עת"מ 22548-04-13 פסו נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל . ואח'

1.העותרת מתגוררת בדירה בת 4 חדרים שברחוב יפת 205 ביפו (להלן: "הדירה"). לטענת העותרת היא גרה בדירה מאז גירושיה בשנת 1989, כשמלכתחילה היא גרה שם עם הוריה ז"ל וילדיה, ולאחר שהוריה נפטרו, היא המשיכה לגור בדירה עם ילדיה (שהם כיום בגירים בני למעלה מ-30).

עניינה של העתירה בבקשתה של העותרת לאפשר לה להוסיף ולגור בדירה כדיירת ממשיכה או כ"דיירת זכאית", או לאפשר לה לקבל דירה חלופית. כן ביקשה העותרת כי המשיבים יבהירו מדוע הם אינם מגישים תביעות חוב ביחס כלל חובות העבר שלה, ומדוע לא ייקבע הסדר תשלומים בשים-לב ליכולתה הכלכלית.

2.ביום 6.3.1997 נחתם בין העותרת לבין המשיבה 1 (להלן: "עמידר") הסכם שכירות לדירה. ביום 23.5.2003 הגישה עמידר נגד העותרת תביעת פינוי מהדירה, במסגרת ת.א. 34010/03. ביום 26.6.03 חתמו הצדדים להליך על הסכם פשרה, בו הוסכם כי סכום החוב של העותרת לעמידר נכון לאותו מועד עומד על 18,105 ₪. העותרת אף הסכימה במסגרת הפשרה כי יינתן נגדה פסק פינוי מוסכם, שעמידר תהיה רשאית להגישו לביצוע אם העותרת לא תעמוד בהוראות הסכם הפשרה. הסכמת הצדדים הזו קבלה תוקף של פסק-דין (פסק הדין הזה יכונה להלן: "פסק-הדין לפינוי"). מכוח פסק-הדין לפינוי פתחה עמידר ביום 1.2.06 תיק הוצל"פ נגד העותרת שמספרו 21-00922-06-0, לאחר שהעותרת לא עמדה בהוראות הסכם הפשרה.

3.העותרת הגישה נגד המשיבים ביום 22.7.10 עתירה קודמת – במסגרת עת"מ 37723-07-10 (להלן: "העתירה הקודמת"). במסגרת העתירה הקודמת הגיעו הצדדים ביום 16.11.11 להסכמה שקבלה תוקף של פסק-דין, לפיה העתירה תימחק, ולעותרת תישמר הזכות להגיש עתירה חדשה תוך 60 יום ממועד פסק-הדין.

4.העותרת טענה בעתירה הנוכחית כי מצבה הבריאותי הוא קשה, וכך אף מצבה הכלכלי. ביום 13.6.11 ניתן נגד העותרת במסגרת הליך פשיטת רגל (פש"ר (מחוזי ת"א) 8531-01-11) צו כינוס לכל נכסיה, וכעולה מהעתירה - היא נדרשת לשלם מדי חודש סכום של 500 ₪. העותרת הוכרזה כפושטת רגל ביום 20.9.12.

טענות הצדדים

טענות העותרת

5.העותרת טענה בסיכומיה כי מעמדה בדירה הוא מעמד של "דיירת ממשיכה". לגישתה, ניתן ללמוד על כך מפרוטוקול הדיון בעתירה הנוכחית מיום 30.6.13. לגישתה של העותרת, ההסכם בינה לבין עמידר, נספח ה' לעתירה, נחתם בשנת 1997, בטרם נחקק חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי תשנ"ח -1988 (להלן: "חוק הדיור הציבורי") המסדיר את זכויותיהם של דיירים בדיור הציבורי. לגישתה, במועד זה, היא כבר היתה בגדר דיירת הזכאית לדיור ציבורי. כך עולה ממכתבו של מנהל סניף עמידר נספח י' לעתירה.

העותרת טענה כי זכותה כדיירת ציבורית אינה נפגעת חרף העובדה שילדיה הקטינים בגרו. זאת משום שהמועד הרלוונטי לבחינת זכאותה הוא המועד בו הוכרה העותרת כדיירת זכאית. העובדה שילדיה של העותרת בגרו, אינה מאיינת את מעמדה כדיירת בדיור הציבורי.

6.באשר לטענות הכספיות של המשיבים כלפי העותרת, טענה העותרת כי היא אכן לא עמדה בתנאי הסכם הפשרה שנחתם עמה בשנת 2003 (כחלק מפסק-הדין לפינוי), לנוכח מצבה הכספי. אולם – כך טוענת העותרת - מדיניותן של חברות לדיור ציבורי היא שלא לפַנות דיירים בשל חובות כספיים, ולהגיע עמם להסדרים חרף ההפרות.