1. על-יסוד הודאת הנאשם בעובדות כתב האישום, ולאור האמור בתסקיר שירות המבחן לנוער, הורשע הנאשם בביצוע עבירת הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "
החוק").
2. אליבא דכתב האישום, הנאשם הנו תלמיד תיכון ... בו אף למד .... להלן: "
המנוח"). בחודש פברואר 2007, או בסמוך לכך, פרץ סכסוך בין השניים, בעקבותיו פעל א' (להלן: "א'") - חברם המשותף - כמתווך ביניהם. כך אירע, שביום 16.4.07, לפנות ערב, פגש הנאשם את א', והשניים החליטו ללכת לבית המנוח מתוך רצון להשיג "סולחה" בין הנצים. הללו הגיעו לבית המנוח ועלו לגג, או-אז התקשר א' למנוח ואמר לו כי הנו ממתין לו. משכך, עלה המנוח לגג ופגש בא' ובנאשם. בשלב זה הציע א' למנוח ללחוץ ידיים עם הנאשם, אלא שהמנוח דרש מהנאשם לצאת משטח ביתו. לשאלת הנאשם מדוע הנו מתייחס אליו באופן כזה הגם שבא לביתו בכוונות טובות ומתוך כבוד, דחף אותו המנוח, השניים נפלו ארצה, והחלו מתגוששים בעוד א' מנסה להפריד ביניהם.
בשלב מסוים שלף הנאשם סכין מתיק שהביא עמו, בעל להב באורך 22 ס"מ. המנוח השתחרר מאחיזתו של א' וניגש לנאשם, ואילו זה הניף את הסכין לעברו ודקרו בזרועו. בתגובה, המשיך המנוח להכות את הנאשם, והלה שוב הניף את הסכין ודקרו פעם אחת באופן שטחי בחזה, ופעמיים נוספות בגבו. המנוח הצליח לרוץ לעבר המדרגות היורדות לביתו, שם התמוטט, ובהמשך, במהלך פינויו, אך בטרם הגיע לבית החולים, נפטר, זאת כתוצאה מדקירה בגב שחתכה את דופן הריאה והסבה שטף דם בחלל הריאה.
3. תסקיר שירות המבחן לנוער מלמדנו, כי הנאשם בן למשפחה ערבית מוסלמית נורמטיבית המונה ... נפשות, שדרה עד לקרות האירוע הטראגי דנן ב..... מצבה הסוציו-אקונומי של המשפחה תואר כטוב ויציב, ונוכח הטרגדיה שהתרחשה שילמה למשפחת המנוח דמי "עטווה" בסך של 50,000 דינר ירדני. שירות המבחן התרשם, כי עסקינן במשפחה מיוחסת ובעלת מוניטין חיובי בירושלים, הדוגלת במתן כבוד לזולת. הנאשם, ....., מקובל בתוך משפחתו ובחברה, נטול כל רקע פלילי או שלילי.
הנאשם נטל אחריות מלאה על מעשה ההריגה שביצע, הביע צער עמוק על האובדן שגרם, ובתוך כך התקשה להסביר כיצד כך התנהג כלפי חברו המנוח. לדבריו, כלל לא התכוון לבוא עם הסכין לבית המנוח, ולא צפה את תגובתו לבקשת הסולחה. הנאשם לא היה ער לשלוש הדקירות שביצע בגופו של המנוח אלא לאחת בלבד, שכן לדידו ספג מהמנוח, שהיה בעל גוף מוצק וחסון, מהלומה חזקה במיוחד שגרמה לו טשטוש. הנאשם הביע אמפתיה עמוקה למשפחת המנוח וביקש לכפר בכל דרך על מעשיו, ומשכך, אף צם 60 יום בכלא, כמצוות ההלכה המוסלמית.
שירות המבחן לא התרשם מבעיות נפשיות, רגשיות או אישיותיות אצל הנאשם, וכך גם לא אובחנו קווים עבריינים או בעייתיים באישיותו. הלה הכיר בחומרת מעשיו ונכון, אפוא, לשאת במחיר הנדרש. לאור האמור, המליץ שירות המבחן להרשיע הנאשם בעבירת ההריגה שיוחסה לו, להטיל עליו עונשי מאסר בפועל ועל-תנאי, תוך התחשבות בנתוניו האישיים החיוביים ובסולחה המוצלחת המתגבשת והולכת.
4. בסיכומיו לעונש הדגיש בא-כוח המאשימה, כי חטאו הגדול של הנאשם מתבטא בעובדה כי לא עזב את ביתו של המנוח לאחר שזה השיב פניו ריקם, מה גם שהחזיק סכין בעל להב ארוך, בו כאמור עשה שימוש קטלני. זאת ועוד, הנאשם לא הסתפק בדקירה הראשונה שביצע בזרועו של המנוח, אולי - מניעתית, והמשיך לדקרו עד כי נוקבה ריאתו. לדידו, אין המדובר בגרם מוות ברשלנות כי אם בהריגה שנסיבותיה מצדיקות השתת ענישה ברף הגבוה שקבע המחוקק, עד כדי מיצוי הדין. עוד הוטעם המחיר הקשה ששילמו המנוח ומשפחתו בגין מעשי הנאשם, שקיצרו פתיל חייו באחת. חרף קטינותו, עתר אפוא להטיל על הנאשם עונש מאסר ממושך ביותר, בן למצער 10 שנים, וכן מאסר על-תנאי ופיצוי למשפחת המנוח.
5. בסיכומיה לעונש הדגישה באת-כוח הנאשם, כי המנוח הוא שהחל בתגרה עם הנאשם, ואף הסב לו חבלה בכתף, בפנים וביד, עוד בטרם זה תקפו באופן לא מכוון באמצעות הסכין שהחזיק אך לאור היותו מאוים, אולי אף על-ידי המנוח עצמו. והנה, רק שעה שהסתובב המנוח הוא נדקר בגבו באורח קטלני. מעבר לכך, הכתם שדבק בנאשם ובמשפחתו מהווה עונש חמור בפני עצמו, כל שכן לאור מעמדם המכובד והבכיר בקהילה. הנאשם נטל אחריות מלאה על מעשיו, והסולחה שגובשה מדברת בעד עצמה. בנוסף העלתה על נס את איכויותיו האישיות הגבוהות של הנאשם, ובתוך כך טענה שבנסיבות העניין לא קם כל צורך לתקן אישיותו או ללמדו לקח. הנאשם צם 60 יום בשל מעשיו והחרטה שהביע כנה ואמיתית. לפיכך, עתרה להשית על הנאשם תקופת מאסר בפועל שאינה עולה על מספר מצומצם של שנים. הנאשם לא מימש זכותו לחתום את משפטו ולא הוסיף אפוא על דברי באת-כוחו בסיכומיה.
6. שני הצדדים הגישו פסיקה לתמיכה בטיעוניהם. בהקשר זה יצוין, כי ההגנה מצאה לנכון לאבחן את פסקי הדין שהוגשו מטעם המאשימה, וכך עשתה לאחר ישיבת פרשת גזר הדין.
7. עוד יצוין, כי עורך הדין אנדרה רוזנטל, בא-כוחה של משפחת המנוח, הגיש לבית המשפט אסופת מסמכים באשר להליכים שהתנהלו מטעמה בבית המשפט הגבוה לצדק בקשר לעבירה בה הואשם הנאשם (הריגה ולא רצח), כמו גם מסמך בערבית, שתוכנו, כפי הנטען, מלמד כי בין המשפחות לא גובשה סולחה אלא "עטוה". המאשימה לא התנגדה להמצאת המסמכים האמורים לבית המשפט, ואילו הנאשם גרס כי למשפחת המנוח אין כל מעמד בשלב המשפטי דהיום, ומכאן שאין לקבלם. לחלופין טען הנאשם, כי "עטוה" שקולה לסולחה.
8. אין להכביר מילים אודות חומרת העבירה שביצע הנאשם, ולא בכדי ייחד לה, אפוא, המחוקק עונש מאסר ממושך בן 20 שנים. אובדן חיים שלא בדרך הטבע הוא תוצאה חמורה ביותר ובלתי מתקבלת על הדעת בחברה מתוקנת, המנקזת סכסוכיה לאפיקים תרבותיים, לדין ודברים שמקומו בשיח הדמוקרטי הנוהג, וודאי לא למלחמה ברוטאלית ואלימה, בגדרה "אדם לאדם זאב". הנאשם קיפד פתיל חייו של המנוח סתם כך, בלהט הרגע והיצרים, וחרף תכונותיו האישיות האיכותיות ומעלותיו, איבד צלם אנוש דווקא בשעת מבחן, או-אז נסדק וגם נשבר שלדו המוסרי. קדושת חייו של המנוח חוללה, דמו נשפך, משפחתו לא תהא עוד כשהייתה, אבר מגופה נכרת ממנה. עולם ומלואו אבד ושקע למצולות, ואין אלא לזעוק את כאב משפחתו המתאבלת של המנוח.
9. עסקינן באירוע טראגי במיוחד, שכן ראשיתו ברצונו של הנאשם להתפייס עם המנוח, בתיווכו של חברם המשותף א'. ההתפתחות האלימה שהתרחשה על גג ביתו של המנוח היוותה נקודת מפנה בלתי צפויה במפגש הספונטאני המשולש, שכל תכליתו, כאמור - השכנת שלום ולא קריאה למלחמה. דא עקא, שהלך נפשו של המנוח לא אפשר לו לשתף פעולה עם אותן כוונות של שלום, כמו גם לקבל את הפלישה למתחם ביתו, תהא הנמקתה אשר תהא, ומכאן שהתרעם עליה ועתר להסתלקות הנאשם מהמקום. עובדות כתב האישום מורות, כי בהמשך היה זה המנוח שדחף את הנאשם, ובעודם מתגוששים ניסה א' להפריד ביניהם. נוכח האמור, שלף הנאשם את הסכין שנשא בתיקו, והתוצאה הקטלנית של בחירתו האומללה כבר ידועה - ארבע דקירות בגופו של המנוח, תגובה בלתי פרופורציונאלית בעליל לאקט הדחיפה ולבקשת המנוח האמורים. מהות הדקירות ומספרן אמנם אינם מעידים בהכרח אודות כוונת המתה, ועל כך אין הצדדים חלוקים, אך עדיין יש בהם כדי לרמוז באשר למסוכנותו של הנאשם כמי שעלול, בנסיבות מסוימות, לאו דווקא חריגות במיוחד או קשות לעיכול, לאבד קשר עם ערכים יסודיים עליהם חונך ובהם מאמין, ביניהם - מתן כבוד לזולת וקדושת החיים.
10. הדברים מקבלים משנה-תוקף נוכח נסיבות האירוע: מפגש שנכפה על המנוח בהפתעה גמורה, בביתו - מבצרו, מבלי שביקשו או יזמו, ומכאן הסבלנות היתירה שעל הנאשם היה להפגין אל מול תגובותיו של המנוח, אפילו ייחשבו משפילות או בלתי סבירות מבחינתו. ודוק: המנוח לא התפרץ על הנאשם אחוז טירוף וזעם, אלא פשוט דחפו וביקשו שיעזוב את ביתו. אכן - המנוח סרב להצעת א' ללחוץ ידיים עם הנאשם ואף דרש שזה האחרון ייצא משטח ביתו; ולשאלת הנאשם מדוע הנו מתייחס אליו באופן כזה הגם שבא לביתו בכוונות טובות ומתוך כבוד, אמנם דחף אותו המנוח והחלה קטטה על גג הבית. עם-זאת, סדרת הפעולות האלימות במיוחד בהן נקט הנאשם אינה מידתית כלל ועיקר לדברי או למעשי המנוח, כי אם מנותקת ומרוחקת מהם שנות אור. חלף הבעת התנצלות בפני המנוח על היוזמה בה נקט באופן חד-צדדי ועזיבת ביתו, ביכר הנאשם להסתבך עם יצריו וגאוותו, וקיפד חיים ברגע של קהות חושים ומחשבה.
11. תסקיר שרות המבחן מציג את הנאשם כמועמד אופטימאלי לשיקום. הלה בן למשפחה נורמטיבית ותומכת, והוא עצמו מחונן בתכונות חיוביות שלא הביאוהו לכלל הסתבכות עם החוק עד היום. יחד-עם-זאת, אין לקבל טענת הסנגורית המלומדת, עו"ד צמל, כי אין כאן שום מקום לתיקון וללקח. מהתנהגות הנאשם לאחר שביצע עבירת הריגה, ומנסיבות חייו כפי שבאו לכלל ביטוי עד אז, אין לזקק תעודת ביטוח תקפה כלפי החברה והאינטרס הציבורי. אותה "קופסה שחורה" שהניבה מעשי אלימות כה חמורים, על הנאשם לתמלל, לפענח ולטהר. המדובר במהלך הפנמה משמעותי ועמוק שמיצויו המלא דורש זמן, הקשבה, ותעצומות נפש אדירות. אחדד: איכות אנושית אינה נמדדת בהצטיינות אקדמית אינדיבידואלית אלא בהפנמת קוד אתי ראוי המאפשר חיים וצמיחה כלליים.
כוחה של הסולחה המתרקמת והולכת בין משפחות הנאשם והמנוח לא יסולא בפז, ומשמעות רבה גלומה בה במישורים לבר-משפטיים. ברם, בכך לא סגי, ומערכת המשפט לא נסוגה מפניה ביראת כבוד, כאילו היא לבדה חזות הכל. משפחת המנוח נזקקת לכתף תומכת גם מבית המשפט בשעת צערה, בצל האובדן הנורא שחוותה. את שיסכמו הצדדים ביניהם מחוץ לכותלי בית המשפט, לפנים משורת הדין, במסגרת המסורת הנוהגת, מתוך מחויבות לרקמה החברתית העדינה בה הנם חיים ותלויים, טוב שיקיימו הלכה למעשה, ובית המשפט יבצע את מחוייבותו.
כאן גם המקום לציין, כי שיקומו של הנאשם, ככל שיחפוץ בו באמת ובתמים, תלוי ראש וראשונה בו עצמו, ורצוי, אפוא, כי יחל עוד בתקופת מאסרו, תוך התעלות נפש אל מעבר לנסיבות הקיומיות המורכבות הצפויות. גוף יכול ויהא במאסר, אך רוח האדם חופשית ממגבלות פיזיות, ולאן שיתעלה הנאשם, לשם אף תגיע.
12. במסגרת השיקולים לחומרה אזכיר את הפרמטרים הבאים: חומרת העבירה דנן - הריגה, על כל המשתמע מכך מבחינת ערך החיים וקדושתם; נסיבות ביצועה - באמצעות סכין בעל להב ארוך ופוטנציאל קטלני, מספר פעמים ובמקומות שונים בגוף; מסוכנותו של הנאשם כמי שעלול למעוד עד לבלי הכר בהינתן סיטואציה רגילה המעמידה במבחן את מוצקות שלדו המוסרי; וכן מצוקת קורבנות ביצוע העבירה - בני משפחתו, שאיבדו את יקירם על לא עוול בכפו. למותר לציין, כי שיקולי ההרתעה, המניעה והגמול זוכים כאן לבכורה, קל וחומר נוכח תופעת האלימות הפושה בחברה.
בגדרי השיקולים לקולה אביא בכלל חשבון את גילו הצעיר של הנאשם, הודאתו במיוחס לו, החרטה והצער שהביע על מעשיו וכלפי בני משפחת המנוח, תסקיר שירות המבחן בעניינו (הגם שממליץ על השתת מאסר בפועל ועל-תנאי), האופק השיקומי הנורמטיבי שצפון בעתידו (בין השאר בשל העדר עבר פלילי), וכן הסולחה - "עטווה" (יהא הסיווג המדויק לכך אשר יהא) הקיימים והמתגבשים - תעודת כבוד לשתי המשפחות - של המנוח והנאשם - המתמודדות מדי יום עם קשיים קיומיים עצומים.
13. אוסיף ואדגיש, כי בשקלול הכללי הנדרש שומה עלי ליתן במה של כבוד לקדושת החיים שנגדעו באבם על-ידי נאשם, שבעת שהרג את חברו ניצב אך מרחק פסע מסף הבגירות הקבוע בדין. אלמלא הודה הנאשם במיוחס לו, ובהתעלם מנסיבותיו האישיות הייחודיות ויוצאות הדופן, לא היה אפוא מנוס מהשתת ענישה חמורה הרבה יותר. אולם, גם לצד התחשבות בכל אותם פרמטרים ובאחרים - הפועלים לקולה, אשמע ראש לכל את זעקתו של המנוח הקורא מן האדמה ואביט בעיניהם הדומעות של בני משפחתו.