עש"א 63825-09-16 יארמיש נ' ברזון

. לא מדובר בחייב שננעל בארץ ללא מתן אפשרות לצאת. בכל פעם שהמערער ביקש לצאת כב' הרשם אפשר לו לעשות כן בתנאים שנקבעו. החייב עמד בתנאים לא אחת ויצא את הארץ בין 8 ל- 10 פעמים מאז שהוצא צו עיכוב היציאה. גם ההחלטה עליה הוגש הערעור לא קבעה כי הצו לא יבוטל. ההחלטה נשוא הערעור ניתנה למעשה על בקשה לשנות החלטה קודמת שהתנתה את ביטול צו עיכוב היציאה בתנאים שקבע כב' הרשם. המערער ביקש לבטל את התנאים ועל כך ניתנה ההחלטה נשוא הערעור שקבעה שאין מקום לשינוי התנאים. ההחלטה כאמור לא שוללת את יציאת המערער מהארץ. המשיב טען עוד בדיון שקוים כי המערער לא ערער על התנאים שנקבעו ליציאתו אלא רק על עצם מתן הצו. מדובר בצו עיכוב יציאה שניתן לפני למעלה משנה והמועד לערעור עליו חלף זה מכבר. ככל שמדובר בערעור על התנאים שנקבעו המערער לא פירט מהם התנאים ומה בקשתו בענין אלא רק בדיון עצמו ובניגוד לאמור בהודעת הערעור.

לאחר עיון בטענות הצדדים לא מצאתי שיש מקום להתערב בהחלטות כב' הרשם. אמנם הוצא צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד המערער ואולם צו זה הוצא לפני כשנה והמועד לערעור על עצם הוצאת הצו חלף זה מכבר. אין ספק שהיה מקום להוציא את הצו במיוחד כאשר מדובר בחייב שכמעט כל עסקיו בחו"ל, אף שהוא מתגורר בארץ כבר כ- 18 שנים, שכן אם כל העסקים בחו"ל החשש ליציאה -שתהיה גם בריחה- גדול יותר.

מדובר איפוא באיזון בין שתי זכויות יסוד מצד אחד זכותו של המערער לצאת לחו"ל ולהתנהל בחופשיות ומאידך, זכותו של המשיב לקבל את סכום הזכייה ולמעשה זכותו על קניינו.

במסגרת האיזון בין שתי הזכויות הללו נראה כי הוצאת צו עיכוב יציאה מן הארץ תוך מתן אפשרות לצאת בתנאים שיבטיחו את המשך החזר החוב וחזרתו של החייב לארץ הינו האיזון הראוי. כך נהג כב' הרשם כאשר מחד, נעתר לבקשת המשיב ועיכב את יציאתו של המערער מן הארץ ומאידך, איפשר למערער, בכל פעם שביקש לצאת לצורך עסקיו או לצרכים אחרים, לצאת מן הארץ בתנאים שיבטיחו את חזרתו ואת המשך החזר החוב- על ידי ערבים- אם המבקש לא יחזור.

המבקש צירף לבקשתו החלטות שונות של בתי המשפט אשר מתייחסים להוצאת צווי עיכוב יציאה מן הארץ בהתאם להוראות תקנה 384 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984. לענין זה אציין כי נקודת האיזון בין הזכויות כמפורט לעיל – זכות התנועה מול זכות הקניין – אינה זהה כאשר מדובר בהוצאת צו עיכוב יציאה מן הארץ בשלב ההליכים בבית המשפט לעומת הוצאת צו כזה בהליכי הוצאה לפועל. בעוד שבנקיטת הליך של עיכוב יציאה מן הארץ בשלב הגשת התביעה האיזון הוא בין זכות היסוד לתנועה לבין טענה של זכות קניין, בשלב ההוצל"פ נקודת האיזון שונה, לטובת הזוכה, שכן, מדובר בשתי זכויות קיימות הזכות לתנועה מול הזכות לקניין. לפיכך בהחלט יתכנו מקרים בהם למרות שלא ניתן צו עיכוב יציאה מן הארץ בשלב הדיון בתביעה, ינתן צו כזה במסגרת הליכי הוצל"פ, לאחר שניתן פס"ד מחייב.

כאמור, מצאתי כי החלטות הרשם הן זו שהטילה את צו עיכוב היציאה מן הארץ – שמועד הערעור עליה כבר חלף, והן זו שביטלה את הצו בתנאים, היוו את האיזון הנכון בין הזכויות כאמור , ולפיכך לא מצאתי שיש מקום להתערבות בהחלטות כב' הרשם.

הערעור נדחה ואני מחייב את המערער בהוצאות המשיב ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ שיגבו מסכום הערובה שהפקיד המערער.

המזכירות תשלח את פסה"ד לב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, ה' שבט תשע"ז, 01 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.