ערר מס' 127/3014 חנן דניאל נ' הנתיב המהיר בע"מ

רקע עובדתי, משפטי ודיוני

1. במועדים הרלוונטיים לערר, היה העורר הבעלים הרשום של רכב מ.ר. 4184761 (להלן: "הרכב"). המשיבה, בעלת זיכיון לפי חוק נתיבים מהירים, התש"ס – 2000 (להלן: "החוק"), חייבה את העורר בחיוב אגרה בסך 7 ₪ בגין שימוש שנעשה בנתיב המהיר לתל אביב (להלן: "הנתיב המהיר") ביום 19.7.13 (להלן: "הנסיעה הרלוונטית") וכן בסך 83 ₪ כחיוב פיצוי והחזר הוצאות (להלן: "פו"ה"), כמשמעותו בחוק ובתקנות נתיבים מהירים (אופן החיוב בתשלום אגרה ואכיפת תשלומים), תשע"א – 2010 (להלן: "התקנות"), מן הטעם שהנסיעה בוצעה מבלי שהרכב נרשם מראש לשימוש בנתיב המהיר.
2. ביום 2.3.14 פתחה המשיבה נגד העורר תיק הוצאה לפועל (מס' 0311533147, להלן: "תיק ההוצל"פ") על הסכומים הנ"ל, בתוספת הפרשי הצמדה, ריבית, שכ"ט עו"ד והוצאות נוספות והחוב תפח עשרות מונים, לכדי 693 ₪ נכון למועד פתיחתו, כמצוין על גבי האזהרה שצילומה הוגש.

החוב בתיק ההוצל"פ שולם על ידי העורר במלואו, בעקבות דחיית בקשתו לעיכוב ביצוע.

מן הטעמים שיפורטו, העורר מבקש את ביטול מלוא החוב. 

3. נקדים בתמצית מספר מילות רקע, החשובות לעניינינו, ביחס לדרך ההפעלה של פרויקט הנתיב המהיר (להרחבה יתירה בכל הנוגע להפעלת הפרויקט והתשתית התחיקתית וההסכמית שמכוחה הוא פועל, ראו בפסק הדין שניתן בערר 30/2011 בעניין סיוון חן וכן בערר 164/2011 בעניין צבי ניסים ולביאה). פרויקט הנתיב המהיר בנוי משלושה חלקים מרכזיים: קטע דרך ראשון שתחילתו באזור מחלף בן גוריון, עד לנקודת פיצול, סמוכה למחלף שפירים, שבה ניתן לרדת מן הנתיב (הממשיך לעבר תל אביב, במקטע השני, כהגדרתו להלן) אל גשר המוביל לחלק השני של הפרויקט (קטע דרך זה, ממחלף בן גוריון ועד לנקודת הפיצול, יכונה להלן: "המקטע הראשון"). החלק השני הוא מתחם הכולל את משרדי המשיבה, עמדות רישום מנויים, מרכז בקרה, חניון גדול, מערך הסעות, נקודות ביקורת למתן פטורים, לרבות פטור למי שמעלה או מוריד נוסע, או לרכב מרובה נוסעים, הרלוונטי לעניינינו, עמדות לתשלום במזומן ועוד (מתחם זה יכונה להלן: "החניון"). החלק השלישי הוא קטע הדרך (עבור מי שלא נכנס לחניון מדובר למעשה בהמשכו הישיר של המקטע הראשון), שתחילתו באזור היציאה מן החניון וסופו באזור מחלף קיבוץ גלויות, בואכה תל אביב (קטע דרך זה יכונה להלן: "המקטע השני").
4. על פי סעיף 18(א) לתקנות, מי שעשה שימוש בנתיב המהיר כשברכבו שלושה נוסעים נוספים, או, בעת שנפח התנועה בנתיב המהיר נמוך מ-1,000 כלי רכב בשעה - שני נוסעים נוספים ועבר בנקודת ביקורת, זכאי לפטור מתשלום אגרה (וממילא מפו"ה).
5. בעניין סמכויות המשיבה לגבות חיובים, הרי שלפי סעיף 5 לחוק [בשילוב חוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) התשנ"ה – 1995, כמפורט בסעיף] אלו כוללות, בין היתר, את הסמכות לפתוח תיק הוצל"פ ביחס לחוב שלא שולם והפך חלוט ("חוב חלוט", לפי סעיף ההגדרות, הוא חוב שלא הוגש לגביו ערר תוך המועד שנקצב לכך או שהערר לגביו נדחה ולא ניתן לערעור עוד).
6. להלן קיצור טענות העורר בכתב הערר: טענתו המרכזית של העורר היא שהנסיעה הרלוונטית, שבוצעה קרוב לחצות הלילה, היתה כזו המזכה בפטור, שכן נסעו עימו ברכב שלושה נוסעים נוספים (ראה סעיף 4 לעיל). לטענתו, הוא נכנס לחניון ופנה לעמדת הבידוק, ברם העמדה וסביבתה היו נטושות וחשוכות. העורר המשיך בנסיעה במקטע השני. במהלך חודש אוגוסט 2013 (על פי רישומי הדואר שצירפה המשיבה מדובר ביום 8.13) קיבל הודעת חיוב בגין הנסיעה וביום 18.8.13 פנה בפקס למשיבה וכן לוועדת הערר (להלן: "המכתב הראשון"). לטענתו, עקב טעות, המכתב נשלח בפקס לבא כוח המשיבה במקום לוועדה. ממשרדו של ב"כ המשיבה הציעו לו לשלם את חיוב האגרה בלבד, בסך של 7 ₪, אולם הוא הודיע כי אינו מסכים וביקש להגיע לוועדת הערר. מן המסמכים שצירף העורר עולה כי עוד קודם לפתיחת התיק, הוא קיבל מכתב התראה מב"כ המשיבה (נושא תאריך 12.1.14) ובעקבותיו פנה שוב בכתב לבא כוח המשיבה, ביום 23.1.14 (להלן: "המכתב השני") והבהיר שאין הוא מסכים לשלם את החיוב, כיוון שפעל "בהתאם להוראות" והוסיף - "אני מבקש לקבל מכתב התנצלות ... במידה ואתם לא מוכנים לשלוח מכתב התנצלות וביטול תשלום אבקש להגיע לוועדת הערר או לבית המשפט". העורר טוען כי המשיבה נהגה בפזיזות בכך שפתחה את תיק ההוצל"פ.
7. בתשובה לערר טענה המשיבה כי דין הערר להימחק על הסף מפאת איחור בהגשתו וכן בהעדר עילה. לחילופין, לגופו של עניין, טענה המשיבה, בין היתר, כי לאחר קבלת המכתב הראשון פנתה אל העורר נציגת בא כוח המשיבה והבהירה לו כי בנסיעה הרלוונטית היה עליו לעשות שימוש במתקן קשר פנים (אינטרקום) המוצב בעמדה ולבקש פטור. לעורר הוצע בשיחה לשלם את חיוב האגרה בלבד, אך זה סירב וטען כי יפנה להליכים משפטיים נגד המשיבה. בהמשך, לאחר משלוח מכתב ההתראה הנ"ל, כך נטען, נערכו שיחות נוספות (ביום 16.1.14, 29.1.14) בהן הובהר לעורר כי המשיבה ממשיכה בהליכי גבייה, אולם העורר חזר ואמר כי יפנה להליכים משפטיים. המשיבה טוענת כי "עשתה מעל ומעבר על מנת לאפשר לעורר לשלם את קרן החוב ... ופעלה במשנה זהירות ותום לב על מנת להביא לידיעת העורר את כוונתה לנקוט נגדו בהליכי הוצאה לפועל נגדו...". לתגובתה צירפה המשיבה בין היתר צילום של עמדת הביקורת והשלטים הסמוכים לה, לרבות שלט שנטען שהוא מנחה לעשות שימוש באינטרקום במקרה בו עמדת הבידוק ריקה. בנוסף, המשיבה מעלה תהיות ביחס להתנהלות העורר ובין היתר תוהה מדוע לא שילם עבור הנסיעה משלא קיבל פטור, מדוע המשיך בנסיעה בנתיב המהיר ומדוע לא יצר קשר עם שירות הלקוחות למחרת היום.
8. דיון במעמד הצדדים התקיים ביום 8.5.14 ובמהלכו שמענו את עדות העורר ואת סיכומי הצדדים.

דיון

9. בכל הנוגע לבקשת המשיבה לסילוק הערר על הסף, דינה דחייה. מבחינת מועד הגשת הערר, ברור שלגבי רובו המכריע של החוב, היינו הסכומים שבאו לעולם עקב עצם פתיחתו של תיק ההוצל"פ, אין כל איחור, שכן התיק נפתח ביום 2.3.14, האזהרה נמסרה ביום 2.4.14 והערר הוגש ביום 3.4.14 - בתוך הזמן הקצוב בסעיף 4ח לחוק. בנוסף, גם ביחס לחיוב המקורי, נסיבות העניין מצדיקות את הארכת המועד להגשת הערר, בהתאם לסמכות הנתונה ליו"ר הוועדה בסעיף 22 לחוק בתי דין מינהליים התשנ"ב – 1992. מן המסמכים שהוגשו עולה בוודאות קרובה, כי העורר אכן סבר (בטעות) כי כבר ביום 19.8.13, כשבועיים לאחר קבלת החשבון המקורי בדואר, הגיש כתב ערר, שמתברר שנשלח בפקס לבא כוח המשיבה, במקום לוועדת הערר. העורר לא שקט על שמריו, עמד בקשר עם המשיבה ועד סמוך לפתית תיק ההוצל"פ עוד נוהלו שיחות טלפון בין הצדדים. בנסיבות אלו הדעת נותנת להאריך את המועד ובכל מקרה, כאמור, ביחס לרובו הגדול של החוב אין כלל איחור. לעניין הטענה כאילו הערר אינו מגלה עילה, מדובר בטענה לא מבוססת. יתכן שהמשיבה סבורה שדין טענות העורר דחייה אך לא ניתן לומר עוד קודם לבירור הטענות שהערר משולל עילה ובכלל זה הטענות נגד תקינות החיוב המקורי וכן הטענה שהמשיבה מיהרה בפתיחת תיק ההוצל"פ נגד העורר.

תחילה נברר את חיובי הקרן שהוטלו על העורר, האגרה והפו"ה, ולאחר מכן נפנה לבחון את תיק ההוצל"פ.

10. למעשה, המשיבה אינה חולקת על כך שבנסיעה הרלוונטית נסעו ברכב ארבעה נוסעים בסך הכול, היינו באופן המזכה בפטור רכב שעובר בנקודת ביקורת. אין מחלוקת שהעורר אכן נכנס לחניון, הגיע לאזור נקודת הביקורת, שהייתה נטושה וחשוכה והמשיך בנסיעה במקטע השני. אמנם, המשיבה בתגובתה הכחישה בכלליות את כל טענות העורר, אולם בפועל לא חקרה אותו, לא ביקשה לחקור אחרים ביחס לנסיעה הרלוונטית ולא צירפה כל ראיה שהיא שמטרתה לסתור את גרסת העורר בהקשר זה, למרות שלכאורה בידיה מצויות ראיות טובות ביחס למצב הדברים בשטח בזמן אמת, לרבות השאלה האם הייתה העמדה מאוישת בזמן אמת, האם היה המקום מואר והאם אכן עבר הרכב בעמדה או בסמוך לה.

טענת המשיבה ביחס לנסיעה הרלוונטית מתמקדת בכך שהיה על העורר לעשות שימוש בקשר הפנים (אינטרקום) המוצב בסמוך לנקודת הבידוק.

לצורך החלטה זו אנו מניחים אפוא כי נאמנה למציאות גרסתו העובדתית של העורר ביחס לנסיבות הנסיעה.

11. לעניין טענת המשיבה אודות עמדת האינטרקום שבה היה על העורר לעשות שימוש לשיטתה, אין אנו תמימי דעים עם המשיבה. העורר טען מספר פעמים, לרבות בדיון, כי המתחם היה חשוך ונטוש וציין (ראה תגובתו מיום 14.5.14) כי הוא היה הרכב היחיד ששהה באותה עת במתחם. המשיבה מצידה, ככל שביקשה לשכנע את הוועדה כי את פני העורר הקבילו בנסיעה הרלוונטית שלטים ברורים המנחים אותו מה עליו לעשות במקרה בו העמדה אינה מאוישת, צריכה הייתה להציג ראיות המשקפות את מצב הדברים בשטח בשעת לילה והצילומים שהגישה (נספח 5 לתגובתה), שצולמו בשעות היום, אינם מלמדים אותנו מאומה לגבי המצב בלילה ובפרט כאשר הנחתנו היא, כאמור, שבעת הנסיעה הרלוונטית היה האזור חשוך. גם מצד שורת ההיגיון, אין זה סביר להניח שהעורר נמנע באופן מודע משעיה לשלטים המנחים לעשות שימוש באינטרקום. התנהגות העורר - שקטע את נסיעתו בנתיב המהיר, ירד מן המקטע הראשון, נכנס לחניון והגיע לאזור עמדת הביקורת - מלמדת על כך שביקש לקבל פטור עבור נסיעתו וסביר מאוד להניח שאילו היה מבין כי מצופה ממנו לעשות שימוש באינטרקום, הוא היה עושה זאת.