עת"מ 18788-07-16 בקשטנסקי נ' משרד הפנים/האגף לרישוי כלי נשק ואח'

המשיב 1 (להלן: "המשיב") החליט לדחות עררו של העותר על החלטת הממונה על כלי ירייה (מיום 18.11.15) לבטל את רישיונו לכלי ירייה. החלטת המשיב היא שבבסיס העתירה.

אין חולק כי ביום 15.4.15 שעה 05:30 לערך, שעה שהעותר התקרב לרכבו, שחנה בסמוך למקום מגוריו ביפו, התקרבו אליו שני חשודים, השליכו לעברו בקבוק מיום וכוס פלסטיק ונמלטו. העותר רדף אחרי החשודים וירה באקדחו ירייה אחת (לדבריו: לכיוון עץ. ראו סעיף 11 (ו) לעתירה; לדברי המשיב, כעולה מתיק החקירה מדובר בירייה לעבר החשודים הנמלטים). התרחשות זו הייתה בהמשך לעימות בין העותר לבין שכניו, שבמסגרתו ספג הוא איומים והתנכלויות לרבות שבירת חלון רכבו ואף הצתת הרכב. מייד לאחר אירוע הירי, נלקח אקדחו של העותר והופקד במשטרה לצורך בדיקה בליסטית והוא מצוי שם עד עצם היום הזה. העותר נחקר כאמור ביום האירוע וכן בשלהי חודש אוקטובר 2015.

ביום 18.11.15 החליט פקיד רישוי כלי ירייה לבטל רישיונו העותר להחזקת כלי ירייה, בהמלצת המשטרה, מחמת כך שירה בנשק חם באיזור מגורים. החלטה זו נתקבלה בלא שהעותר הועמד מראש על דבר האפשרות שרישיונו יבוטל (ויוטעם: אקדחו של העותר נלקח הימנו עוד ביום 15.4.15, קרי: כ-7 חודשים עובר להחלטה האמורה). עררו של העותר נדחה כאמור בידי המשיב.

העותר מבקש לתקוף ההחלטה שניתנה בעררו. טיעוניו בעניין זה ממוקדים בפגיעה בזכות השימוע ערב קבלת ההחלטה מיום 18.11.15; החלטה בלתי מנומקת בערר, אשר לא ניתן להבין את השיקולים שבבסיסה והאם הופעל שיקול דעת עובר לקבלתה; העדר סבירות ומידתיות בהחלטה נושא העתירה, הן משום שתיק החקירה נגד העותר נסגר בעילה של "חוסר עניין לציבור", מה גם שהעותר נותר חשוף לסכנה שראשיתה באיומים והמשכה בהצתת רכבו ובתקיפתו.

לשיטתו של העותר, ההחלטה אינה מלמדת שקיים חשש כלשהו מן העותר, שכן היא ניתנה חודשם אחדים לאחר האירוע ולא הביאה בחשבון שהעותר מחזיק ברישיון מזה 20 שנים ויותר.

המשיב סבור כי ההחלטה ניתנה כדין, ולו משום שנסתבר לגורם המופקד על כך, מן הראיות המנהליות שנאספו (בתיק החקירה המשטרתי) שהעותר הפעיל שיקול דעת לקוי קיצונית ופעל בניגוד לשכל הישר ולהוראות הפתיחה באש, עת רדף אחרי תוקפיו הנמלטים וירה לעברם (לדברי המשיב: בלא שהקדים אזהרה לירי). מכאן, שההחלטה לא רק שניתנה כדין, אלא היא סבירה ומידתית ותכליתה – הגנה על שלום הציבור. אשר לטענת העותר בדבר הפגם שנפל באי שימוע העותר עובר להחלטה הראשונה, השיב המשיב כי אין לשעות לה הואיל ובערר שהגיש, מיצה העותר את זכות הטיעון שלו עד תום.

אף אני סבור כי בסופו של דבר, החלטת המשיב אינה מופרכת. היפוכו של דבר. תיק החקירה (שחלקו הוגש. ראו נספחים 1, 2, 3, 6 לכתב התשובה) מצביע על קיומן של ראיות מנהליות מהן יכולה לעלות מסקנה בדבר שימוש בנשק בלא שהיה צורך אמיתי בדבר. חששו של העותר מפני ההתנכלויות שהיו מנת חלקו עובר ליום 15.4.15, אכן מובן, שהרי אלה הלכו והסלימו (בעת ההיא). אולם משעה שאין חולק כי תוקפיו של העותר נמלטו לאחר שתקפוהו, עת עמד להיכנס לרכבו, ואילו העותר רדף אחריהם (לדבריו: מתוך חשש שיעשו סיבוב ויחזרו אליו. ראו נספח 2 לכתב התשובה, בשורות 8 – 9) וירה לכיוון הנמלט הנמוך מביניהם (העותר טען תחילה כי ירה לכיוון הרצפה: שורה 11 לנספח 2 הנ"ל. ובהמשך טען כי ירה לכיוון עץ ברודפו אחריהם: שורות 10 – 11 לנספח 6 לכתב התשובה; עד ראייה העיד כי הירייה הייתה לעבר הנמלט: שורות 7, 35 – 36 לנספח 3 לכתב התשובה). בהינתן תמונה עובדתית זו, דומה שאכן לא הייתה הצדקה או חיוניות בירייה שנורתה אגב מרדף אחר התוקפים, ולו משום שאלה נמלטו מן המקום ולא נשקפה לעותר סכנה כלשהי. על כל פנים, בהינתן נסיבות אלה, אין לומר כי החלטת המשיב לוקה באי סבירות קיצונית המצדיקה ביטולהּ והשבת רישיונו של העותר. לא זו בלבד שהחלטה זו אינה מופרכת, כאמור, אלא דומה שהיא אף מידתית, שכן תכליתה היא להגן על הציבור מפני הסיכון העצום הנשקף מעשיית שימוש בנשק באיזור מגורים, שעה שהדבר אינו חיוני ולא נועד להגן במישרין על המשתמש (וגם זולתו במשמע) מפני סכנה מוחשית ומסתברת לחייו.

די בכך לשם דחיית העתירה. לפנים מן הנדרש, אציין כי לכאורה יש ממש בטענה שבנסיבות העובדתיות דנן, מהן עולה כי העותר לא החזיק בכלי הנשק מאז יום 15.4.15, טוב היה המשיב עושה אילו הודיע לעותר מראש על דבר האפשרות שרישיונו יבוטל, יזמן אותו לשימוע ולאחר שמיעת עמדת העותר ודבריו – יחליט על פי שיקול דעתו אם לבטל הרישיון אם לאו. אכן, אפשר ויש נסיבות שבהן חיוני להחליט בלא שהיות על ביטול הרישיון, אולם דומה שלא זה היה מצב הדברים בנוגע לעותר וב"כ המשיב לא הבהיר מדוע לא ניתן היה לזמן העותר לשימוע עובר למתן ההחלטה מיום 18.11.15. העדר השימוע אינו גורם לבטלות ההחלטה, ולו משום שניתנה לעותר האפשרות להשמיע דבריו בגדרי הערר שהגיש.

לאחרונה נפסק כי "אמנם, להליך שימוע מאוחר חסרונות שונים ביחס להליך שימוע המוקדם למעשה המינהלי (זמיר – כרך ב, בעמ' 1189), אולם אין חסרונות אלו משמיעים כי להליך שימוע מאוחר אין כל תועלת. בענייננו, אין עדות לכך שהליך השימוע המאוחר הוכרע מראש" (בג"צ 7596/03 דיראני נ' שר הביטחון, ניתן ביום 4.9.16, פורסם במאגר נבו). דברים אלה נאים אף לפרשתנו.

כללו של דבר, העתירה נדחית. אין צו להוצאות.