רקע.
גזר דין זה הינו למעשה ספיח של פרשה מן החמורות שידענו במקומותינו. הנאשם 1 (להלן - "הנאשם") הוא אביו של אחד - דמיאן קרליק (להלן - "דמיאן"). דמיאן הורשע זה לא מכבר על ידי בית המשפט המחוזי מרכז, ברציחתם של שישה בני משפחת אושרנקו: בני זוג, הורי אבי המשפחה וילדי בני הזוג ביניהם פעוט בן חמישה חודשים, ובית המשפט המחוזי גזר עליו עונש של שישה מאסרי עולם ועוד עשר שנות מאסר. עוד ראוי לציין כי אשתו של דמיאן אחת בשם נטליה אף היא נדונה בגין פרשה זו ונגזר דינה לשלוש עשרה שנות מאסר.
משום חשיבות העניין מצאתי לפרט להלן העובדות הרלבנטיות כפי שמצוינות בכתב האישום אשר תוקן במסגרת הסכמה בין הצדדים. עוד יצוין כי ההסכמה בין הצדדים הייתה שהנאשם יודה בכתב האישום המתוקן, יורשע, ובטרם טיעוני הצדדים לעונש יתקבל תסקיר משירות המבחן. לא הייתה בין הצדדים הסכמה לעונש.
הנאשם התגורר בדירה אחת עם אשתו ועם בנו - דמיאן וכלתו - נטליה. הנאשם הודה כי לאחר רצח משפחת אושרנקו בתאריך 17.10.09 חזר דמיאן לבית מגוריהם סמוך לשעה שמונה בבוקר כשידו חבושה במגבת, ולאחר שנטליה חבשה הפצע שבידו, אשר נגרם לדמיאן בעת שזה דקר את בני משפחת אושרנקו, התקלח דמיאן ואחר כך ונכנס לחדר השינה ביחד עם נטליה. סמוך לאחר מכן, עזב דמיאן את הדירה, ולפני כן ביקש מהנאשם לגשת לחדר השינה שם המתינה נטליה. כפי שנאמר בכתב האישום, בעת ששהו דמיאן ונטליה בחדר השינה, סיכמו השניים כי נטליה והנאשם ישמידו תיק שהכיל ראיות הקושרות את דמיאן לרצח. ואלה הראיות: תיק גב, סכין, צרורות מפתחות של הנרצחים וצרור מפתחות אותו שיכפל דמיאן בסיועה של נאשמת 2, בגדים ומגבת מגואלים בדמו של דמיאן.
ואכן, כפי בקשת בנו, נכנס הנאשם לחדר השינה. שם, בנוכחותו של הנאשם הציגה נטליה את תיק הגב ותכולתו, דהיינו אותן ראיות שפורטו לעיל. באותו מעמד עטפה נטליה בעיתון את הסכין, ששימשה לרצח. נטליה ביקשה מהנאשם לעזור לה להעלים את התיק, תכולתו וכן כל המפתחות שבביתם שהיה בהם כדי לקשור את דמיאן לרצח, באתרים שונים ברחבי העיר ראשון לציון.
לפיכך, יצאו השניים, סמוך לשעה שמונה ושלושים בבוקר למסע בעיר כשמטרת שניהם היא להעלים ראיות הקושרות את דמיאן לרצח. במסגרת מסע זה עברו השניים מרחוב לרחוב והשליכו מפתח אחר מפתח מתוך צרורות המפתחות שבידיהם לתוך שיחים, ערוגות, פחים, חדרי מדרגות וגני ילדים.
בהמשך מצאו השניים להשליך הסכין ששמשה, כאמור, לרצח בחצר בית פרטי ברחוב טביב. הנאשם הרים את מכסה הפח ונטליה השליכה הסכין לתוכו. אלא שבעלת הבית ראתה זאת וצעקה לעברם שאין זה פח ציבורי.
לאחר שהשליכו השניים כל הראיות הקושרות את דמיאן לרצח משפחת אושרנקו, אמרה נטליה לנאשם כי נותרו שני טלפונים ניידים ששימשו את דמיאן ואת נטליה להתקשרות ביניהם בעת הרצח אשר גם אותם יש להשמיד. ואכן, נטליה חזרה לביתם, נטלה שני הטלפונים והשניים: נטליה והנאשם, תלשו המדבקות שהיו על גבי הטלפונים, דרכו על הטלפונים, ריסקו אותם והשליכו את השברים לתוך מכולת אשפה. כפי הנאמר לעיל, יצאו השניים למסע השמדת הראיות, סמוך לשעה שמונה ושלושים.
הנאשם הודה גם בכך שסמוך לשעה 12:44 התקשר דמיאן לנאשם ובירר עמו אם אכן, דאגו להשמיד כל הראיות. הנאשם השיב בחיוב.
עוד הודה הנאשם כי באותו יום, סמוך לשעה חמש אחר הצהריים, פנתה נטליה לנאשם והביעה חששה שמא בעלת הבית, אשר ראתה את שניהם משליכים את הסכין לפח האשפה השייך לה, עלולה למצוא את הסכין. משום כך, חזרו שניהם לאותו פח אשפה שבבית הפרטי, הנאשם הרים מכסה הפח ונטליה הוציאה את הסכין שהייתה עטופה בעיתון. הנאשם ניסה לחפור בור באדמה על מנת לקבור הסכין אלא שהדבר לא עלה בידו. לפיכך, חיפשו השניים מקום להשליך הסכין, ואכן, מצאו מקום מתאים והוא בשירותים כימיים זמניים באתר בניה, שם השליכו את הסכין. את נייר העיתון אשר עטף את הסכין השליכו השניים לפח אשפה במקום אחר.
ראשית, כאמור לעיל, מצאתי לציין ולקבוע כי לא בכדי פרטתי המעשים והעובדות הללו, אשר הנאשם הודה בהם. כפי שאקבע להלן, אני סבור כי מכלול העובדות כאמור רלבנטי הוא לענישה.
שנית, מתוך האמור בכתב האישום והודיית הנאשם הרי הנאשם הורשע בעבירה של השמדת ראיות לפי סעיף 142 לחוק העונשין.
טיעונים לעונש.
בא כוח התביעה, ביקש להחמיר עם הנאשם. עיקר טיעונו של התובע נסב סביב העובדות בהן הודה הנאשם. טיעונו של התובע, מצביע על המחלוקת בין הצדדים. לפי טענה זו, אף על פי שבכתב האישום לא נאמר מפורשות שהנאשם, ידע כי הראיות אותן הוא משמיד קשורות לרצח הנתעב של משפחת אושרנקו, הרי רצף העובדות שבהן הודה, מחייב מסקנה זו. לפיכך, ככל שברצח איום, אכזרי, ונתעב של משפחה שלמה, מדובר, ממילא אתה אומר כי יש להחמיר בדינו של אדם המשמיד ראיות הקושרות בין הרוצח לרצח ובכך למלטו מעונש.
מתוך טיעון עיקרי זה, עולה גם טיעוניה של באת כוח הנאשם לעניין העונש. הטענה היא שיש לשלול המסקנה שאליה מובילה התביעה לפיה הנאשם ידע כי הוא משמיד ראיות הקושרות את בנו לרצח. לפי טענה זו הנאשם לא ידע ולא נאמר לו, לא על ידי בנו ולא על ידי כלתו כי הראיות קשורות לרצח משפחת אושרנקו. באת כוח הנאשם, הציגה כעובדה מסייעת לטענה זו, כי הנאשם ואשתו היו מסוכסכים עם בנו וכלתו אשר התגוררו עמם בדירה אחת. מגורים אלה גרמו לסיכסוך מר, כך לפי הטענה, בתוך המשפחה ולפילוגה. לפיכך, על רקע סכסוך זה, אין זה סביר שהרוצח ואשתו יגלו לנאשם דבר המעשה הנורא שעשה הבן.
באת כוח הנאשם הפנתה למצבו הבריאותי של הנאשם. על מצבו הבריאותי נדמה כי אין חולק. הנאשם סובל ממספר מחלות: יתר לחץ דם, עודף במשקל, מחלת עיניים, בעיות אורולוגיות, הפרעה בהליכה וכי הנאשם מועמד לניתוח משום בעיות בורידי גפיו התחתונים. כמו כן, סובל מפחדים, הפרעות בשינה ובתאבון וסובל מדיכאון נוירוטי. (ראו המסוכם בתסקיר שירות המבחן).
דיון והכרעה.
ראשית, אפתח במהות העבירה ונסיבותיה. העבירה של השמדת ראיות, מצויה בספקטרום רחב של מקרים. שהרי השמדת ראיות היא עבירה הקשורה לעבירה או עבירות אחרות, שהראיות הקשורות להן, מושמדות. לפיכך אין דין השמדת ראיות הקשורות לעבירה שאינה חמורה, ואשר נסיבותיה קלות, לבין השמדת ראיות הקשורות לעבירות חמורות. וככל שהעבירה שהראיות המושמדות קשורות לה, חמורה ובנסיבות חמורות, הרי כך יהא הדין עם העבירה של השמדת הראיות.
ועוד הערה לעניין עבירה זו. יש, ואלה מירב המקרים, שבגינם מוגשים כתבי אישום, שאדם אשר בעת הרלבנטית נחשד בביצוע עבירה, משמיד ראיות הקושרות אותו לעבירה. ברור הוא שאותו אדם עובר עבירה, אך רצונו של אדם למלט עצמו מעבירה הוא דחף מיידי של האדם. שונים פני הדברים כאשר אדם אחר, הפועל בשירותו של החשוד בביצוע עבירות, על מנת למלט את האחר מן הדין. אותו אדם, הפועל מתוך שיקולים שונים, למלט אחרים מהדין, אינו פועל להגן על עצמו. לפיכך יש להחמיר עמו הדין, יותר מאשר אדם אשר מתוך דחף מיידי וראשוני משמיד ראייה הקושרת אותו לעבירה.