עת"מ 1347-02-17 ריבין ואח' נ' משרד הפנים

עניינה של עתירה זו בהסדרת מעמדו של העותר 2 בישראל, מכוח נשואיו לעותרת 1, שהיא אזרחית ישראל. יצוין כי העותרים נישאו זל"ז, לטענתם, בשנת 2013 והנישואין הוכרו ואושרו בבית הדין השרעי בנצרת ביום 2.8.2015. לבני הזוג ילדים משותפים והם מתגוררים בתחומי ישראל כבר שנים רבות, לטענתם.

על פי הנטען בעתירה פנו העותרים ביום 16.1.2017 ללשכת משרד הפנים בנצרת בבקשה להסדרת מעמד העותר בישראל. פקידת משרד הפנים מסרה להם, לטענתם, כי על העותר להמציא תעודת זהות מעודכנת מטעם הרשות הפלסטינאים ששם יצוין כי הוא נשוי. הוסבר להן כי רק לאחר שתעודכן תעודת הזהות הפלסטינאית שלו תוכל העותרת לפנות בבקשה להסדרת מעמדו של העותר בישראל.

העותר, שטוען כי הוא מאוים ע"י הרשות הפלסטינאית, הגיש את העתירה שככל הנראה, עד כמה שניתן, מופנית כנגד ההחלטה המורה לו להמציא את תעודת הזהות המעודכנת מהרשות הפלסטינאית. לטענתו, אם יגיע למשרדי הרשות הפלסטינאית, הוא ייעצר לאלתר. ביחד עם העתירה הוגשו בקשות לצו ביניים שיאשר לעותר מעמד בישראל, עד להכרעה בעתירה, צו ביניים שיאסור להרחיק את העותר וכן בקשה לקיום דיון דחוף בעתירה.

יצוין כי לעתירה לא צורף כל תיעוד לפניה למשרד הפנים או להחלטה או הנחיה שניתנה לעותרים ע"י גורם במשרד הפנים. אין גם כל תיעוד כי העותר 2 מוכר כמאוים ע"י ועדת מאוימים או שנעשתה פניה להכיר בו כמאוים. עוד יצוין כי לא הובהר בעתירה האם העותר שוהה בישראל (לטענת העותרים מזה שנים) על פי היתר כדין. יודגש כי לא ידוע כי התקבלה החלטה להרחיקו מישראל.

בטרם אתייחס לסעדים ראוי כי ב"כ העותר יבהירו את מקור הסמכות המקומית של בית המשפט לדון בעתירה. כעולה מהאמור בעתירה, העותרים פנו למשרד הפנים בנצרת. טענותיהם מופנות כנגד אותה הנחיה שנמסרה להם, לדבריהם, ע"י עובדת משרד הפנים בנצרת (כאמור, אין לכך כל תיעוד). מכאן עליהם להבהיר מדוע לא מסורה הסמכות המקומית לדון בעתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים שבבית המשפט המחוזי בנצרת, זאת בהתאם להוראות תקנה 2(א) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000.

בשים לב להעדר תיעוד כי העותר מאוים, או שפנה לוועדת מאוימים להכיר בו כמאוים, לא מצאתי מקום לתת כל צו זמני. יוער כי על פי התיעוד שצורף היה העותר עצור אצל הרשות הפלסטינאית מיום 6.1.2001 ועד ליום 7.4.2001 (מסמך הצלב האדום, צורף כנספח לעתירה). עילת המעצר או המאסר לא פורטה במסמך ובכל מקרה מדובר בהליך מראשית שנת 2001. ככל שלא נעשתה פניה להכרה בעותר כמאוים ממילא לא מוצה הליך מנהלי בעניין זה.

ככל שלא נמסר למשרד הפנים כי העותר מאוים ולא הוצגו ראיות לעניי זה, ולא נטען כי יש קושי בהגעתו למשרדי הרש"פ לצורך תיקון פרטי ת.ז. שלו, הרי שלא ניתן גם לטעון שעל פניו החלטת משרד הפנים (ככל שניתנה החלטה, בהעדר כל תיעוד) היא בלתי סבירה בצורה קיצונית. לכאורה העתירה אינה מגלה עילה .

בנסיבות אלו, ובשים לב לכל האמור לעיל, לא מצאתי כל עילה לתת צווי ביניים כפי שהתבקשו.

על ב"כ העותרים להבהיר עד לא יאוחר מיום 7.2.17 את עמדתם בכל הנוגע לסמכות המקומית לדון בעתירה וכן להבהיר מדוע לא יורה בית המשפט על הפעלת סמכותו לפי תקנה 7(2) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 ויורה על מחיקת העתירה, בין אם בהעדר סמכות מקומית, ובין אם מהטעם של אי מיצוי ההליך המנהלי בדרך של פניה לגורמים המנהליים הנדרשים בטרם פניה לבית המשפט, ובין אם בהעדר עילה.