עש"א 30209-08-17 עיד ואח' נ' ועדה לתכנון ובנייה אבו בסמה

לפני ערעור על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע מיום 27/07/2017 מפי כב' השופט אבישי כהן, בה דחה את בקשת המבקשים לבטל צווי הריסה שניתנו כנגד ארבעה מבנים.

כעולה מהמסמכים שהגישה המשיבה, ומהסברי ב"כ המערערים בדיון בבית משפט קמא (ביום 24.7.17) המדובר בארבעה מבנים של שני אחים (מכלת, מכולה המשמשת מחסן של המכולת, "שיג" (מבנה אירוח) וכן גדר (כאשר הצו הוצא נגד "שיג" וגדר מקיפה, אך ב"כ המבקשים טען שהשיג אינו קיים עוד ומיקד בקשתו בגדר בלבד), אשר לגביהם הוצאו צווי הריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה. זאת, לאחר שהודבקו עליהם התראות בגין בניה בלתי חוקית, הזמנות לדין ומאוחר יותר גם צווי ההריסה. המדובר בפעולות שבוצעו בשנים 2013 עד 2016 ולאחר קיום דיונים בבית המשפט, בהם שוכנע בית המשפט כי לא ניתן לאתר את הבעלים של המבנים או את מי שבנה אותם ואין מנוס ממתן צו ללא תגובה, לאחר שהודבקו ההתראות האמורות.

לאחר חודשים רבים, לקראת ביצוע ההריסה בפועל על ידי הרשויות, הגישו המבקשים בקשות לביטול צווי הריסה ובקשות דחופות לעיכוב ביצוע.

ההחלטה במתן הסעד הזמני ניתנה ביום 18/07/2017, על ידי כב' השופט דנינו. במסגרת החלטה זו, פרש כב' השופט דנינו בהרחבה את ההליכים וטענות הצדדים וכן ניתח מבחינה משפטית את הבקשה לביטול צו ההריסה ואת הבסיס המשפטי לצו ההריסה. מסקנתו של בית המשפט הייתה כי סיכויי הבקשה אינם גבוהים. יחד עם זאת, נוכח האופי הבלתי הפיך של צו ההריסה, נקבע דיון לגופו של עניין אשר התקיים, כאמור, בפני כב' השופט אבישי כהן. יאמר כי ההחלטה העיקרית, נושא הערעור, הסתמכה במידה רבה על הקביעות שנקבעו בהחלטה בעניין הצו הזמני. לפיכך, יש לראות את ההנמקות של שתי ההחלטות כהנמקה אחת לצורך ענייננו.

בית המשפט קבע כי לא נפל פגם כלשהו בצווים כפי שהוצאו בעתם. הוכח בפני בית המשפט כי נעשו ניסיונות לאתר את מי שעומד מאחורי המבנים המדוברים. בית המשפט קבע כי אכן ההתראות, ההזמנות והצווים הודבקו על המבנים כדין.

לעניין טענת המערערים כי לא הומצאו להם אישית ההזמנות וצווי ההריסה כאשר ניתנו, בית המשפט קבע כי אין ההמצאה מהווה תנאי כדי שהצווים יהיו בתוקף. די בכך שנעשה מאמץ לנסות לאתר את מי שמחזיק באותם מבנים. ההדבקה על המבנים עצמם הייתה מספקת בנסיבות העניין. בית המשפט אף הביע תמיהה נוכח הטענה לפיה אף אחד מן המחזיקים לא היה מודע להדבקה של התראות, צווים או הזמנות על המבנים במשך זמן כה משמעותי. זאת, למרות שלטענתם לפחות לגבי אחד המבנים מדובר ב"שיג" המשמש את המערערים תדיר ואחר משמש כמכולת פעילה.

נדחתה הטענה לפיה לא התקיימו התנאים למתן צווים לפי סעיף 212. זאת, משום שעל פני הדברים התקיימו התנאים. שכן, הוכח שנעברה עבירת בניה (ואין טענה של מי מהמערערים לקיומו של היתר בניה) ובזמן אמת לא אותרו הבעלים. זאת, לאחר שבית המשפט חקר ודרש הסברים בעניין זה ולא נודע מי ביצע את העבירה וממילא לא היה מנוס ממתן צו לפי סעיף 212. אף לעניין התקיימות "אינטרס ציבורי" במתן הצו, התנאי אשר נקבע בפסיקה, הרי שאינטרס כזה קיים. זאת, בשים לב לעצם העובדה שמדובר במבנים שאינם מתאימים לתכנית המתאר שחלה על השטח, כאשר חלק מהשטח מיועד לחקלאות וחלקו למגורים. לעניין החלק למגורים, עלה כי מדובר בשטח שעתידה לקום עליו שכונת מגורים וכי יש לפנות את המבנים המפריעים להכשרת השטח. יובהר בהקשר זה כי מבקשות המבקשים עצמם עולה שכל המבנים הם למעשה בשטח המיועד להיות שכונת מגורים.

המערערים טענו עוד בבית משפט השלום כי ניתנה להם הבטחה על ידי הרשות להסדרת התיישבות הבדואים ולפיה, אם יוזזו חלק מהמבנים במעט, הרי שניתן יהיה להכשירם. בית המשפט דחה טענה זו הן משום שאין מדובר בהבטחה המחייבת את הרשות התכנונית, וממילא אין בה כדי להשפיע על התוצאה. עוד קבע בית המשפט כי הטענה עצמה לא הוכחה באשר לא הובאה כל ראיה אודות קיומה של הבטחה כזו. עוד נאמר כי חסרה התשתית הבסיסית ביותר להעלאת טענה מסוג זה והיא צירוף ראיות בדבר זכות קניינית על הקרקע המדוברת.

טענה נוספת שהועלתה היא כי שלושה מתוך ארבעת המבנים הוזזו ממקומם המקורי, במקום בו היו בעת מתן צווי ההריסה (למעט המכולת). כיוון שכך למעשה מדובר עתה במבנים חדשים ולכן הצווים אינם חלים עוד על המבנים. אף טענה זו נדחתה. בית המשפט קבע כי אין בהזזה של מבנה כדי לבטל צו הריסה שהוצא עליו. זאת במיוחד כאשר אין מחלוקת שמדובר באותם מבנים עצמם. אמנם, הטענה היא כי המבנים הוזזו על פי הנחיית הרשות להסדרת התיישבות הבדואים לשטחים שהם פחות מפריעים לפיתוח העתידי, מכיוון שהם עתה אינם על מקום המיועד להיות דרך ציבורית אלא בתוך חלקות. אולם, העובדה כי המיקום מפריע פחות, אינה הופכת את הבניה להיות מותרת. נקבע כי, מכיוון שאין מחלוקת שמדובר באותם מבנים עצמם, אין לראות בהזזה משום הריסה.