1. בפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' עדיאל) מיום 16.12.2007, בתיק ב"ש 10369/07, שדחה את הערר שהגיש העורר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ע' כהן) בתיק ב"ש 9655/07.
רקע עובדתי וטענות הצדדים
2. נגד העורר הוגש כתב אישום בתאריך 11.12.2007 בגין בעלות, ניהול ושידור בתחנת השידור הפיראטית "קול המזרח" - עבירות לפי סעיף 32(א) בשילוב סעיף 90(א) לחוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, התש"ן - 1990 (להלן: חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו); סעיף 7(א) לפקודת הטלגרף האלחוטי (נוסח חדש), התשל"ב - 1972 (להלן: פקודת הטלגרף); סעיף 7א לפקודת הטלגרף וסעיף 5ד בשילוב עם סעיף 10(ב) לפקודת הטלגרף.
מכתב האישום עולה כי החל משנת 1991 ועד לתאריך 4.12.2007, הפעיל העורר תחנות שידור תחת השם המסחרי "קול המזרח" (להלן: התחנה). שידורי התחנה נמשכו בתקופה זו באופן רציף, למעט הפסקות קצרות, אשר נגרמו על ידי רשויות החקירה. שידורי התחנה התאפשרו, על פי הנטען בכתב האישום, לאחר שהשדרנים בתחנה צרבו את שידוריהם מבעוד מועד על דיסקים בעלי נפח קיבולת גדול במיוחד, המסוגלים להכיל תכני שידור למשך ימים אחדים. הדיסקים הופעלו באמצעות מכשיר DVD, אשר חובר אל משדר, ששידר אל גלי האתר את שידורי התחנה. כאשר הגיע הדיסק לסיומו, נהג העורר, או מי מטעמו, להחליפו בדיסק אחר וחוזר חלילה. שידורי התחנה הפריעו במספר פעמים לתדרי התקשורת של נמל התעופה בן גוריון (להלן: נתב"ג), המיועדים לקשר עם כלי טיס. לתחנה מעולם לא ניתן זיכיון מאת מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, או מטעם הממשלה. השימוש בתדרים נעשה שלא בהתאם להקצאה של ועדת התדרים ומבלי לקבל אישור לתדרים מאת הגוף המוסמך לכך על ידי הממשלה. כתב האישום מפרט שלושה מועדים שונים (14.8.2006, 17.8.2006 ו-6.6.2007), שבהם פעלו שידורי התחנה בתחום התדרים המיועד לקשר עם כלי טיס במדינת ישראל וכתוצאה מכך אותרו משדרי התחנה והשידורים הופסקו. יצוין כי גם לאחר שהמשדרים אותרו והשידורים נפסקו לתקופה מסוימת - הם התחדשו.
3. כאן המקום להזכיר כי העורר הורשע בעבר בביצוע עבירות על חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו ופקודת הטלגרף האלחוטי ונגזרו עליו עונשי מאסר על תנאי (אשר לטענת העורר - תקפם פג). כמו כן חתם העורר על התחייבויות כספיות שלא יעבור עבירות אלה שוב. האמור בכתב האישום מלמד כי לפי טענת התביעה - העורר לא עמד בהתחייבויותיו אלה.
4. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה גם בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים. במהלך הדיון הסכים בא-כוחו של העורר כי קיימות ראיות לכאורה לעובדות הנטענות בהיבט האקטוס ראוס, אך לא לכל היסודות הנדרשים בעבירות המיוחסות לו. בית משפט השלום הנכבד הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, בקובעו, בין השאר, כי במעשים המיוחסים לעורר קיימת מסוכנות. באשר לחלופת המעצר קבע בית משפט השלום כי לאור התנהגות העורר בעבר, והעובדה כי למרות שנעצר ונשפט, הוא המשיך להפעיל את התחנה, הרי שאין מקום לתת בו אמון. בית המשפט קבע איפוא כי: "אין מורא הדין על המשיב ולא ניתן לתת בו את האמון הדרוש לצורך חלופת המעצר וכי אם ישוחרר לחלופת מעצר - לא תפוג המסוכנות".
5. העורר הגיש ערר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, שדחה את הערר. בית המשפט המחוזי הנכבד התייחס בהחלטתו אף הוא לעניין הראיות לכאורה, לאור טענות שהועלו מצד בא כוחו של העורר בהקשר זה. במסגרת הערר, בדונו בסוגיית הראיות לכאורה, אימץ בית המשפט המחוזי הנכבד את קביעת בית משפט השלום ולפיה הסיכון לכלי טיס עקב הפעלת מכשיר טלגרף בתדרים המיועדים לקשר עם כלי טיס, מובנה, לשיטתו, בהגדרת העבירה ולפיכך אין צורך להוכיחו בראיות ייחודיות לגבי כלי טיס ספציפי זה, או אחר. באשר לטענותיו של בא כוח העורר לגבי עניינים שבמומחיות קבע בית המשפט כי ראיות אלו עומדות בשלב זה במבחני בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל פ"ד נ(2) 133 (להלן: הלכת זאדה). משביסס בית המשפט המחוזי את עילת המעצר ואת דיותן של הראיות לכאורה, הוא בחן את שאלת חלופת המעצר וקבע כי העורר הוכיח במעשיו כי לא ניתן לתת בו אמון שלא יחזור על מעשיו אם ישוחרר. לכן אישר את מעצרו של העורר עד תום ההליכים, תוך שהוא מציין עם זאת בסוף החלטתו כדלקמן:
"אני ער לכך שבהתחשב במספרם של עדי התביעה, ואף שהמשיבה טוענת שרובם הם עדים טכניים, לתיק זה יש פוטנציאל להתמשכות ארוכה. אם כך יקרה, תהא ביד העורר האפשרות לחזור ולפנות בבקשה לעיון חוזר בהחלטה על מעצרו. התוצאה היא שהערר נדחה".
6. מכאן הערר שלפניי. בא-כוחו של העורר טוען כי לא נשקפת מן העורר מסוכנות המחייבת את מעצרו ולעניין זה אף אין די בראיות לכאורה שהוצגו. עיקר טענתו של העורר בהקשר זה היא כי המסוכנות הנטענת כנגדו היא מסוכנות פוטנציאלית בלבד, שהרי החשש שעקב מעשיו של הנאשם יתממש הסיכון של פגיעה בכלי טיס הוא קלוש ביותר. מכאן, לשיטתו מתבקשת מסקנה כפולה:
(א) הטענה בדבר החשש שהעורר יסכן את בטחון הציבור איננה "סבירה" בלשון חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן - "חוק המעצרים"), אלא תאורטית - ואין לעצור אדם על סמך חשש תאורטי.
(ב) העבירות המיוחסות לעורר - אינן בגדר העבירות המקימות עילת מעצר, שכן לצורך קיום "יסוד סביר לחשש ..." במשמעות חוק המעצרים - יש צורך בראיות של ממש ואין די בהשערות גרידא.
כן טען בא כוח העורר כי הנאשם הנוסף באותה פרשה, מר קרני בן-ציון (להלן: קרני), שהואשם בעבירות דומות ובעבירות רכוש, ואף לו עבר פלילי דומה לזה של העורר, שוחרר בערובה, בהסכמת המשיבה, ועל כן ננקטה פה מדיניות מפלה, שאומצה על ידי בית המשפט הנכבד קמא בהחלטתו נשוא הערר. לבסוף הדגיש העורר כי משפטו של העורר צפוי להימשך זמן רב (לאור העובדה שקיימים יותר מ-100 עדי תביעה) ועל כן אין מקום לעצרו, שהרי לטענתו ברור מראש במצב זה, שהמשפט יתארך מעל תשעה חודשים.
7. בא-כוח המדינה טען בתשובה כי מסוכנותו של העורר הינה ספציפית וכללית כאחד. תופעת השידור הפיראטי מסוכנת במקרה זה בשל פגיעתה בקשר שבין הטייסים לבין מגדל הפיקוח בנתב"ג - דבר העלול להוביל לתאונה אווירית עם מאות נפגעים. ביחס לעורר עצמו, טוענת המשיבה כי לאור הרשעותיו הקודמות של העורר בעבירות דומות והתחייבויותיו הקודמות (שלא ישוב להפעיל את התחנה), אשר הופרו - אין ליתן בו אמון ויש חשש שאם ישוחרר, ישוב ויפעיל את התחנה, דבר היוצר לשיטתו סיכון של ממש. ביחס לטענת האפליה טוענת המשיבה כי יש להבחין בין שדרני התחנה - עובדיה, ובין העורר, שהוא הבעלים והמנהל של התחנה. באשר לאפשרות מניעת שידורי התחנה על ידי רשויות המדינה, מסבירה המשיבה כי מעת גילוי ההפרעה לתדרי נתב"ג ועד לאיתור המשדרים עובר זמן יקר, שבו עלולה להתרחש חו"ח תאונה אווירית. לאור כל טענותיה אלה, סבורה המשיבה כי לא ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר באמצעות חלופת מעצר, בפרט בגין היעדר האמון בעורר ובהתחייבויותיו. כן טען בא-כוח המדינה כי מן העורר נשקף סיכון לשיבוש הליכי משפט והדבר מהווה עילה נוספת למעצרו עד תום ההליכים.
8. עיינתי בהודעת הערר, בתגובת המשיבה ובחומרי החקירה שהועברו לעיוני, שמעתי את טענות הצדדים והגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל באופן חלקי במובן זה שיתבקש לגבי העורר תסקיר מעצר - לבחינת חלופות מעצר אפשריות, הכל כפי שיבואר להלן. עם זאת, טרם שאפרט התוצאה הנ"ל אתייחס לעיקר הטענות שהועלו בפניי.
קיומן של ראיות לכאורה
9. אין חולק כי העורר אמנם הפעיל את התחנה - זאת אישר גם בא-כוחו של העורר בהסכימו לקיומן של הראיות לכאורה (בפן העובדתי של האקטוס ראוס של העבירות המיוחסות לעורר). עם זאת בא-כוח העורר גרס כאמור כי אין מתקיים בעורר מרכיב המסוכנות, הנדרש, לשיטתו, הן ביסודות של העבירות בהן הואשם והן מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים (נושא אליו עוד אשוב בהמשך, בסעיף 14 שלהלן). לטענתו, המשיבה לא הראתה מהו הסיכון שנגרם לכלי טיס ספציפיים כתוצאה מהפעלת התחנה, יסוד הטעון לגישתו הוכחה נפרדת; משלא הוכח יסוד זה - בין מפני שלא התממש בפועל ובין מפני שלרשות מגדל הפיקוח בנמל התעופה קיימים תדרים חלופיים לקשר עם כלי טיס, ואלה לא נפגעו - לא ניתן לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה לכל היסודות של העבירות המיוחסות לעורר, או לאלמנט המסוכנות, הנדרש בהתאם לחוק המעצרים.
10. אין בידי לקבל, בכל הכבוד, הטענה הנ"ל - על שני חלקיה, זאת בשים לב לטעמים שיפורטו להלן.
ראיות לכאורה לביסוס העבירות המיוחסת לעורר
11. טענות העורר בפני התמקדו בהוראות סעיף 7א לפקודת הטלגרף (ולכן אף אני אתמקד כאן רק בעבירה הגלומה בסעיף זה), שכותרתו: הפעלת מכשיר לטלגרף אלחוטי בלא רישיון, תוך סיכון טיס, והוא קובע כך: