ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט א' ביתן) להורות על מעצרם של העוררים למשך שלושה חודשים או עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם, לפי המוקדם מבין השניים.
1. נגד העוררים, אב ובנו בעלי מסגרייה בדימונה, הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, חטיפה לשם סחיטה, סחיטה באיומים, סחיטה בכוח וכליאת שווא, אשר בוצעו כולן כלפי בחור צעיר שעבד אצלם במסגרייה (להלן: המתלונן). על-פי המתואר בכתב האישום, נוכח חשדם של העוררים כי המתלונן גנב כסף מביתו של העורר 2, קשרו הם ביניהם קשר לחטוף אותו ולסחוט אותו באיומים ובכוח על מנת שיודה בגניבה, יוביל אותם אל המקום בו החביא את הכסף וישיב להם אותו.
בהתאם לתכנון זה, בשעת ערב ביום 9.12.07 יצר העורר 1 קשר עם המתלונן וביקש להיפגש איתו בנימוק כי הוא זקוק לעזרתו בענייני עבודה. העורר 1 אסף את המתלונן בירוחם ונסע איתו ברחבי העיר, עד שבשלב מסוים נכנס לרכב גם העורר 2 והשלושה נסעו יחד לדימונה. במהלך הנסיעה צעקו העוררים על המתלונן, שאלו אותו בתוקפנות היכן הכסף ומדוע גנב אותו, איימו עליו והיכו אותו בפניו. כשהגיעו למסגרייה - שם חזר המתלונן ואמר להם כי הוא אינו יודע על מה מדובר - המשיכו העוררים להאשים אותו בגניבת הכסף, איימו על חייו והיכו אותו בגופו, בידיהם ובאמצעות פטיש פלסטיק, והעורר 1 אף זרק לעברו סכין חיתוך. בשלב מסוים לאחר חצות הביא העורר 2 אדם נוסף למסגרייה (להלן: האדם הנוסף), וגם הוא האשים את המתלונן בגניבת הכסף והיכה אותו בפניו. השלושה המשיכו להכות את המתלונן, זרקו עליו מכשירי טלפון סלולאריים ובעטו בגופו. בשלב מסוים וכתוצאה מהמכות, מהאיומים ומהטלת האימה, אמר המתלונן לעוררים שהוא אכן גנב את הכסף ושיקר באמרו כי החביא 10,000 ש"ח בדירת חברתו וכי את שאר הכסף נתן לקרוב משפחה. העורר 1 והאדם הנוסף נסעו לדירת חברתו של המתלונן אך לא מצאו שם את הכסף ולפיכך חזרו למסגרייה ושם המשיכו השלושה להכות את המתלונן. הם גם שוחחו עם קרוב המשפחה האמור ודרשו ממנו את הכסף וכן עם מכר נוסף של המתלונן, אשר ביקש מהעורר 1 לא להכות את המתלונן והבטיח שידאג להשיב להם את הכסף בבוקר. בסביבות השעה 02:30 לקחו השלושה את המתלונן לדירת העורר 2 וגם שם איימו עליו והיכו אותו. העורר 2 נשאר עם המתלונן בדירה עד הבוקר שלמחרת, ואז הסיע אותו בחזרה למסגרייה, שם המתין העורר 1. לאחר זמן קצר הגיע למסגרייה המכר האמור, אשר תיחקר את המתלונן והזהיר אותו שאם לא יאמר את האמת, העוררים יגרמו למותו. בסביבות השעה 10:30 בבוקר חולץ המתלונן מהמקום על-ידי המשטרה. כתוצאה מהמכות שספג נגרמו למתלונן חבלות של ממש, המטומות ונפיחות בפניו, הוא סבל מכאבים בראשו ובשאר חלקי גופו ופנה לקבלת טיפול רפואי.
2. בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרם של העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם. בא-כוח העוררים הסכים לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים להם ואף לקיומן של עילות למעצרם, אך טען כי ניתן לשחררם לחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי קיים שני דיונים בבקשה, אשר במסגרתם הוצגו בפניו חלופות מעצר שונות, אך בסיכומו של דבר החליט להיעתר לבקשת המדינה.
בהחלטתו, עמד בית המשפט על חומרת המעשים המיוחסים לעוררים וציין כי העבירות המיוחסות להם מקימות יסוד סביר לחשש ששחרורם יסכן את הציבור, הן מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדן הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) והן לאור נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה. כן ציין בית המשפט כי קיים יסוד סביר לחשש ששחרורם של העוררים יביא לשיבוש הליכי משפט והשפעה על עדים, ובפרט על המתלונן וחברתו שהם - על רקע הפער בין גרסאות העוררים לגרסאותיהם - עדי התביעה העיקריים בתיק. בית המשפט ציין כי העוררים הוכיחו במעשיהם כי הם אינם נרתעים מביצוע עבירות חמורות ומנקיטת אלימות ממשית על רקע עניין כספי, וציין כי סכנה זו קיימת ביתר שאת כשבפניהם ניצב איום ממשי של הרשעה בעבירות חמורות על יסוד עדויות המתלונן וחברתו. עוד עמד בית המשפט על החוויה הקשה והמאיימת שחווה המתלונן ועל הפחד שהביע מפניהם של העוררים.
אשר לאפשרות לשחרר את העוררים לחלופת מעצר, קבע בית המשפט כי אף שהערבים שהוצגו בפניו - שבעה מבני משפחת העוררים שהסכימו לערוב להם ולפקח עליהם - הינם ראויים, אין בחלופה המוצעת כדי להפחית במידה הנדרשת את הסכנה הנובעת מהעוררים לשיבוש ההליך המשפטי, והוסיף וקבע כי שחרורם לחלופת מעצר עלול להעמיד את המתלונן וחברתו בסכנה שאין הצדקה ליטול. עוד קבע בית המשפט כי לאחר שהמתלונן וחברתו יעידו, ניתן יהיה לשקול לעשות שימוש בחלופה המוצעת. לאור האמור, הורה כאמור בית המשפט על מעצרם של העוררים למשך שלושה חודשים או עד לתום ההליכים המשפטיים, לפי המוקדם מבין השניים.
על כך הערר שלפניי.
3. לטענת בא-כוח העוררים, שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו להורות על מעצרם של מרשיו ובקביעתו כי לא ניתן לאיין את מסוכנותם באמצעות חלופת מעצר, חרף התרשמותו החיובית מהמפקחים שהוצעו והעובדה כי לא נמצא כל דופי בחלופות שנבחנו. עיקר טענותיו של הסנגור הן כדלקמן: ראשית, המסוכנות הנשקפת מן העוררים היא נקודתית ומופנית כלפי המתלונן בלבד, ועל כן שגה בית המשפט בקביעתו הגורפת באשר למסוכנות כללית הנשקפת מהם ובקביעתו כי מסוכנות זו מועצמת על רקע האפשרות שיורשעו על-יסוד עדויות המתלונן וחברתו. שנית, משהחלופות שהוצעו נמצאו כמאיינות את המסוכנות הנשקפת מהעוררים, לא היה מקום לקבוע כי הן אינן מפחיתות במידה הנדרשת את הסכנה לשיבוש. בפרט נכונים הדברים לטענת הסנגור בהתחשב בכך שלא נעשה כל ניסיון קודם מצד העוררים לשיבוש, בכך שהמתלונן הגיש תלונה מפורטת במשטרה מבלי שאוים ובכך שהחלופה שהוצעה מרוחקת ממקום מגוריו של המתלונן. שלישית, מתייחס הסנגור לנסיבותיהם האישיות של העוררים: העורר 1 נשוי ואב ל-3 ילדים קטנים, אשתו בהריון מתקדם, הוא מפרנס יחיד של משפחתו, מטפל גם באמו, ועברו הפלילי ישן ואינו מכביד. העורר 2 הוא בן 57, אב ל-3 ילדים בוגרים (בהם העורר 1), מעצרו יביא לסגירת המסגרייה שבבעלותו וכפועל יוצא מכך לפיטוריהם של שני עובדי המסגרייה, הוא בעל עבר פלילי ישן ולא מכביד, סובל ממחלות שונות, נוטל תרופות נגד דיכאון ועקב מעצרו ניסה פעמיים לשים קץ לחייו. לשני העוררים, כך נטען, זהו מעצר ראשון ואין להם עבר פלילי בעבירות חמורות.
לסיכום, טוען בא-כוח העוררים כי לאור מצוות המחוקק לפיה כאשר ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירות הנאשם פחותה יש לשחררו לחלופת מעצר, ומשבית המשפט קמא לא הביא כל טעם לפסילת המפקחים ולחוסר יכולתם להפחית את המסוכנות הנשקפת מן העוררים לשיבוש, יש לשחררם לחלופת המעצר שהוצעה.
4. באת-כוח המדינה, מנגד, סמכה ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי וטענה כי לאור נסיבותיו החמורות של האירוע, לאור חששו של המתלונן מפני העוררים והחשש משיבוש, וכן על רקע עברם הפלילי של העוררים, בצדק קבע בית המשפט כי לא ניתן לשחררם לחלופת המעצר שהוצעה, וזאת לכל הפחות עד לאחר שהמתלונן וחברתו ימסרו את עדותם.
5. עיינתי בהודעת הערר על צרופותיה ובחומר שהוגש לי. בחנתי את החלטתו של בית המשפט המחוזי ושקלתי את הטיעונים שטענו בפניי הצדדים. לבסוף, מצאתי כי בנסיבות העניין אין מקום להיעתר לערר. המעשים המיוחסים לעוררים חמורים ביותר. על-פי הנטען, במשך לילה ארוך - החל משעת ערב מוקדמת ועד שעות הבוקר המאוחרות ביום שלמחרת - נקטו העוררים באלימות, באיומים ובהפחדה כלפי המתלונן, כשהם מנסים לסחוט אותו ולגרום לו להודות כי גנב מהם כסף. בין אם בחשדם זה של העוררים היה ממש ובין אם לאו, ברי כי בחירתם לפעול לאימות החשד שקינן בהם בדרך עבריינית מצביעה על מסוכנות ממשית הנשקפת מהם ומלמדת על העדר כל רתיעה מצידם מלקיחת החוק לידיהם והכל תוך שימוש באלימות, איומים וסחיטה. אכן, מדובר במסוכנות שהיא בעיקרה נקודתית, ואולם לא ניתן להקל ראש אף במסוכנות מסוג זה, וזאת בפרט על רקע הנתונים הבאים: ראשית, החשש הממשי כי העוררים ינסו לשבש את הליכי המשפט ולהשפיע על עדות המתלונן וחברתו. כפי שציין בית המשפט המחוזי, עיקר התשתית התשתית הראייתית נגד העוררים מצויה בגרסתם של שני אלו ומכאן החשש הברור לפגיעה בהם ולהשפעה על עדותם, אשר עולה בצורה חדה גם מהודעת המתלונן במשטרה. אזכיר בהקשר זה גם כי בית משפט זה ציין לא פעם כי עבירות של סחיטה באיומים מקימות מסוכנות שיש קושי רב לאיינה בחלופת מעצר, וזאת נוכח החשש הטבוע מפני שיבוש הליכים והשפעה על עדים שטרם העידו - חשש שלא ניתן להפיג גם כשהנאשמים נתונים במעצר בית מאחר ובאפשרותם להטיל חיתתם על קרבנותיהם גם מביתם (וראו לדוגמה: בש"פ 1142/07 בטיטו נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 18.2.2007) וההפניות המפורטות שם). הדברים נכונים גם בענייננו.
שנית, היותם של שני העוררים בעלי עבר פלילי, לרבות בעבירות אלימות. גם אם אין מדובר בעבירות אלימות חמורות - כפי שציין בית המשפט המחוזי - הרי שיש ברקע זה של העוררים לכל הפחות כדי ללמד כי הם שניהם אינם נרתעים מהפרת החוק; כי הם לא למדו את הלקח המתבקש מהליכים פליליים קודמים שנוהלו נגדם; וכי הם עודם רואים באלימות דרך לגיטימית לפתרון סכסוכים.
שלישית ולבסוף, אשר להחלטת בית המשפט שלא להורות על שחרור העוררים לחלופת מעצר חרף התרשמותו מן הערבים שהוצעו. אכן, מצוות סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים הינה כי גם כאשר קיימת עילה למעצרו של נאשם יש לבחון האם ניתן לאיין מסוכנות זו בדרך שפגיעתה בחירות הנאשם פחותה. אין ספק גם כי החלטת בית משפט לבחון חלופות מעצר קונקרטיות עשויה להקים בליבם של נאשמים ציפייה ותקווה כי בסופו של יום יורה הוא על שחרורם. ואולם, גם לאחר שנבחנו חלופות מעצר מחויב בית המשפט באיזון קפדני בין מכלול השיקולים הצריכים לעניין ובשחרור נאשמים ממעצר רק מקום ששוכנע הוא כי יש בחלופת המעצר שנבחנה כדי להפיג במידה הנדרשת את המסוכנות הנשקפת מהם או את החשש מפני שיבוש הליכי משפט. בהקשר זה כבר ציינתי בעבר כי:
"אכן, מטבעם של דברים שהחלטת בית משפט על שליחת נאשם שהתביעה מבקשת את מעצרו עד תום ההליכים לתסקיר מעצר, מטפחת בליבו תקווה כי לא ישהה במעצר עד תום ההליכים. יחד עם זאת, תקווה זו לא צריך שתהא לה השפעה על החלטת בית המשפט עם קבלת התסקיר ובוודאי שאין היא יוצרת ציפייה שיש בה משום "הבטחה" לנאשם כי גבוהים סיכוייו להשתחרר. התסקיר בא לסייע לבית המשפט במילוי חובתו הסטטוטורית לבחון את מסוכנות הנאשם ואת האפשרות לשחררו לחלופת מעצר שפגיעתה בחירותו פחותה ואין בהחלטה על תסקיר כדי להצביע על דבר מעבר לכך. ברי, כי על בית המשפט המקבל לידיו תסקיר מעצר בעניינו של נאשם להביא בחשבון את המלצת שירות המבחן. יחד עם זאת, ועם כל ההערכה לתסקירי שירות המבחן ולעבודתו המקצועית והחשובה של השירות, מדובר בהמלצה בלבד ובית המשפט עצמאי בהפעלת שיקול דעתו (ראו גם: בש"פ 8902/02 נבולסי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, ניתנה ביום 30.10.02); בש"פ 5190/04 אסולין נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, ניתנה ביום 8.6.04)). לא למותר לציין גם כי השיקולים המנחים את שירות המבחן בהמלצתו והשיקולים והאינטרסים שעל בית המשפט לשקול לצורך החלטתו לא בהכרח זהים וחופפים הם. סיכומה של נקודה זו, גם אם כטענת הסנגור נוצרה ציפיה אצל העורר בעקבות ההחלטה על קבלת תסקיר ונוכח המלצת שירות המבחן, אין בהמלצה כדי לחייב את בית המשפט (בש"פ 5309/05 צמח נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 29.6.2005)).
הדברים נכונים גם בענייננו. בנסיבות העניין מצא כאמור בית המשפט, ובצדק לטעמי, כי עד אשר תישמע עדותם של המתלונן וחברתו, לא ניתן להורות על שחרורם של העוררים. מכאן, כי בדין הורה כפי שהורה.
הערר נדחה, איפוא. לצד זאת אציין כי בהתחשב בעובדה שהעוררים עצורים כבר מראשית חודש דצמבר 2007, ראוי כי בית המשפט יעשה מאמץ ממשי כי עדויותיהם של המתלונן וחברתו תיקבענה ותישמענה במועד קרוב ככל הניתן, אשר לאחריו ניתן יהיה כאמור לשוב ולשקול את שחרורם של העוררים לחלופות מעצר. ברי כי בעובדה שבית המשפט זה מכבר התרשם בחיוב מהערבים שהוצגו בפניו יהיה - בבוא העת - כדי להקל על העניין וכדי לזרז שלב זה.
ניתנה היום, כ"ח בשבט תשס"ח (4.2.08).