זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ו' מרוז) מיום 5.9.2007 בה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.
1. נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של החזקת נשק, קשירת קשר לפשע, עבירות נשק (רכישה, החזקה, סחר והובלה) והסתייעות ברכב לביצוע פשע. על פי עובדות כתב האישום, בין השנים 2001-1999 קשר העורר קשר עם עלי סאלם אבו-סבית (להלן: עלי) במסגרתו רכש העורר מעלי אקדח והחזיק בו עד מועד מסוים שאינו ידוע למשיבה בשנת 2006. העורר אף נאשם בכך שבשנת 2006 וזמן רב קודם לכן החזיק ברשותו אקדח נוסף. עוד נטען בכתב האישום כי במועד שאינו ידוע למשיבה בשנת 2006 פנה תושב שטחי הרשות הפלסטינית, עיד אל סרעיה (להלן: עיד) לעורר בבקשה לרכוש ממנו שני אקדחים והלה נענה לפנייתו. העורר הגיע לכסייפה במכוניתו בה הוביל את שני האקדחים, שם פגש בעיד, מסר לו אותם וקיבל ממנו סך של 4,000 ש"ח תמורתם.
2. בד בבד עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטתו מיום 8.7.2007 דחה בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ו' מרוז) את טענת העורר לפיה הודייתו במשטרה מיום 13.6.2007 בביצוען של העבירות בהן הוא נאשם אינה מבססת ראיה לכאורה משום שנגבתה ממנו תוך הפעלת לחץ ושלא מרצונו החופשי. בהקשר זה ציין בית משפט קמא כי הודייתו של העורר כללה תיאור מפורט של נסיבות החזקת האקדחים ומכירתם ואף נתמכה בעדותו של עיד וכי דין הטענה שהודייתו ניתנה שלא מרצונו החופשי להתברר במהלך המשפט. עוד קבע בית משפט קמא כי חומרתן של העבירות המיוחסות לעורר מלמדות על המסוכנות הנשקפת ממנו ומקימות, על פניהן, חזקת מסוכנות. יחד עם זאת ציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו כי אין להתעלם מנסיבותיו האישיות של המשיב ובכללן עברו הנקי, אורח חייו הנורמטיבי, השכלתו והעובדה ששימש כמורה עד מעצרו. לפיכך הורה בית משפט קמא על הכנת תסקיר מטעם שירות המבחן.
ביום 5.9.2007 התקיים דיון נוסף בעניינו של העורר. בהחלטתו מאותו יום נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המעצר בהדגישו כי ביצוען לכאורה של עבירות בנשק מקים חזקת מסוכנות ובהדגישו עוד את החשש שהנשק נשוא העבירות עלול למצוא את דרכו לידיהם של גורמים עוינים. עוד ציין בית המשפט בהחלטתו כי התסקיר הראשון שהוגש בעניינו של העורר העלה שאין ביכולתו של שירות המבחן להעריך את רמת המסוכנות הנשקפת ממנו או לגבש תבחינים מתאימים לחלופת המעצר. בתסקיר הנוסף שהוגש המליץ אמנם שירות המבחן - לאחר שבחן מספר חלופות - לשחרר את העורר לחלופה של מעצר בית בביתו של עו"ד אבו סבית אך עו"ד אבו סבית חזר בו מנכונותו לפקח על העורר והציע כי רעייתו היא שתפקח עליו בביתם. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט המחוזי כי המסוכנות הנשקפת מן העורר אינה ניתנת לאיון, בוודאי שלא בחלופה של מעצר בית בפיקוח רעייתו של עו"ד סבית, אשר ספק אם יש בידה הכוח והמרות להציב בפני העורר גבולות. בית המשפט המחוזי הוסיף והדגיש בהחלטתו כי "היותו של המשיב מורה ואיש חינוך, מלמדת עליו, כי היה מודע היטב לחומרת העבירות שביצע, לכאורה. בהיותו דוגמא ומופת לתלמידיו, שומה היה עליו לנקוט משנה זהירות לבל ימעד. נסיבותיו האישיות, משמשות במקרה דנן כחרב פיפיות, שכן, אין ספק שבביצוע העבירות, כך לכאורה, לימד המשיב על עצמו, כי הוא מזלזל בערכי היסוד המהווים אושיות לקיומה של חברה מתוקנת...". על כן הורה בית משפט קמא על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.
3. מכאן הערר שבפניי בו טוען העורר כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי הודייתו במשטרה מבססת ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לו. העורר שב וטוען בהקשר זה כי ההודאה נגבתה ממנו תחת לחץ ושלא מרצון חופשי בעת שהיה מנוע, בצו, מפגישה עם עורך דין ובעקבות "תרגיל חקירתי" של השב"כ אשר במסגרתו התחזו החוקרים לאסירים ביטחוניים ואיימו עליו באומרם שיחסלו אותו אם לא יודה במיוחס לו. אולם, מיד כשנפגש עם עורך דינו, כך טען, חזר בו העורר מהודייתו. לחלופין טוען העורר כי המשטרה נמנעה מלבדוק את טענותיו לפיהן אחד האקדחים היה שייך לסבו והועבר לידיו לפני זמן רב והאקדח השני נמסר לו מקרוב משפחה נוסף לצורך הגנה עצמית. בהקשר זה טוען העורר כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי הודעתו של עיד במשטרה מיום 21.6.2007 בה נאמרו דברים הקושרים את העורר למכירת הנשק מהווה חיזוק להודייתו. לטענת העורר, בהודעתו זו אישר עיד פרטים שהקריאו לו חוקריו והאמור בה עומד בסתירה להודעה קודמת שמסר עיד במשטרה ביום 2.5.2007 במסגרתה מסר גרסה מפורטת והודה שסחר בנשק אך לא הזכיר כלל את שמו של העורר כמי שהיה מעורב בכך. העורר מוסיף וטוען כי שגה בית משפט קמא בדחותו את חלופת המעצר שהוצעה על ידו ובקובעו כי נוכח המסוכנות הנשקפת ממנו אין מקום לחלופת מעצר בעניינו, לאחר שבהחלטתו הקודמת הורה בית משפט קמא על הכנת תסקיר לצורך בחינת חלופת מעצר. לעניין זה נטען עוד כי שגה בית משפט קמא בכך שפסל מלכתחילה את עו"ד אבו סבית לשמש כערב לתנאי שחרורו למעצר בית משום שהאיסור האתי המוטל על עורך דין לשמש כערב חל רק במקרה שבו עורך הדין מייצג את הנדרש לערבות ואילו עו"ד אבו סבית אינו מייצג את העורר בהליך. לבסוף טוען העורר כי שגה בית משפט קמא בציינו כי העובדה שהוא מורה ומחנך מהווה כ"חרב פיפיות" וכי בניגוד למה שקבע בית משפט קמא יש לזקוף את נסיבותיו האישיות לזכותו ולא לחובתו. בהקשר זה מדגיש העורר את היותו אדם נורמטיבי, את עברו הנקי, את היותו איש חינוך, נשוי ואב לארבעה ילדים וכן העובדה ששירת שירות צבאי מלא. על כן, מבקש העורר לשחררו ממעצר ולחלופין להורות על שחרורו לחלופת מעצר על דרך של מעצר בית.
4. המשיבה טענה מצידה כי הודייתו של העורר במיוחס לו במהלך חקירתו מבססת כדבעי ראיות לכאורה וכי טענותיו לפיהן נגבתה הודייתו שלא מרצונו החופשי אינה מכרסמת בחומר הראיות בשלב זה ודינה להתברר במהלך המשפט. המשיבה עמדה בטענותיה על התאימות שבין הודאתו של העורר מיום 13.6.2007 ובין הודעתו של עיד מיום 21.6.2006 וציינה כי עיד הזכיר בחקירתו פרטים מוכמנים אשר כלל לא נשאל לגביהם. המשיבה הוסיפה וטענה כי הפער בין הודעתו המוקדמת של עיד בה לא הוזכר כלל שמו של העורר כמי שהיה מעורב בפרשה לבין הודעתו המאוחרת המפלילה את העורר נעוץ בעובדה שעיד כלל לא נשאל בחקירתו הראשונה על מעורבותו של העורר וממילא לא ענה על כך. עוד טענה המשיבה, כי העבירות המיוחסות לעורר מקימות חזקת מסוכנות סטאטוטורית וכי העובדה שהעורר לא הציג הסבר כלשהו לכך שהחזיק כלי נשק מעידה על מסוכנת רבה שלא ניתן להפיגה בחלופת מעצר.
5. הלכה היא, כי בשלב הדיון במעצר עד תום ההליכים, אין בית המשפט נזקק ל"כירורגיה עדינה" של חומר הראיות המצוי בתיק ואין הוא נדרש לשאלות של מהימנות העדים או למשקלן של העדויות (בש"פ 696/04 סבייח נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (טרם פורסם, 11.2.2004) (להלן: עניין סביח); בש"פ 11544/04 בושקאר נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (טרם פורסם, 24.12.2004)). יחד עם זאת, מקום שבו מתברר, על פני הדברים, כי יש בחומר הראיות סתירות או פרכות הגלויות על פניהן או כי הראיות אינן משתלבות, לכאורה, לכדי מארג שלם, על בית המשפט להסיק את המסקנות המתבקשות (עניין סביח, שם). אין זה המקרה שבפנינו. האישומים נגד העורר מבוססים בראש ובראשונה על הודייתו במעשים המיוחסים לו וכן על הודעותיו של עיד המחזקות אותה. לאחר שהודה במיוחס לו אכן ביקש העורר לחזור בו מהודייתו וטען כי היא ניתנה שלא מרצונו החופשי אך בית משפט זה כבר פסק בעבר כי על דרך הכלל חזרה מעדות אינה בבחינת כרסום שיש בו כדי לפגוע בתשתית הראייתית הלכאורית בשלב המעצר וכי טענת נאשם לפיה ניתנה הודייתו שלא מרצונו החופשי ראוי לה כי תתברר בהליך העיקרי במשפט "זוטא" ולא בהחלטה על מעצר עד תום ההליכים (ראו בש"פ 1001/99 קורנבליט נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (לא פורסם, 25.2.1999)) ויפים הדברים גם לענייננו. אוסיף ואומר שהטענות אותן מעלה העורר בהקשר זה מעוררות קושי על פניהן נוכח הודייתו המפורטת המגוללת את נסיבות החזקתו באקדחים ואת נסיבות מכירתם לעיד וכן נוכח אמירותיו המפלילות של עיד בחקירתו מיום 21.6.2007 התואמות את הודאת העורר בפרטים מהותיים אותם הזכיר בלא שנשאל.
7. העבירות בנשק המיוחסות לעורר מקימות חזקת מסוכנות סטאטוטורית (סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996) ביחד עם סעיף 35(ב)(2) לחוק) ובית משפט זה פסק לא אחת כי עבירות של החזקת נשק וסחר בנשק הינן חמורות מעצם טבען ומחייבות ככלל מעצר עד תום ההליכים (ראו: בש"פ 10388/05 עבד אל קדר נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (טרם פורסם, 17.11.2005); בש"פ 922/01 עיראקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתנה ביום 18.2.2001); ב"ש 625/82 מחמוד נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(3) 668, 672). יחד עם זאת, אין בית המשפט פטור גם במקרים כאלה מלבחון האם קיימת בנסיבות הקונקרטיות חלופת מעצר ראויה והולמת אשר יש בה כדי להשיג את תכלית המעצר.
במקרה דנן בחן בית משפט קמא אפשרות של חלופה אך הגיע למסקנה כי היא אינה מתאימה. החלטה זו בדין יסודה ואין להתערב בה אך במהלך הדיון בפני הצהיר העורר כי עו"ד אבו סביח אינו מייצג אותו עוד וכי הוא נכון לפקח עליו בעצמו. התפתחות זו ראויה לבדיקה ולבחינה נוספת על ידי בית משפט קמא ועל כן, אני מורה כי התיק יוחזר אליו על מנת שישוב ויבחן את החלופה הישנה-חדשה המוצעת.
בכפוף לכך הערר נדחה.
ניתנה היום, י"ג חשון, תשס"ח (25.10.07).
ש ו פ ט ת
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. יג
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il