכיוון שעל פי העתירה נתבקש סעד רק כנגד המשיב 7, רשם המקרקעין, והוא סעד לרשום את מחיקת הערות האזהרה, שממילא חובה על רשם המקרקעין לרשום אם כך מחליט בית המשפט, איפשרתי לב"כ המשיב 7 לטעון בעל-פה טענה זו, שעליה לא התקבלה תשובה של ממש מהעותרים. על כן, בהיעדר כל עילה וכל סעד מבוקש כנגד המשיבים 5,6,7, אני דוחה את העתירה כנגדם. העותרת תשלם למשיבים 5-7 הוצאות משפט בסך 5,000 ₪.
3.המשיבה 4, שהיא הוועדה המרחבית לתכנון ובנייה שומרון, ביקשה את מחיקת ודחיית העתירה כלפיה בשל כך שעל פי צו התכנון והבנייה (פרדס חנה – כרכור), התשע"ד-2014 שפורסם ברשומות ביום 6.3.14, נקבע מרחב תכנון מקומי פרדס חנה – כרכור ובהתאמה ניתן גם צו התכנון והבנייה (השומרון) (תיקון מס' 2), התשע"ד-2014 שבו שונו גבולות מרחב התכנון של הוועדה המרחבית שומרון, כך ששטחי פרדס חנה – כרכור נגרעו ממרחב התכנון של הוועדה המקומית שומרון. על פי סעיף 4 לצווי התכנון נקבע כי "דיון או פעולה אחרת שהחלה בהם וועדה מקומית או רשות רישוי ערב תחילתו של צו זה בנוגע לשטח מרחב התכנון המקומי, תמשיך בהם הוועדה המקומית או רשות הרישוי של מרחב התכנון המקומי מהשלב שאליו הגיעו". על כן ביקשה המשיבה 4 לקבוע שהיא אינה בעלת הדין הנכונה בעתירה. העותרת לא הסכימה לכך וטענה שלאור העובדה שהיא טוענת לחוקיות הליך ההפקעה שבוצע על ידי הוועדה המרחבית, הרי הוועדה המרחבית היא הרשות שכנגדה מכוונת העתירה. העותרת הסכימה למחיקת המשיבה 4, רק אם תודה שהטענות שהועלו על ידי העותרת נכונות, ותשלם הוצאות לעותרת.
4.המשיבה 4 אינה הרשות שכנגד החלטתה מכוונת העתירה שכן אותה רשות בהתאם לצווי התכנון היא עתה הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה פרדס חנה – כרכור. העובדה שההחלטה התקבלה כאשר היתה פרדס חנה – כרכור חלק ממרחב התכנון שומרון, אינה משנה את האמור בצווי התכנון, שהוועדה שהוקמה לפרדס חנה – כרכור, היא שתמשיך בהליכים לגבי מרחב התכנון פרדס חנה – כרכור, והיא שכנגדה ניתן לקבל סעד. אילו היתה מתקבלת טענת העותרת שהוועדה המקומית שומרון נותרה בעלת הדין הנכונה, כדין מי שקיבלה את ההחלטה, התוצאה היתה שהוועדה המקומית לתכנון ולבנייה פרדס חנה – כרכור אינה בעלת הדין הנכונה כמי שקיבלה את ההחלטה, ואז לא היה ניתן לתת כנגדה סעד. הסעד היה מתקבל רק כנגד הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה שומרון, שאין בכוחה לשנות דבר במרחב התכנון המקומי פרדס חנה – כרכור. כלומר, העתירה היתה מכוונת כנגד מי שלא ניתן לתת סעד כלפיו, והסעד לא היה ניתן בשל כך שהרשות שכנגדה מבקשים סעד אינה הרשות שנתנה את ההחלטה. כדי ליישב את הדברים כראוי, יש לראות רק את הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה פרדס חנה – כרכור כבעלת דברה של העותרת החל מתחולת צו התכנון במרץ 2014. על כן, אני דוחה את העתירה כלפי המשיבה 4 ומחייב את העותרת לשלם למשיבה 4 הוצאות משפט בסך 11,800 ₪.
5.העתירה הוגשה לא רק כנגד הוועדה המקומית פרדס חנה – כרכור, אלא גם נגד המועצה המקומית פרדס חנה – כרכור, וגם כנגד יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה פרדס חנה – כרכור. תהיתי בפני ב"כ העותרת מדוע מוגשת העתירה כנגד המשיבים 2,3. כאמור בעתירה, המשיבה 2 היא מי שרשומה כעת לטובתה הערה לפי סעיף 19 לפקודת הקרקעות. בתור שכזו, היא בעל דין דרוש ונכון, גם אם אינה הרשות שקיבלה את ההחלטה. אשר למשיב 3, נטען בעתירה שהוא יו"ר המשיבה 1 וראש המועצה של המשיבה 2. זה כמובן אינו עושה אותו בעל דין דרוש. נטען בעתירה, שכראש המועצה של המשיבה 2, הוא ידע שהעותרת היא בעלת הזכויות במקרקעין, ועל כל הקשור בנושא ההפקעה, או ליתר דיוק שאין מקום לבצע הפקעה בתחום המקרקעין. לא ניתנה סיבה מספקת מדוע צורף המשיב 3 כמשיב לעתירה. אף אם ידע שהעותרת היא בעלת זכויות במקרקעין, ואף אם ידע על ההפקעה, ועל כך שאין מקום לבצע הפקעה בתחום המקרקעין, אין דינו שונה מדינו של כל משתתף אחר בישיבות הוועדה המקומית שקיבלה את ההחלטה. ב"כ העותרת טענה בעל-פה, שהמשיב 3 חתום על ההודעה על ההפקעה, ולכן יש לצרפו כמשיב. אף אם מן הראוי היה לצרף כמשיב את מי שחתום בשם הוועדה על ההודעה שפורסמה ברשומות, מן ההודעה שצורפה לעתירה עולה שמי שחתום על ההודעה אינו יו"ר המשיבה 1, אלא יו"ר המשיבה 4. כעולה מתשובת המשיבים 1-3, שלא נסתרה, המשיב 3 היה אחד מחברי המשיבה 4. הוא לא היה יו"ר המשיבה 4. בהיעדר עילה כנגד המשיב 3, ובהיעדר כל סעד שניתן לבקש כלפיו, אני דוחה את העתירה כלפי המשיב 3. מכיוון שהמשיב 3 מיוצג על ידי ב"כ המשיבים 1,2, העותרת תשלם למשיב 3 הוצאות משפט מופחתות בסך 3,540 ₪.
6.עפ"י תקנה 14 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) התשס"א – 2000, אם הוגש כתב תשובה ונקבע מועד לדיון בעתירה, יגיש כל בעל דין עיקרי טיעון. לפי החלטתי מיום 22.1.15 הוגשה תשובת המשיבים 1-4. למרות זאת, לא הוגשו עיקרי טיעון. בתחילת הדיון בעתירה, הבאתי לתשומת לב ב"כ העותרת את האמור בתקנות, ובייחוד תקנה 14(ג), לפיה אם רצה בעל דין להוסיף טענה או להביא אסמכתא נוספת, יוכל לעשות זאת רק ברשות בית המשפט, כאשר לא הגיש עיקרי טיעון. לא נתתי לב"כ העותרת רשות להתייחס לטענות המשיבה, בהיעדר טעם לאי הגשת עיקרי טיעון. למרות זאת, טענה ב"כ העותרת טענות שהן תשובה לטענות המשיבים, והודעתי לב"כ העותרת שארשום את דבריה, ואתייחס לדרך הטיעון, ולעצם הטענות, כולל התעלמות מהן, בפסק הדין. אני קובע שלא ניתן שום טעם לאי הגשת עיקרי טיעון, ולהוספת הטענות החדשות למרות אי הגשת עיקרי טיעון, ועל כן יש להתעלם מהטענות החדשות של ב"כ העותרת, ולהתייחס רק לטענות שהועלו בעתירה. ככל שהדבר פוגע בזכויות העותרת, אין לעותרת להלין אלא על עצמה.
7. המשיבים 1-3 טענו, בין היתר, שהעותרת לא הוכיחה את זכותה בחלקות נשוא ההפקעה, וביקשו להורות על צירוף חוזי החכירה ותשריטיהם. ב"כ העותרת התייחסה לעניין זה בטיעונה, וטענה שזכותה של העותרת הוכחה ע"י צירוף נסחי רישום. ראשית יש לומר, שמה שצורף אינו נסחי רישום אלא פלט מידע מהאינטרנט שכתוב בו במפורש "פלט ממידע זה אינו נסח רישום". גם מעיון בפלט המידע לא ברור מה זכויותיה של העותרת. בחלקה 149 יש לה חכירה על חלק בשטח של 5,320 מ"ר, כאשר שטח החלקה 2,239 מ"ר. בחלקה 150 המצב דומה, מבחינת שטח החכירה, כאשר שטח החלקה 2,021 מ"ר. בחלקה 151 יש לעותרת חכירה על מלוא החלקה, ובחלקה 152 יש לעותרת חכירה על חלק של 3,190 מ"ר, כאשר שטח החלקה 2,007 מ"ר. על כן, בסיומו של הדיון, התרתי לעותרת להגיש ראיות נוספות על זכותה של העותרת במקרקעין המופקעים, ואפשרתי לב"כ המשיבים להתייחס לראיות אלה עד 22.3.15. הראיות הנוספות, שהן העתקי רישום מפנקס הזכויות, וחוזי חכירה וחוזה מכר מיום 18.2.15. לפי הטענה, העותרת היא בעלת זכות החכירה בחלקות 150 ו-151 בשלמות, בחלקה הצפוני של חלקה 152, ובחלק המופקע בחלקה 149. חוזה המכר הנ"ל כפוף להסכמת קרן קיימת לישראל באמצעות רשות מקרקעי ישראל, שלא הוכח שניתנה. מכיוון שהמשיבים לא הגיבו לראיות אלה, אני קובע שהעותרת הוכיחה את זכותה במקרקעין.
8. בתשובת המשיבים 1-3 נטען שיש לדחות את העתירה על הסף מחמת שיהוי בהגשתה. זאת מפני שעל פי הדברים המוצגים ע"י העותרת, העובדות נשוא העתירה ידועות לה מזה תקופה ארוכה, והיא התכתבה עם המשיבה 4 בנושא זה עוד בשנים 1998, 1999, ו-2007 ואילך. לטענת המשיבים 1-3, מועד פרסום ההודעה על הכוונה לתפוס חזקה ולאחריה פרסום הודעה על הקנייה מכוח סעיף 19 לפקודת הקרקעות, אינו המועד שבו נודע לעותרת על ההפקעה, ואפילו היה המועד מועד פרסום ההודעות, הדבר היה בשנת 2013, ומאז חלף זמן רב ודין העתירה להידחות מטעם זה.
9.העותרת לא טענה בעתירתה דבר לעניין השיהוי, אף שהדבר היה מתבקש, שכן על פי תקנה 3, יש להגיש את העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מ-45 ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותרת קיבלה הודעה עליה, או מיום שנודע לעותרת עליה, לפי המוקדם. ההודעה על כוונה ליטול חזקה, וההודעה על העברת החזקה בקרקע אינן ההחלטות על ההפקעה שכנגדן מוגשת העתירה, אלא ביצוע של החלטות אלה. ההחלטות על ההפקעה הן התכנית ש/258 שאושרה ביום 27.1.83, אשר לפיה השטחים המסומנים לצרכי ציבור ירשמו על שם הרשות המקומית ויהיו מיועדים להפקעה, והחלטת הועדה המקומית המשיבה 1 מיום 28.1.13 על הפקעת המקרקעין הנידונים כאן.