עת"א
בית המשפט המחוזי חיפה כבית-משפט לעניינים מנהליים
|
10841-08-14
29/10/2014
|
בפני השופט:
רון שפירא
|
| - נגד - |
העותר:
רחמים לוי (אסיר)
|
המשיבים:
1. שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר
2. מדינת ישראל
|
| פסק דין |
העותר הגיש שתי עתירות, אשר כוונו כנגד החלטות ונהלים שניתנו וחלים בכלא חרמון. העתירות הוגשו, בזמנו, לבית המשפט המחוזי שבנצרת. בין לבין, הועבר העותר מכלא חרמון לכלא כרמל, והעתירות הועברו לדיון בבית משפט זה. לכאורה אין עוד מקום לדון בעתירותיו, וזאת מאחר וממילא הפך הסעד, ככל שהוא נוגע לעותר, לסעד תיאורטי. עם זאת, מצאתי לנכון להתייחס לשתי העתירות ולהבהיר עמדתי בסוגיות שהועלו בהן.
בעתירה 8270-07-14 מלין העותר על נהלים שקבע מפקד כלא חרמון, ולפיהם יהיה על האסירים ללבוש מדי אסיר במהלך כל היום. לטענתו, בכל בתי הכלא בארץ (ויוער כי העותר בקיא בתחום זה) לא לובשים את מדי האסיר בכל עת אלא רק בעת יציאה מהאגף לחדר אוכל, חינוך, תעסוקה וכד'. טענתו היא, שמפקד כלא חרמון חרג מסמכויותיו כאשר חייב אסירים ללבוש את מדי האסיר. העותר טוען כי מדובר בפגיעה בחופש הביטוי ובזכויות בתחום הפרט.
בטרם אתייחס לטענה, ראוי לציין כי אסיר, מעצם היותו אסיר, אינו נהנה מחירויות אשר זכאי להן אדם שאינו מרצה מאסר. אמנם על שב"ס להקפיד על שמירות זכויות אדם בסיסיות ועל שמירת כבוד האדם, ואולם מעצם המאסר מוגבלות זכויות ומוטלות על האסירים מגבלות שונות, לרבות חיובם ללבוש מדי אסיר וכיוצ"ב.
בהתאם להוראות שב"ס העוסקות בעקרונות הבטחון, החזקת אסירים והטיפול בהם, אחראי שב"ס לספק לאסיר ציוד אישי. סעיף 5ב' לכללים הנ"ל קובע כי אסיר שפוט חייב בלבישת מדי אסיר. הנציב רשאי להתיר לסוג אסירים שפוטים שייקבע ללבוש את בגדיהם הפרטיים ולקבל פרטי לבוש ממשפחותיהם. מכאן, שהכלל הוא לבישת מדי אסיר והחריג לכלל, אישור ללבישת מדים אחרים, טעון את אישור הנציב.
מכאן שלכאורה, החלטת מפקד כלא כרמל, לפיה ילבשו האסירים מדי אסיר בכל עת, היא החלטה התואמת את ההוראות הנ"ל.
לא נעלמה מעיני טענת האסיר, לפיה בבתי כלא אחרים מדיניות לבישת מדי האסיר שונה. עניין זה טעון בדיקה, וראוי כי טענתו של העותר תועבר לבחינה אצל גורמי שב"ס, לרבות מערך הביקורת הפנימית של שב"ס. לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת מפקד כלא חרמון, אשר על פניה תואמת את ההוראות הפנימיות. עם זאת, וככל שקיימת הבחנה ואי-אחידות בין בתי הכלא, ראוי שהדבר יובא בחשבון.
עתירתו השנייה של העותר, 10841-08-14, אשר גם היא הוגשה עת שהה העותר בכלא חרמון, העלתה שורה של טענות בכל הנוגע להליך הטיפולי אשר היה על העותר לעבור, כאשר נטען כי נמנעה מהעותר האפשרות להגיע אל הרשות לשיקום האסיר, וזאת מאחר והוא לא שובץ בתכנית טיפולית מתאימה בכלא חרמון. העותר טוען כי ועדת האלמ"ב, אשר דנה בעניינו לצורך הכנת חוות דעת לועדת שחרורים, לא התנגדה ליציאתו לחופשות ולשחרור מוקדם, אלא התנתה זאת בתכנית של רש"א. בכלא חרמון ביקש העותר לדחות את מועד ועדת השחרורים כדי לאפשר השלמת תכנית רש"א. תכנית רש"א הותנתה בסיום הליך טיפולי. לטענת העותר, מערך הטיפול של שב"ס ונציגי רש"א התנו את שחרורו בכך שיעבור טיפול בגמילה להימורים. לטענתו, לא היה בסיס לדרישה זו, וכפועל יוצא מאי-שילובו בתכנית המתאימה נמנעה גם הגעתו לרש"א, ומועד הבאת בקשתו לשחרור מוקדם אינו יכול להתממש.
לבית המשפט הוגשו חוות דעת של גורמי הטיפול בשב"ס וגורמי רש"א, וכן חוות דעת של ועדת האלמ"ב. כל אותם גורמים סברו כי יש לטפל בבעיית התמכרות העותר להימורים, וזאת בין היתר, מאחר ועבירות שביצע בעבר היו פועל יוצא של התמכרות להימורים. גורמי רש"א לא התעלמו מכך שהעותר החל בשינוי אורחות חייו, במובן זה שהשתתף בפעילות טיפולית של קבוצת עברייני מרמה, ואולם לדבריהם אין, לעת הזו, שינוי ביחסו לעבירות והוא ממשיך להשתמש באותם מנגנוני הגנה אשר לא מקדמים אותו מבחינה טיפולית. לאור כל האמור, קבעה רש"א בחוות דעת מיום 13.8.14, כי העותר אינו משנה את יחסו ואינו מתאים לתכנית רש"א.
ככל הנראה, רמת שיתוף הפעולה של העותר עם כל גורמי הטיפול אינה מספיקה, ובכל מקרה, הן גורמי הטיפול של שב"ס, הן ועדת האלמ"ב והן רש"א, סברו כי קיים הכרח בהשלמת טיפול בהתמכרות להימורים קודם להכנת תכנית שיקומית על ידי רש"א. מטעם זה לא הוכנה תכנית שיקומית על ידי רש"א עד היום.