בפניי עתירה מנהלית.
1. ברקע העתירה מצויות העובדות הבאות. העותרות הן בעלות קניון ("קניון מבשרת", להלן – הקניון). הקניון נמצא בסמוך מדרום לכביש מס' 1, המחבר את הערים תל אביב וירושלים, ומדרום מזרח למחלף הראל. סמוך לקניון מצויה רמפת התחברות לכביש מס' 1, המשמשת את היוצאים ממבשרת ציון בכיוון ירושלים (להלן – הרמפה הקיימת). במסגרת תוכנית לתשתית לאומית מס' 16 (להלן – תת"ל 16), אשר עניינה עבודות בכביש מס' 1, בקטע שער הגיא – ירושלים, תוכננה מנהרה, האמורה להחליף את המחלף הקיים. בתוך כך, תוכננה רמפת התחברות חדשה ליוצאים ממבשרת ציון לכיוון ירושלים (להלן – הרמפה החדשה), אשר נועדה להחליף את הרמפה הקיימת. על פי תת"ל 16, אמור הגשר הקיים במקום להתבטל.
2. תת"ל 16 אושרה ביום 19.5.11. בהמשך לכך, אושרה תוכנית נוספת (26.8.15, להלן – תוכנית המע"ר (מרכז עירוני)). מדובר בתוכנית מתאר מקומית, המהווה שינוי לתת"ל 16, על בסיס סעיף 4.1.2.2 של התת"ל. תוכנית המע"ר מתייחסת לשטח אשר היה צפוי להתפנות מכביש מס' 1, בעקבות הכוונה להעביר את כביש מס' 1 במנהרה. על פי האמור בדברי ההסבר לתוכנית (סעיף 2), השטח המתפנה מכביש מס' 1, על פי תת"ל 16, הוא אזור חפירה ברכס הקסטל, המפריד בין מעוז ציון ובין מבשרת ירושלים. תוכנית המע"ר מבקשת לעשות שימוש לבנייה בשטח זה ולמלא את החפיר בבניה. הבניה נועדה ליצור קשר רציף בין שני חלקי היישוב. יעוד שטחי הבנייה הוא למרכז אזרחי, הכולל מגורים, שירותים עסקיים, מסוף תחבורתי, חניון חנה וסע ומבנה ציבורי.
3. עניינה של העתירה הוא בהחלטה (להלן – ההחלטה) של המשיבה 2, ועדת המשנה למסמכי תכנון מפורט לפני ביצוע של הוועדה הארצית לתכנון ולבניה של תשתיות לאומיות (להלן בהתאמה – ועדת המשנה והות"ל), מיום 5.4.17. על פי כותרתה, ההחלטה סבה על "קטע חמד מוצא – אישור שלביות ביצוע לתכנון מפורט במחלף הראל". בהחלטה אושרו מסמכי תכנון מפורט לפני ביצוע למחלף הראל, הכוללים שלבי ביצוע זמניים, עד למועד המימוש של תוכנית המע"ר. על פי מסמכים אלה, נותרת הרמפה הקיימת בעינה. בהקשר זה ציינה ועדת המשנה, כי השתכנעה כי התכנון המוצע "נועד להקל על התנועה ולהביא תועלת לציבור הרחב". הוועדה ציינה עוד כי על פי הוראות תת"ל 16 ניתן לקבוע שלבים לביצוע פרויקט כביש מס' 1. משכך, "אין הצדקה לעיכוב בפתרון הזמני המציע שיפורים במחלף הראל".
4. אדון עתה בטענותיה העיקריות של העותרת כנגד החלטה זו. בהקדמת המאוחר אציין כבר עתה, כי הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות, מטעמים אותם אפרט.
5. סתירה לתת"ל 16. העותרת טוענת, כי החלטת ועדת המשנה אינה תואמת את תת"ל 16. טענה זו אין לקבל. אכן, הפתרון התחבורתי שהתקבל בהחלטה שונה מן הפתרון הסופי שנקבע בתת"ל 16. עם זאת, הפתרון שאומץ על ידי ועדת המשנה נקבע, מלכתחילה, כפתרון זמני, על רקע עיכוב במימושה של תוכנית המע"ר, בין היתר על רקע סוגיות תקציביות. לעניין זה עלה מכתב התשובה של משיבות 1 ו – 2, הן הות"ל וועדת המשנה, כי בהמשך לפתיחת מנהרות הראל, ובשל העיכוב בביצוע תוכנית המע"ר, הרי שכל עוד עומד הגשר המצוי במקום על תילו, נוצרה הרעה זמנית במצב התחבורה למבשרת ציון וממנה, האמורה להיפתר עם השלמת ביצועה של תת"ל 16. ההחלטה מושא העתירה התקבלה על מנת להתמודד עם קושי זמני זה.
6. בהקשר זה עלה עוד, מכתבי התשובה ומן ההסברים שניתנו במהלך הדיון, כי אין תוחלת בביצוע תת"ל 16 כעת, ובביצוע תוכנית המע"ר בנקודת זמן מאוחרת יותר (להערכת ועדת המשנה, העיכוב בביצוע תוכנית המע"ר עומד על כ – 5 שנים). ביצוע תת"ל 16 עתה כרוך במילוי החפיר המצוי במקום, ובניית פתרון תחבורתי בעלות של עשרות מיליוני ₪. ביצוע תוכנית המע"ר בנקודת זמן מאוחרת יותר כרוך בביצוע חפירה נוספת באותו מקום, ובהמשך לכך מימוש תוכנית המע"ר. יוצא, כי ביצוע תת"ל 16 כעת כרוך בכפילות של ממש, לרבות כפילות באי הנוחות והשיבושים הממשיים בתעבורה הכרוכים במימושן של תכניות בסדר הגודל הנדון. הוא כרוך גם בהוצאה עודפת של כספי ציבור רבים.
7. בשל כך, התקבלה החלטתה של ועדת המשנה, אשר נועדה לתת מענה תחבורתי מתאים, עד לביצועה של תוכנית המע"ר. בהיותה החלטה זמנית, החותרת למתן פתרון תחבורתי מיטבי לתושבי מבשרת ציון עד לביצוע תוכנית המע"ר, החלטה זו אינה סותרת את תת"ל 16. אדרבא, תת"ל 16 לא קבעה לוחות זמנים קשיחים לביצוע השלב הנדון, ואף כללה הוראות (ראו, למשל, סעיף 7.1.1), אשר אפשרו לקבוע שלבים בביצועה. במצב דברים זה, מקובלת עליי טענת המשיבות, כי ועדת המשנה פעלה בהחלטתה בגדרי הוראות אלה.
8. לא נעלם מעיניי, כי מתשובותיהן לעתירה של הוועדה המקומית לתכנון ובנייה "הראל" (המשיבה 4 בעתירה, להלן – הוועדה המקומית) ושל המועצה המקומית מבשרת ציון (המשיבה 5 בעתירה, להלן – המועצה המקומית), עולה כי להערכתן העיכוב בתוכנית המע"ר צפוי להיות ממושך בהרבה מ – 5 שנים. עולה גם, כי גורמים אלה סבורים שתת"ל 16 אינה מספקת מענה תחבורתי הולם לתושבי המועצה המקומית. על רקע זה ניתן להבין את חששותיה של העותרת, כי מה שהוצג כזמני, נועד, או עלול, להפוך בחלוף השנים להיות פתרון קבע. מאליו מובן, כי אם זו הייתה כוונת או תוצאת ההחלטה, כי אז מדובר בשינוי דה פקטו של תת"ל 16, אשר ועדת המשנה לא הייתה מוסמכת לקבלו. לכן, אם וככל שיתברר במהלך 5 השנים הקרובות, כי הלכה למעשה, לא נעשות פעולות ממשיות ליישום תת"ל 16 ותוכנית המע"ר בקטע הנדון, עשויה לעמוד לעותרות טענה בעלת משקל לעניין זה.
9. ברם, לאפשרות כי זו הייתה הכוונה אין תימוכין בהחלטת הוועדה. אדרבא, בהליך שבפניי המדינה הצהירה כי מדובר בעיכוב זמני בלבד במימוש תוכנית המע"ר. ההערכה שהועלתה בהקשר זה על ידי הדרג המקצועי במהלך הדיון היא כי מדובר בפרק זמן של כ – 5 שנים (ראו בעמוד 4 לפרוטוקול, בשורה 30). על פי הצהרת המדינה, תת"ל 16 בעינה עומדת. במכלול נסיבות אלה, אין לקבל את טענת העותרות כי ההחלטה סותרת את תת"ל 16.
10. העותרות טוענות כי ההחלטה נועדה לקבוע פתרון חלופי לתת"ל 16, "וככל הנראה בסופו של דבר – לשנותו". בהקשר זה מפנות העותרות לסיכום ישיבה של שר התחבורה, מנכ"ל נתיבי ישראל – החברה הלאומית לתשתיות תעבורה בע"מ (המשיבה 3, להלן – נתיבי ישראל) וראש המועצה המקומית (1.3.17), שם מדובר על "שינויים בהסדרי התנועה במחלף הראל", ועל "תכניות להסדרי תנועה במחלף הראל שיאפשרו זרימת תנועה מיטבית יותר". במסמך ספציפי זה אין אזכור לזמניות הפתרון, וזאת בשונה מנושא אחר העולה באותו מסמך. ברם, גם בכך אין כדי לשנות מן העובדה, שבהחלטה, היא הטקסט המחייב לעניין זה, דובר בבירור על שלבי ביצוע זמניים, עד למועד המימוש של תוכנית המע"ר. לפיכך, יש לדחות גם טענה זו.
11. אי חוקיות בשל שינוי ייעוד. העותרות טוענות כי יעודה של הקרקע עליה מצויה הרמפה הקיימת שונה במסגרת תוכנית המע"ר. במצב זה, טוענות העותרות כי החלטתה של ועדת המשנה לוקה באי חוקיות, שכן זו אישרה שימוש לצורכי דרך בקרקע אשר ייעודה שונה, ואינו לצורכי דרך. העותרות מפנות לכך, שבתוכנית המע"ר שונה ייעוד המקרקעין עליהם מצויה הרמפה הקיימת מדרך למגורים, מבני ציבור, שביל ושצ"פ (ראו לפירוט, בסעיף 1.6 לתוכנית המע"ר, וכן בפרק 4 לתוכנית זו).
12. דין טענה זו להידחות. כמוסבר לעיל, תוכנית המע"ר התקבלה על בסיס הוראה בתת"ל 16 (סעיף 4.1.2.2, הצופה אישור "תוכנית אחרת בשטח התת קרקעי בתוואי כביש 1 הקיים"). כפי שעולה מדברי ההסבר לתוכנית המע"ר, אליהם הפניתי לעיל, גם על פי מהותה, תוכנית המע"ר נשענת על הפעולות הצפויות מכוח תת"ל 16. במצב זה, רלוונטית לעניין הוראת סעיף 6.10.3 לתת"ל, לפיה "שימושים שהיו מותרים על פי כל דין ונבנו כחוק בשטח התוכנית ערב אישורה של תוכנית זו ימשיכו להיות שימושים מותרים, עד לתפיסה בפועל של המקרקעין". דברים אלה מתייחסים, בין היתר, לרמפה הקיימת. הם מלמדים, כי הייעוד של המקרקעין בהם נמצאת הרמפה הקיימת כ"דרך", עומד בעינו כל עוד לא נתפסו המקרקעין בפועל. קביעה זו משתלבת היטב בהוראת סעיף 7.1.1 לתוכנית התת"ל, הקובעת כי "יזם התוכנית יהיה רשאי לבצע את התוכנית בהינף אחד או בשלבים על פי החלטת הוועדה בעת אישור מסמכי התכנון המפורט". נוכח האפשרות של ביצוע תת"ל 16 בשלבים, ובשים לב למורכבותה של תוכנית זו, קיים היגיון מוצק בהדחיית כניסתו לתוקף של שינוי הייעוד, עד לביצוע בפועל של השלב הרלוונטי בתת"ל.
13. באופן התואם היגיון זה, נקבע בתוכנית המע"ר, בפרק הדן בביצוע התוכנית, כי עד להשלמת העבודות הכלולות בתת"ל 16 בתחום התוכנית, לא תותר הוצאת היתרים/אישורים (סעיף 7.1). סעיף 7.2 לתוכנית המע"ר מוסיף וקובע בהקשר זה כי זמן למימוש התוכנית יהיה עד 20 שנה מיום סיום ביצוע עבודות במחלף הראל.
14. יש ממש בטענת העותרות, כי הוראות אלה שבתוכנית המע"ר, על פי לשונן, עוסקות במתן היתרים, ואינן דוחות את מועד כניסתו של שינוי הייעוד שנקבע בתוכנית זו. ברם, בכך לא מסתיים תהליך הפרשנות. מבחינת מעמדה המשפטי, תוכנית המע"ר היא חיקוק (ראו עע"מ 2339/12 שוחט נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר סבא (19.8.2013), בפסקה 40 לפסק דינו של כב' השופט א' שוהם). חלים עליה כללי הפרשנות החלים על כל חיקוק, ובהם הכלל לפיו "מתפקידו של בית המשפט להתחקות אחר תכליתה של התוכנית ולהעניק לה פרשנות המגשימה את מטרתה" (שם). באופן תואם ומשלים לכך, נקבע בפסיקת בית המשפט העליון כי שאלת תחולתו של דין במישור הזמן נחתכת על פי תכליתו (ראו עע"א 1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל, פ''ד מו(2) 765 (1992), בפסקה 8 לפסק דינו של כב' השופט א' ברק). יוצא, כי התשובה לשאלה מתי נכנס לתוקפו שינוי הייעוד פרי תוכנית המע"ר, נגזרת מתכליתה של התוכנית. בהינתן ההקשר הכולל בו התקבלה תוכנית המע"ר, ושילובן של הוראותיה עם הוראות התת"ל, המסקנה המתבקשת מכל האמור היא כי שינוי הייעוד לא נועד להיכנס לתוקפו, לפחות עד תפיסה בפועל של השטח לשם ביצוע העבודות מושא תוכנית התת"ל. מסקנה זו משתלבת בתורה עם הוראות תת"ל 16 בדבר ביצועה בשלבים.
15. תמיכה במסקנה זו ניתן למצוא בפסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ 416/76 עמיצור נ' פיינברג, פ"ד לא(1) 833 (1977). באותה פרשה התעוררה הבעיה הנובעת משינוי ייעוד, העלול להפוך, באופן מידי, פעילות חוקית לכזו שאינה חוקית. כטענת העותרת, נפסק באותה פרשה, כי נוכח ההגדרה של "שימוש חורג" בחוק התכנון והבנייה, "אין מנוס מן המסקנה שאכן שימוש קודם מותר, שאינו בהתאמה עם תוכנית חדשה החלה על המקום, הופך מיד לשימוש חורג" (בעמוד 836).
16. בכך לא הסתיים הדיון בעניין זה. בית המשפט העליון (כב' השופט י' ברנזון) הגדיר מצב משפטי זה כ"קשה ובלתי-מתקבל על הדעת" (בעמוד 837), ובהמשך כ"מביך ובלתי-(נ)סבל" (בעמוד 838). ברוח דומה צוין באותה פרשה, כי על פי פרשנותם הרגילה של חוקים, "בלי הוראה ברורה בכיוון זה אין לייחס למחוקק כוונה להפוך לאסור דבר שנעשה בעבר בהיתר" (בעמוד 835). על רקע זה, עמד בית המשפט העליון על פתרונות אפשריים לקושי זה. פתרון אחד (בעמוד 837) "הוא לכלול הוראות מעבר בתוכנית החדשה, שתאפשרנה המשכת קיומם של הבניינים החורגים והשימושים החורגים בפרק זמן מתאים עד אשר ייקבע גורלם בהתאם לחוק". בית המשפט אף הוסיף, כי "אפשר גם לאמר, שתוכנית שאינה מבטיחה זאת והופכת בבת אחת במחי קולמוס של רשויות התכנון בעלי בתים ושימושים לעבריינים על לא עוול בכפם, היא בלתי-סבירה בעליל, ובית-המשפט מוסמך להעבירה תחת שבט בקרתו ולהכריז על אי-סבירותה ולהסיק את המסקנה המתבקשת מכך".