עניינה של עתירה זאת בהחלטת ועדת ההשגה לזרים בירושלים מיום 24.4.14, לדחות השגה שהגישו העותרים על החלטת רשות האוכלוסין מיום 28.8.12 (שערר פנימי עליה נדחה על ידי הרשות ביום 19.12.12) בה סורבה בקשתם לאיחוד משפחות מהטעם שעותר 1 (להלן – העותר) מקיים במשך שנים רבות אורח חיים פוליגאמי עם שתי נשותיו: עם אשתו השנייה, גב' סנא עוודאללה (להלן – סנא), לה נישא בשנת 1986 לאחר שהתגרש מאשתו הראשונה וממנה נולדו לו ארבעה ילדים; ועם עותרת 2 (להלן – העותרת), לה נישא בשנת 2003 וממנה נולדו לו שני ילדים.
העותר וסנא תושבי קבע בישראל. העותרת תושבת האזור. העותר והעותרת מתגוררים יחד עם ילדיהם בקומה השלישית של בנין בשכונת שועפאט בירושלים השייך לאביו של העותר. סנא מתגוררת עם חלק מילדיה בקומה הראשונה של אותו בנין. לבקשת איחוד המשפחות שהגיש העותר עבור העותרת בשנת 2011 צורפה החלטת בית הדין השרעי בירושלים מיום 17.8.04 בדבר אימות נישואי העותרים שנערכו ביום 22.3.03. בסיום החלטת בית הדין נכתב כי העותר "נשוי לאחרת בנוסף לנישואיו ל[עותרת], ביה"ד הסב את תשומת ליבו כי ריבוי נישואין מהווה עבירה לפי סעיף 176 לחוק ריבוי נישואין משנת 1977". כמו כן צורפה לבקשה החלטה נוספת של בית הדין השרעי, מיום 21.6.05, בדבר אימות גירושי העותר וסנא למפרע ממועד עריכת הסכם הגירושין ביום 25.12.02, מועד בו העותר אמר לסנא כי היא מגורשת ממנו ב"גירושין ראשוניים". בית הדין ציין בהחלטתו כי "כתוצאה מחילוקי דעות וריבים ביניהם מזה תקופה ארוכה, מגוריהם בבתים שונים, וכישלונות נמשכים לשלום בית, נמצא כי פירוד מוטב להם לסיום המחלוקות הקיימות ביניהם".
למרות התוקף הרטרואקטיבי שנתן בית הדין השרעי לגירושי העותר וסנא למועד הקודם לנישואי העותר לעותרת, הגיעה רשות האוכלוסין, לאחר חקירות ודרישות שערכה, למסקנה כי גירושין אלו נערכו למראית עין בלבד, וכי העותר מוסיף ומנהל חיים משותפים עם סנא לצד חייו המשותפים עם העותרת. בהחלטת הרשות מיום 28.8.12 צוינו בעניין זה הפרטים הבאים: העותר לא דיווח למשרד הפנים על נישואיו לאשתו הראשונה ועל גירושיו ממנה. על גירושיו מסנא דיווח למשרד הפנים רק בחודש אוקטובר 2005, בד בבד עם הדיווח שמסר על נישואיו לעותרת, וזאת על אף טענתו כי הגירושין נערכו כבר בשנת 2002. בשיחת טלפון מיום 9.7.12 עם חתנו של העותר (בעלה של בתו הבכורה מסנא) מסר החתן כי "חותנו נשוי לשתי נשים, אם אתה רוצה פרטים נוספים, תשאל אותו". סנא התבקשה מספר פעמים להגיע לבירור בלשכת רשות האוכלוסין, אך לא עשתה כן. לפיכך נערך עמה בירור טלפוני ביום 19.7.12 בו לא ידעה להסביר מדוע לא פנתה לעדכן את תעודת הזהות שלה מאז שנת 2003 ונמנעה מלדווח למשרד הפנים על גירושיה מהעותר. בשימוע שנערך לעותרים ביום 27.8.12 הסביר העותר כי דיווח רק בשנת 2005 על הגירושין משנת 2002, מאחר שקיווה להחזיר אליו את סנא ומאחר שנעשו ניסיונות להשלים ביניהם. משנשאל האם כלכל את ארבעת ילדיו מסנא, השיב העותר כי הוא נותן כסף לילדים ובנוסף חולק עמם מהמוצרים שהוא מביא לביתו. העותר אישר כי הוא מבקר את ילדיו בדירה בה מתגוררת סנא, המצויה באותו בנין בו הוא מתגורר עם העותרת ושני ילדיהם, אך הבהיר כי הקשר שלו עם סנא נסוב רק על צורכי הילדים המשותפים וכי הוא מעולם לא לן בדירתה. על יסוד מכלול עובדות אלו הגיעה רשות האוכלוסין לכלל מסקנה כי העותר מנהל שנים רבות חיים משותפים פוליגאמיים עם סנא ועם העותרת.
בהשגה שהגישו לוועדת ההשגה טענו העותרים כי העובדה שאשתו הקודמת של העותר מתגוררת בדירה נפרדת באותו בנין בו מתגוררים הם, רחוקה מללמד על כך שהעותר מקיים חיים משותפים עם האישה הקודמת. עובדה זו מוסברת בכך שיש לעותר ולאישה הקודמת ילדים משותפים אותם נדרש העותר לזון, אך זאת מבלי לנהל משק בית משותף עם האישה הקודמת או לקיים עמה יחסים כלשהם. עוד נטען בהשגה כי רשות האוכלוסין פירשה בצורה מעוותת את דברי העותרים ובני משפחתם בראיונות שערכה להם, וכי עורך הראיונות אינו דובר את השפה הערבית ברמה מספקת. אמנם גירושי העותר מסנא נעשו סופיים רק בשנת 2005, אולם מאחר שהבקשה לאיחוד משפחות הוגשה שנים לאחר מכן, בשנת 2011, אין בכך כדי למנוע את קבלת הבקשה.
ועדת ההשגה עמדה בהחלטתה על ההלכה הקובעת כי לצורך קיומה של ביגמיה אין צורך בקשר פורמאלי כפול של נישואין, ודי בקיומו של מצב דה-פקטו בו הביגמיסט מנהל מערכת חיים זוגית כפולה. במקרה הנדון, נקודת המוצא של העותר נחותה, שכן אף לשיטתו גירושיו הסופיים מסנא נערכו רק בשנת 2005, כשנתיים לאחר נישואיו לעותרת. בנסיבות אלה רובץ על העותר הנטל להוכיח כי עבירת הביגמיה חדלה להתקיים. נטל זה לא הורם גם אם תתקבל הטענה כי הדברים שנאמרו בשימועים הובנו שלא כהלכה: העותר וסנא מתגוררים באותו בנין; על פי פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, מגורים של בני זוג באותו בנין מהווים אינדיקציה לקיומו של משק בית משותף; לא קיימת הפרדה רכושית בין העותר לסנא; לדברי העותר הוא אינו משלם לסנא מזונות ילדים אלא מפרנס את המשפחה כולה; לא נטען כי סנא משלמת בעצמה את חשבונות המים והחשמל של הדירה בה היא מתגוררת, השייכת לאביו של העותר. לפיכך נדחתה ההשגה.
בעתירה טוענים העותרים כי ועדת ההשגה התעלמה בהחלטתה מהעובדה שהעותר אינו מתגורר בדירתה של סנא (על פי השריעה האיסלמית נאסר על גבר להתייחד עם אשתו לאחר שנפרד ממנה אפילו בגירושין ראשוניים), כמו גם מכך שלא נולדו לו ילדים מסנא לאחר הגירושין, בגדיו אינם מאוחסנים בדירתה, וביקוריו בדירה זאת נועדו אך לשם התראות עם ילדיו, כאשר לעתים רחוקות סנא שוהה גם היא בדירה במהלך הביקור. לטענת העותרים, פסיקת בית הדין הארצי לעבודה עליה ראתה להסתמך ועדת ההשגה, מתייחסת אל עובדות אלו כאל נתונים חיוניים לשם הערכת קיומו של קשר פוליגאמי, ואינה מוצאת את חזות הכול במגורים באותו בנין או בתשלום הוצאות אחזקת הדירה על ידי בן הזוג לשעבר, עליהם סמכה ועדת ההשגה את החלטתה. אמנם העותר איפשר לסנא לגור בדירה שבבעלות אביו המצויה באותו בנין בו מתגוררים (בקומה אחרת) הוא והעותרת, תוך שהעותר נושא בהוצאות אחזקת הדירה. אולם הדבר נעשה כמחווה הומאנית של העותר כלפי סנא, לה היה נשוי שנים רבות, וכתמיכה כלכלית של העותר בילדיו מסנא, המתגוררים עמה בדירה, והוא רחוק מללמד על כך שהעותר וסנא מנהלים משק בית משותף. עוד נטען כי במהלך השימוע שנערך לעותרים לא עלתה כל סתירה ממשית המאפשרת להסיק כי העותר מצוי במצב של ריבוי נישואין. אף לא הוצגה בפני העותרים בשימוע הטענה – עליה למדו לראשונה מהחלטת רשות האוכלוסין מיום 28.8.12 – לפיה מספר שבועות טרם השימוע התקיימה שיחה טלפונית עם חתנו של העותר בה נאמר על ידי החתן כי העותר נשוי לשתי נשים. נטען כי בהעדר מתן הזדמנות לעותר להגיב על טענה זאת, נפל בהליך השימוע פגם יסודי. אשר למועד הגירושין, טוענים העותרים כי על פי השריעה האיסלמית העותר וסנא נחשבו למגורשים כבר בשנת 2002, לאחר שחדלו להתגורר יחד והעותר אמר לסנא כי היא מגורשת. לפיכך אין ברישום המאוחר של הגירושין בבית הדין בשנת 2005 כדי לפגום בתוקף הגירושין מאז שנת 2002. בכל מקרה, מאחר שבינתיים בית הדין אישר את הגירושין למפרע החל משנת 2002, הרי גם אם במועד הנישואין לעותרת נעברה על ידי העותר עבירה ביגמיה, אין בעבירה זו משנת 2003 כדי לאפשר דחיית בקשה לאיחוד משפחות בשנת 2012, לאחר חלוף עשר שנים כמעט.
דין העתירה להידחות. פסיקת בתי המשפט אישרה פעמים רבות את מדיניות משרד הפנים שלא לאשר בקשה של אזרח או של תושב ישראל לאיחוד משפחות עם בן זוגו הזר, מקום בו בן הזוג הישראלי מקיים קשר נישואין עם בן זוג נוסף (לדוגמה: בג"ץ 1126/02 אבו עסא נ' שר הפנים (23.10.02); בג"ץ 5184/04 אבו סריחאן נ' שר הפנים (27.12.06); בג"ץ 5303/05 בדארנה נ' שר הפנים (21.7.05); בג"ץ 9280/06 אבו עפאש נ' שר הפנים (מיום 4.6.07); עע"מ 369/07 אבו נאב נ' משרד הפנים (23.12.09)). קיום קשר נישואין כפול הוכר לא רק כעילה לדחיית בקשה לאיחוד משפחות תלויה ועומדת, אלא אף כעילה לביטול מעמד בישראל שהוענק זה מכבר לבן זוג זר מכוח בקשה לאיחוד משפחות שאושרה (עע"מ 3658/06 לוח נ' שר הפנים (5.3.08)). כפילות קשר הנישואין אינה חייבת להתייחס למערכות נישואין התקפות שתיהן על פי דין המדינה. די בכך שבן הזוג המזמין "מקיים מערכות משפחתיות עם מספר נשים", גם אם אינו נשוי לשתיהן באופן רשמי (בג"ץ 5291/05 אזברגה נ' שר הפנים (26.10.05)). מצב דברים כזה הוכר (שם) כ"תואם ריבוי נישואין", שגם לגביו תקפה מדיניות משרד הפנים להימנע מאישור בקשה לאיחוד משפחות. אחת מנגזרותיה של הרחבה זאת, הנה שגירושין פורמאליים מבן הזוג הראשון אינם מספיקים בהכרח לשלילת מצב של ריבוי נישואין לצורך אישור בקשה לאיחוד משפחות. מעשה הגירושין עצמו צריך שילווה בניתוק הקשר הזוגי בין בני הזוג המתגרשים. בהעדר ניתוק מעשי של הקשר, יכול שייאמר כי מדובר בגירושין פיקטיביים, שעובדת היותם למראית עין בלבד מספיקה לדחיית הבקשה (בג"ץ 9264/00 נעים נ' שר הפנים (21.2.01); בג"ץ 5185/02 אבו עאיש נ' שר הפנים (11.5.03); בג"ץ 9015/02 אבו-אלקימה נ' שר הפנים (25.6.03)). אכן, החלטה של משרד הפנים בבקשה לאיחוד משפחות אינה מתעניינת בהכרח במעמד האישי הפורמאלי של המבקש, אלא יותר בהשתקפות החיצונית של אותו מעמד ובמידת ההתאמה בין אותה השתקפות לבין המטרות והערכים אותם איחוד המשפחות נועד לקדם. פועל יוצא מכך הוא שבבואו להכריע בבקשה לאיחוד משפחות (להבדיל, למשל, מבקשה לשינוי רישום במרשם האוכלוסין) משרד הפנים אינו חייב לענות אמן אחר כל תעודת גירושין תקפה המוצגת בפניו, אלא שמורה לו הזכות לחקור ולדרוש אחר טיב מערכת היחסים המתקיימת בפועל בין המתגרשים, ולקבוע כי טענת הגירושין – חרף אישורם על ידי הערכאה המוסמכת ותוקפם הנובע מכך לצורך דיני המעמד האישי – "נסתרה ברמת הראיות המנהליות" (עע"מ 3658/06, לעיל).
ההסדר החוקי בסוגיית איחוד משפחות נמנה על אותם הסדרים הדורשים חיי נישואין בפועל ולא רק "על הנייר", באשר תכליתו הנה להגן על תא משפחתי אמיתי ולא וירטואלי. תכלית זו מבוססת על הרצון לשמור על שלמות התא המשפחתי (בג"ץ 4156/01 דימיטרוב נ' משרד הפנים, פ"ד נו(6) 289, 293; בג"ץ 754/83 רנקין נ' שר הפנים, פ"ד לח(4) 113, 117; בג"ץ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728, 790). אלא שהשמירה על שלמות התא המשפחתי נעשית לא רק באמצעות איחוד בת הזוג הזרה עם בן זוגה הישראלי במקרים המתאימים, אלא גם באמצעות הרחקת בת הזוג הזרה מקום בו הקשר בינה לבין בן הזוג הישראלי מוביל לפגיעה בקשר משפחתי קיים בינו לבין בת זוג ראשונה. במצב כזה, האיחוד עם בת הזוג השנייה לא יאחד את המשפחה אלא דווקא יפריד אותה. כפי שנאמר בעע"מ 6024/11 אלסעודי נ' משרד הפנים (25.12.12): "הרציונאל שבמתן אשרה או רישיון לתושב זר הנשוי לאזרח ישראלי, מטרתו לאפשר לבני הזוג להתאחד ולנהל חיי משפחה תקינים יחדיו. על פי עמדת המחוקק הישראלי, חיי משפחה תקינים הם חיים זוגיים וקיומה של ביגמיה שולל מיניה וביה טעם מרכזי זה". משכך, ההגנה על התא המשפחתי הראשון נבחנת אף היא בהתאם למידת קיומו של תא זה בפועל ולא בהתאם למצב רישומו הפורמאלי.
במקרה הנוכחי, קבעה הערכאה הדתית המוסמכת (בית הדין השרעי) כי בשעת נישואיו לעותרת, העותר עדיין היה נשוי לסנא, ומשכך ביצע עבירה של ריבוי נישואין. ראו החלטת בית הדין מיום 17.8.04. קביעה זו כשלעצמה מספיקה כדי להצדיק את החלטת רשות האוכלוסין, גם אם בשלב מאוחר יותר החליט בית הדין השרעי ליתן לגירושי העותר מסנא תוקף רטרואקטיבי. התוקף הרטרואקטיבי אינו ממרק את העבירה שבוצעה מספר שנים קודם לכן, במועד הנישואין לעותרת. מדיניות משרד הפנים שלא לאשר בקשה לאיחוד משפחות של בני זוג שנישאו בנישואי ביגמיה, מיועדת בין היתר לשם השגת הרתעה: "משרד הפנים סובר כי היענות לבקשה לאיחוד משפחה במקום שבן הזוג הישראלי חייב עצמו בעבירת ביגמיה, יש בה לא אך סיוע בעקיפין – לאחר מעשה – לביצוע העבירה, אלא עידוד ביצועה של העבירה גם כן... מדיניות משרד הפנים מושתתת על טעמים טובים וראויים" (בג"ץ 1126/02, לעיל). ממילא אין למצוא חוסר סבירות בסירוב משרד הפנים ליתן מעמד בישראל מכוחם של נישואין שהיו אסורים בשעת עריכתם, גם אם אותם נישואין הוכשרו בדיעבד ולאחר מעשה.