שריוונגצאי ואח' נ' משרד הפנים

בהמשך להחלטה מיום 8.3.2017, ולאחר שעיינתי בטענות ב"כ הצדדים, החלטתי להורות על דחיית העתירה על הסף וזאת בהתאם לסמכותי לפי תקנה 7(2) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) תשס"א – 2000. 

כפי שצוין בהחלטה מיום 8.3.2017, וכפי שפורט בתגובת המשיב לטיעוני ב"כ העותרים, עתירה זו לוקה בשורה של פגמים שדי בכל אחד מהם בנפרד כדי לדחות את העתירה על הסף, לא כל שכן שהפגמים מצטברים זה לזה.

הטעם הראשם הוא השיהוי כבד בהגשת העתירה, בין אם היא מופנית (כפי שצוין בה) כנגד החלטה שהתקבלה ביום 7.9.2015 ובין אם התקבלה ביום 30.8.2016. כך או כך הוגשה עתירה מעבר לזמן הקבוע בחוק כאשר אין בטיעוני העותרים שהוגשו ביום 14.3.17 משום מענה ענייני לשיהוי הכבד. יוער כי גם אם היו בין לבין פניות למשיב אין בכך כדי להצדיק את השיהוי הניכר שבהגשת העתירה. נזכיר לעניין זה את ההלכה הפסוקה ולפיה "עותר אינו יכול להתגבר על טענת שיהוי בכך שהוא מתעקש, אינו מוכן לראות בסירוב שהוא מקבל סוף פסוק, וממשיך להתכתב עם הרשויות. דבר זה נכון הוא במקום שהפניות הן חד צדדיות. אך דבר זה נכון גם במקום שהרשויות באדיבותן משיבות לפונה שוב ושוב, כי אין בידן לשנות החלטתן. במשא ומתן שכזה מגיע רגע מסוים, אשר ממנו ואילך מחד גיסא, פניות נוספות הן מיותרות ואינן מועילות מבחינת החובה הראשונית לפנות לרשות לפני פנייה לבית-משפט זה, ומאידך גיסא, ממנו מתחילה לרוץ תקופת שיהוי שתעמוד בעוכרי העותר ברצותו לפנות לבית-משפט זה" [בג"צ 410/78 מילס ישראל בע"מ נ' שר האוצר, פ"ד לג(1), 271, 272-273 (1979). ראו עוד: בג"ץ 8713/09 היימן טוויל נ' משרד הביטחון, (ניתן ביום 21.12.2009); בג"ץ 7250/97 סולימאני נ' שר הפנים, פ"ד נד(3) 783 (2000)].

הטעם השני הוא של אי מיצוי הליך מנהלי בדרך של פניה למשיב בתוך 30 ימים מיום 7.9.2015 ואי הגשת ערר לבית הדין לעררים במועד הקבוע בחוק. אין צורך להרחיב בהלכה הפסוקה ולפיה בטרם יפנה העותר לקבלת סעד מבית-משפט עליו למצות את ההליכים המנהליים העומדים לרשותו וכי בלא מיצוי הליכים, דינה של העתידה להידחות על הסף [ראו: בג"צ 3383/02 ינוקשוילי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בג"צ 4842/06 פלוני ואח' נ' שר הפנים ואח', (2007); בג"צ 2038/06 ח'לוד בדיע חז'נה ואח' נ' שר הפנים ואח', (2006);בג"צ 6863/05 עבד אלקאדר קבהא ואח' נ' שר הפנים ואח', (2005).

במקרה שבפני אי מיצוי ההליך המנהלי גם הוביל להגשת עתירה לגורם שיפוטי שאין לו את הסמכות עניינית והמקומית לדון בעניין. החלטות המשיב התקבלו במטה רשות האוכלוסין שבירושלים. הסמכות העניינית לדון בהשגות על החלטות אלו מסורה לבית דין לעררים אשר הוקם ופועל בהתאם להוראות חוק הכניסה לישראל תשי"ב - 1952. גם אם לא הייתה הסמכות העניינית מסורה לבית הדין לעררים הרי שהסמכות המקומית לדון בעתירה היא לבית משפט לעניינים מנהליים שבבית המשפט המחוזי בירושלים, וזאת בהתאם להוראות תקנה 2(א) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. בכל מקרה העתירה, כפי שהוגשה, היא כעת בפני בית משפט נעדר סמכות עניינית ומקומית.

מכל הטעמים שפורטו עוד בהחלטה שניתנה ביום הגשת העתירה, וכן בתגובת המשיב, אני מורה על דחיית העתירה על הסף וזאת בהתאם לסמכותי לפי תקנה 7(2) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) תשס"א – 2000.

לפנים משורת הדין, ובנסיבות העניין, לא חייבתי את העותרים בהוצאות המשיב.

המזכירות תשלח עותק פסק דין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ד' ניסן תשע"ז, 31 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.