עתירה זו עניינה בבקשה לקבלת מידע שהוגשה בהתאם לחוק חופש המידע, תשנ"ח-1998 (להלן – החוק). לטענת העותר בקשה זו זכתה להיענות חלקית ביותר. ביום 15.3.15 קבעתי מועד להגשת תגובות מקדמיות לעתירה (12.4.15). ביום 13.4.15 הגישה ב"כ המשיב 1 הודעה מטעם הפרקליטות לפיה ארגון הפרקליטים הכריז על סכסוך עבודה ושביתה, ולכן לא תוגש תגובה מטעם המשיב 1. המשיבה 2 לא הגישה כל תגובה או הודעה מטעמה. נוכח היעדר התגובות, קבעתי (ביום 15.4.15) את הדיון בעתירה ליום 19.5.15. ביום 18.5.15 הגישה ב"כ המשיבה 2 בקשת הבהרה, במסגרתה ביקשה לדעת האם יש צורך שנציג מטעם המשיבה 2 יתייצב לדיון, יחד עם באת כוחה. בהתייחס לבקשת ההבהרה, הערתי בהחלטתי, מאותו היום, שהיה מצופה כי המשיבה 2 תנהג בהתאם להחלטתי מיום 15.3.15, ותגיש תגובה מקדמית בליווי תצהיר, ולמצער, תסביר מדוע לא עשתה כן. משכך, קבעתי כי אין צורך בהתייצבות נציג מטעם המשיבה 2.
בדיון שנערך ביום 19.5.15, טען המשיב 1 כי יש ביכולתו להעביר חלק מן המידע לעותר כבר באותו מעמד, וכי בכוונתו להעביר את החלק הנוסף למשיבה 2, לצורך בחינה האם הוא כולל סודות מסחריים. במענה לשאלתי מדוע לא נהג כך המשיב 1 בעבר, טענה באת כח המשיב 1 כי רק לפני מספר ימים בודדים קיבלו את המידע המבוקש. כן ביקשתי מהמשיבה 2 להבהיר מדוע לא הוגשה תגובה מקדמית, כפי שהוריתי, ונעניתי כי באת כח המשיבה 2 קיבלה את הייצוג רק מספר ימים לפני הדיון, והיא הבינה את החלטותיי כמייתרות את הצורך בהגשת תגובה. משהחלה ב"כ המשיבה 2 לטעון את טענות מרשתה בעל פה, מנעתי זאת בעדה, וביקשתי לדעת מדוע על בית המשפט להתיר טיעון זה, שעה שאין בפניו תגובה בכתב, בניגוד להחלטתו. במענה, ביקשה ב"כ המשיבה 2 להגיש תגובה תוך זמן קצר, אליו יצורף תצהיר וחומרים נוספים רלוונטיים. לאחר שמיעת טענות הצדדים, החלטתי כי המשיב 1 יפעל כפי שהודיע באשר למסירת חלק המידע, ובירור האפשרות למסור לעותר את חלקו הנוסף. כן אפשרתי למשיבה 2 להגיש תגובה לעתירה במועד מאוחר, כבקשתה, וחייבתי אותה בהוצאות על סך 5,000 ₪, בגין התארכות הדיון כתוצאה מאי הגשת התגובה במועד שנקבע לכך. ביום 7.6.15 הגיש העותר בקשה למחיקת העתירה, משום שקיבל מהמשיב 1 את עיקר המידע בו חפץ. כן ביקש העותר לחייב את המשיבים בהוצאותיו.
המשיבה 1 השאירה לשיקול בית המשפט את החיוב בהוצאות. המשיבה 2, בתגובתה, התנגדה לחיובה בהוצאות, ולא עוד, אלא ביקשה להטיל על העותר את הוצאותיה. תגובה זו השתרעה על פני 20 עמודים (ללא הנספחים). עוד הגישה המשיבה 2 בקשה לעיון מחדש בהחלטתי להטיל הוצאות עליה במהלך הדיון, שהתפרשה על פני 10 עמודים (ללא התצהיר שצורף לה). ביום 17.6.15 הוריתי למשיבה 2 להגיש בקשותיה מחדש והגבלתי את מכסת העמודים לחמישה עמודים לתגובה, ושלושה עמודים לבקשה לעיון מחדש. המשיבה 2 הגישה בקשות מתוקנות, תוך שהיא מתעלמת מהוראותיי וחורגת ממכסת העמודים אותה הקצבתי, הגם שבגדר הבקשה לעיון מחדש כללה בקשה לחריגה ממכסת העמודים. הוריתי כי העותר ימסור תגובתו על תגובות המשיבים ועל הבקשה לעיון מחדש, והלה עשה כן. העותר התנגד נחרצות להטלת הוצאות עליו ולעיון חוזר בהחלטתי בדבר חיוב המשיבה 2 בהוצאות. לאחר זאת ומבלי לבקש רשות מבית המשפט, הגישה המשיבה 2 בקשה לדחיית תגובת העותר – על הסף ולגופה, שמשתרעת על פני 11 עמודים (90 סעיפים). העותר הגיב בבקשה להתעלם מהתגובה האחרונה, והמשיבה 2 הגיבה בהודעה מצידה, בה היא ביקשה להסביר את ההכרח בהגשת תגובתה.
התנהלותה של המשיבה 2 אינה נהירה לי כלל ועיקר.
לא מצאתי לנכון לתאר את כל טענותיה המרובות של המשיבה 2 במענה לבקשת העותר ובקשתה שלה להשית את הוצאותיה עליו, אך אציין כי לטעמה עתירה זו היא עתירת סרק, שהוגשה הגם שלעותר היתה היכולת למצוא את המידע המבוקש על ידו בדרכים אחרות. סבורני כי המשיבה 2 טועה. העותר הגיש עתירתו, לאחר שהגיש בקשה בהתאם לחוק, ומאחר שלא הומצא לו מרבית המידע אותו ביקש. רק בעקבות הדיון בעתירה ולאחר שהוריתי כי כך ייעשה, החל הליך בחינת החומר על ידי המשיב 1 והעברתו למשיבה 2, לצורך סינון מידע המהווה "סוד מסחרי". הגם שנשאל על כך בדיון, לא נתן המשיב 1 מענה מספק מדוע לא פעל על פי מתווה זה עוד קודם להגשת העתירה, וכנדרש בסעיף 7 לחוק. משכך, סבורני כי הגשת העתירה היתה מוצדקת ואין דופי בעותר על שנדרש לה. עוד אעיר כי הצדק עם העותר בתגובתו, כי אף אם היה חלק מן המידע אותו ביקש זמין באינטרנט (כטענת המשיבה 2), הרי שחובה היה על המשיב 1 ליידע אותו בעניין, כאמור בסעיף 8(4) בחוק.
נמצא אם כן כי האשמה על עצם הידרשות העותר לעתירה נעוצה במשיב 1. אולם, וכמבואר לעיל, ברי כי התנהלותה של המשיבה 2, חריגתה מסדרי הדין, ומלחמת התגובות אותה ניהלה עם העותר, תרמה להארכת ההליך לאחר שנפתח.
באשר לבקשה לעיון מחדש בהחלטתי להטיל הוצאות על המשיבה 2 בדיון, הרי שלא מצאתי ממש בטענות המשיבה 2 בעניין זה, שאף הן נסובו סביב מחדליו הנטענים של העותר. חיוב המשיבה 2 במסגרת הדיון נעשה משום שלא הגישה תגובה מקדמית לעתירה, חרף הוראת בית המשפט. משכך נדרש בית המשפט לקבוע מועד דיון חדש לעתירה, כדי, שמחד, תינתן למשיבה 2 זכות הטיעון, ומאידך, יוכל בית המשפט ללמוד את טענותיה קודם לדיון, והעותר יוכל להיערך להן. מה גם שלו היתה עושה כך, היתה אף נמנעת שרשרת כתבי בית הדין, מושא החלטה זו.
לסיכום:
לאור האמור לעיל, אני קובע כי המשיב 1 ישלם לעותר הוצאות בסך 5,000 ₪.