עש"א 5901-04-15

 בפניי ערעור לפי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א - 1981 (להלן - החוק) במסגרתו עתרו המערערים להורות על גריעת כל השיקים שסורבו על ידי המשיב (להלן - המשיב או הבנק) כמפורט בהודעת הגבלה מיום 23.3.15 שנכנסה לתוקפה ביום 6.4.15. תמצית טענות הצדדיםהמערערים טוענים כי המערער מספר 1 מנהל עסק לביצוע עבודות עפר וכי במועדים הרלבנטיים לערעור ניהלו המערערים יחד חשבון אצל המשיב ביחס לעסק הנ"ל. המערערים טוענים כי הם הופתעו, כהגדרתם, ללמוד אודות הודעת ההגבלה מאחר ולשיטתם היה להם יסוד סביר להניח כי המשיב יכבד את ההמחאות הנקובות בהודעה. המערערים טוענים לקיומה של מה שכונה על ידם "מסגרת גמישה" שניתנה להם על ידי המשיב בשים לב לכספים שונים שנכנסו לחשבון והפקדות שבוצעו בשלבים מאוחרים יותר לחיובים שהוצגו. לטענתם, התנהלותו הנמשכת של הבנק יצרה אצלם הסתמכות כי השיקים יכובדו על אף החריגה ממסגרת האשראי - שאינה מוכחשת כשלעצמה - וזאת גם ביחס לשיקים נשואי הערעור אשר חלקם משוכים על סכומים קטנים יחסית. עוד נטען כי התנהלותו של הבנק הייתה סלקטיבית ביחס לחיובים שכובדו אל מול כאלה שלא כובדו ולקיומם של הסדרים או הסכמות לא פורמאליות מסוג כזה או אחר מול פקידי הבנק.  עוד תיארו המערערים את מצבם האישי והכלכלי והשפעת ההגבלה על ניהול עסקם. מבלי להמעיט בחשיבותן של סוגיות אלה, הרי שבפן המשפטי הן אינן רלבנטיות למסגרת הדיונית שבפניי ועל כן לא אדרש להן במסגרת ההכרעה. המשיב טוען כי דין הערעור להידחות מאחר וכל השיקים שסורבו - סורבו כדין, ולא עלה בידי המערערים להציג עילה מבין העילות המנויות בסעיף 10 לחוק, ככזו המצדיקה ביטול הבאת שיק כלשהוא במניין השיקים המסורבים. המשיב הצביע על כך שנכון לפברואר 2014 הועמדה מסגרת האשראי של המערערים על 20,000 ₪ ובהמשך אף הועלתה לבקשתם ל - 30,000 ₪. עוד הוסבר כי בהתאם לחוזה שבין הצדדים הרי שהבנק הצהיר כי גם אם על פי שיקול דעתו הוא רשאי לכבד מעת לעת בקשה חורגת הרי שאין בהסכמה נקודתית כלשהיא כדי לבסס הסכמה מצדו לעשות כן בעתיד.המשיב פירט את השיקים שסורבו (שמניינם אף עולה על 10 שיקים) במועדים שונים ובשים לב לחריגות ממסגרת האשראי הרלבנטית ביחס לכל מועד ומועד. המשיב הכחיש מכל וכל כל נוהג או הסדר לא פורמלי אחר ממנו יכלו המערערים להסיק קיומו של יסוד סביר כי השיקים יכובדו בהעדר יתרה מספקת או מסגרת אשראי מתאימה. עוד עמד המשיב על כך שטיעוני המערערים לפיהם כביכול "נדהמו" מקבלת הודעת ההגבלה אינה עולה בקנה אחד עם העובדה כי השיקים נשואי ההודעה סורבו במועדים שונים ועל פני תקופה ממושכת כך שהמערערים יכלו לעמוד על כך בנקל ולתקן התנהלותם ואין להם להלין אלא על עצמם.  תיאור ההליכים ותמצית ההכרעהביום 28.6.15 התקיים דיון בערעור במהלכו נחקר המערער 1.מאחר וב"כ המשיב מצא כי המערער נמנע מלהשיב באופן ענייני על שאלות קונקרטיות שהוצגו לו, הוא בחר לוותר על המשך חקירתו מבלי שיהיה בכך כדי לפגוע בטענותיו. באותו דיון נשמעו סיכומי הצדדים בעל פה בהם חזרו הם על עיקר הטענות שהובאו לעיל.יצוין כי הגם שבמסגרת סיכומיו העלה ב"כ המערערים טענות שונות לגבי התנהלות הבנק החורגת ממסגרתו של הליך זה (דוגמת נושא כיבוד הוראות קבע) הרי שטיעוניו לא נתמכו באסמכתאות כלשהן. משלא עלה בידי להביא הצדדים לכדי הסכמה - אין מנוס ממתן פסק דין. לאחר עיון בכתבי הטענות על נספחיהם, שמיעת טענות הצדדים וחקירת המערער 1 בפניי - לא מצאתי כי עלה בידי המערערים לעמוד בנטל המוטל עליהם בהליך מסוג זה ועל כן דין הערעור להידחות.להלן הנימוקים. דיון כידוע, ערעור לפי סעיף 10 לחוק כפוף לרשימת העילות המנויות בו שרק אם הוכחת התקיימות איזו מהן יתערב בית המשפט ויורה על גריעה של שיק כזו או אחר ממניין השיקים המסורבים. אזכיר כי במקרה שבפניי עותרים המערערים לגריעת כל השיקים המסורבים - נתון כשלעצמו אומר "דרשני".  באשר לעילה מכוחה טוענים המערערים הרי שמדובר בעילה הקבועה בסעיף 10 א (3) הקובע כי: "ללקוח היה יסוד סביר להניח שהייתה חובה על הבנק לפרוע את השיק, אם בשל כך שהייתה יתרה מספקת בחשבון, או שהבנק היה חייב לפרעו מכוח הסכם אחר" . בהודעת הערעור לא נטען כי הייתה יתרה מספקת במועד הצגת השיקים לפירעון בחשבון ועיקר טיעוני המערערים התמקדו בחלופה הקבועה בסיפא של הסעיף, דהיינו: הסכמות אחרות אליהן הגיעו אל מול המשיב, הסכמות מכוח התנהגות או הסכמות בעל פה.ואולם, בחינת המסמכים, לרבות אלו שהוצגו על ידי המערערים בעצמם, אינה תומכת בטענת המערערים לפיה הבנק נהג לכבד באופן קבוע חיובים גם בהעדר יתרה מספקת ובוודאי שלא ברמה הנדרשת לכינונו של אותו "יסוד סביר להניח". כך לדוגמא כבר מהודעת ההגבלה עצמה עולה כי השיקים המסורבים היו בתאריכים שונים במהלך השנה הרלבנטית למניינם: יוני 2014, אוקטובר 2014, פברואר 2015 ומרץ 2015. דווקא פיזור התאריכים של השיקים שסורבו וסכומיהם השונים מוביל למסקנה ההפוכה מזו שמבקשים המערערים כי אסיק ביחס למקרה זה. ככל שלשיטת המערערים היה סיכום לא פורמאלי כלשהוא בינם ובין הבנק הרי שהיה מצופה כי התנערותו הנטענת של הבנק מאותו הסכם תיעשה על פני תקופה קצרה וממוקדת ולא כך הם פני הדברים. השיקים סורבו על פני תקופה של 9 חודשים וביחס לסכומים משתנים באופן שכאמור אינו עולה בקנה אחד עם טענתם של המערערים. משכך, כלל לא ברור מדוע סברו המערערים עד תום התקופה ועד מניינו של השיק האחרון את שסברו לטענתם מאחר וכבר למן השיק הראשון ואפשר שבעיקר ממספר השיקים שסורבו בחודש 10/14 ניתן להסיק כי המשיב גילה דעתו לפיה שיקים המביאים לחריגה ממסגרת האשראי (במועד הצגתם לפירעון) לא יכובדו. בעניין זה מצאתי טעם גם בטענות המשיב לעניין אי הבהירות באשר ל"הפתעת" המערערים או "תדהמתם", כהגדרתם, במרץ 2015 בשים לב לכך ששבעה שיקים כבר סורבו בשנת 2014 באופן שהיה בו כדי להעמידם על חומרת הדברים. ממילא לא הוכח כי המערערים פנו אל הבנק בקשר לאיזה מבין השיקים המסורבים לאחר סירובם ועובר לקבלת הודעת ההגבלה.  עוד יצוין כי לא עלה בידי המערערים להצביע על הסכמה כוללת לחריגה מאשראי - בכלל, ולשיקים שגריעתם ממניין השיקים המסורבים התבקשה - בפרט. בהקשר זה יצוין כי גם הבקשה כפי שנוסחה דהיינו כשהיא מתייחסת באופן גורף לגריעת כל השיקים גורעת ממהימנות טענתם של המערערים באשר לסיכומים ספציפיים כאלה ואחרים וזאת בשים לב לפיזור התאריכים הסכומים ובהעדר ראיה אחרת התומכת בטענתם לגבי הסדרים פרטניים במועדים הרלבנטיים.  יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט עמית במאמרו חוק שיקים ללא כיסוי התשמ"א - 1981 (הפרקליט מד ג 449) בהתייחס לעילה זו בעמ' 469-470 ולפיהם:"הטענה השכיחה היא כי הבנק לא נהג לפי ההסדר החדש, שנתגבש בין הצדדים. התנהגות או נוהג של הצדדים עשויים ליצור חוזה או לשנות הוראותיו. כאשר מדובר על שינוי של חוזה בכתב, על דרך של התנהגות הצדדים המאוחרת לכריתתו, יש להשתית המסקנה כי החוזה שונה, על בסיס מוצק. לכן, להוכחת שינוי של הסכם האשראי שבכתב נדרש דפוס התנהגות מתמשך בין הבנק לבין הלקוח - להבדל מהתנהגויות אקראיות שאין ביניהן חוט מקשר. החזרת שיקים על ידי הבנק בעבר היא כשלעצמה יכולה לסתור את טענת הלקוח כי נוצר חוזה חדש בין הצדדים. ניתן היה לצפות, כי אם סורבו מספר שיקים, ימחה בעל החשבון על כך בפני הבנק. העובדה כי בעל החשבון "נזכר" רק לאחר קבלת הודעת ההגבלה להעלות את הטענה, שמסגרת האשראי שונתה, עלולה להיות לו לרועץ בהוכחת טענתו".ובהמשך -"זכותו של לקוח הפועל החריגה ממסגרת האשראי המאושרת נופלת מזכותו החוזית על פי הסכם המסגרת להקצאת אשראי. העובדה, שהבנק הסכים בעבר לסטייה מעבר לאשראי המאושר, אינה מלמדת כשלעצמה, על חובה להמשיך לעשות כן בעתיד ולתמיד. אין בה, כשלעצמה, כדי לשמש בסיס לקיומו של יסוד סביר להניח שהייתה חובה על הבנק לפרוע שיקים, גם כאשר יש חריגה ממסגרת האשראי" (שם, עמ' 470).  כאמור, בנסיבות המקרה דנן לא עלה בידי המערערים להצביע על אותו דפוס מתמשך הנדרש להוכחת העילה מכוחה הם טוענים, ביחס לאיזה מבין השיקים אותם הם מבקשים לגרוע ואפשר שדווקא ההפך הוא הנכון. כך לדוגמא בסעיף 9.2 להודעת הערעור מתארים המערערים כי פנו לבנק בחודש אוקטובר 2014 על מנת שיכבד את ששת השיקים המצוינים באותו סעיף ואולם הבנק לא נעתר לבקשה. בשים לב לכך שזוהי טענת המערערים בעצמם הרי שברור כי היא אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם טענתם בדבר קיומו של אותו "יסוד סביר להניח" שהבנק יפרע את אותם חיובים. הטענות בעניין זה נסתרות מתוך עצמן.  גם האמור בסעיפים 9.4 ו - 9.6 להודעת הערעור מהם עולה כי המערערים פרעו את החיובים באותם שיקים כלפי צדדי ג' הרלבנטיים אינה מעלה ואינה מורידה מאחר וכידוע סירוב השיק על ידי הבנק נעשה במישור היחסים שבין הלקוח (המערערים) ובין הבנק על פי הוראות החוק. מערכת ההתחשבנות שבין הלקוח ובין צד ג' אינה רלבנטית למישור היחסים שבין הבנק ללקוח ואין בה כדי להשפיע על ההליך שבפניי.  בנוסף, לא ירדתי לסוף דעתם של המערערים באשר לטענות ביחס לסכומי השיקים או שיעור החריגה בשים לב לכך שההסכמים ולשון החוק ברורים ומפורשים ואין הם מבחינים בין סכומים גדולים לקטנים.  לסיכום, ככל שניתן לזקק את טענת המערערים הרי שהם נסמכו על העילה שעניינה קיומו של "יסוד סביר להניח" ועילה זו לא הוכחה. טענות ב"כ המערערים בסיכומיו באשר להתנהלות הבנק ביחס לחיובים אחרים דוגמת הוראות קבע ככזו המצביעה על טעות בניהול החשבון לא שובצה על ידו, משפטית, באף אחת מהעילות המנויות בסעיף 10 ולא נתמכה בפסיקה מתאימה. ממילא לא עלה בידו להצביע על הזיקה בין התנהלות הנוגעת למשיכות כספים במזומן או כיבוד הוראות קבע ובין החוק הספציפי שעניינו סירוב שיקים ללא כיסוי והטענה במקרה זה נותרה כטענה בעלמא.  לכך מצטרפת התרשמותי מעדותו - גם אם הקצרה - של המערער 1 שאכן בחר שלא להשיב באופן ענייני לשאלות ב"כ הבנק אלא פנה בשאלות ותהיות משל עצמו. בפועל, לא הצליח המערער להתמודד בצורה סדורה עם אף שאלה שהוצגה לפתחו באשר להתנהלותו בנוגע לחשבון ובחר להטיח האשמה במשיב ובמי מטעמו באופן שלא היה בו כדי לסייע לעניינו שלו. משכך, לא מצאתי פגם בכך שב"כ המשיב בחר להפסיק את חקירתו באותו שלב, ואקבע כי עדות המערער בבית המשפט לא רק שלא סייעה לעניינו אלא אף גרעה ממהימנותו. מהמקובץ עולה כי לא עלה בידי המערערים לבסס טענתם לפיה היה להם יסוד סביר להניח כי השיקים נשואי הודעת ההגבלה, כולם או מקצתם, יכובדו על ידי הבנק ומשכך - דין הערעור להידחות.  סוף דבר הערעור נדחה.הסעד הזמני שניתן - פוקע מאליו.  המערערים יישאו, ביחד ולחוד, בהוצאות המשיב בסך כולל (מופחת) של 1,500 ₪ שישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל. הסכום שהופקד בפיקדון יועבר לידי המשיב על ידי המזכירות על חשבון החיוב בהוצאות.  המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.  ניתן היום, כ"ה אב תשע"ה, 10 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.