ערעור על חומרת העונש שנגזר בעבירת הריגה ועבירות נוספות-התקבל בחלקו

1. ביום 15 באוקטובר 2005, סמוך לשעה 03:00, נגדעו חייו של רב"ט אריאל בן שאנן ז"ל, בעת שישב במושב האחורי של רכב "האמר", אשר היה נהוג בידי המערער, סמל אשקרו טנגה. בתאונת הדרכים נפצע חייל נוסף, רב"ט משה אסולין, שאף הוא ישב בחלקו האחורי של כלי הרכב. בעקבות כך הורשע המערער בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בעבירת פציעה לפי סעיף 334 לחוק העונשין, התשל"ז-1977; וכן בעבירות של שימוש ברכוש הצבא שלא למטרותיו לפי סעיף 79(א) לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, נהיגה ללא רישיון נהיגה לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] ונהיגה במהירות העולה על המותר לפי תקנה 54(ד)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. כן הורשע המערער  בעבירה נוספת של נהיגה ללא רישיון נהיגה, בג'יפ "סופה", שהתרחשה כשבועיים לפני האירוע הטראגי. ההרשעה הייתה בעקבות הודאתו של המערער באשמות, במסגרת "הסדר טיעון".

בית הדין הצבאי המחוזי השית על המערער ארבע שנות מאסר לריצוי בפועל, כעתירת התביעה במסגרת "הסדר הטיעון". כן הוטלו על המערער שנתיים מאסר  על-תנאי למשך שלוש שנים, פסילת רשיון נהיגה אזרחי וצבאי למשך חמש עשרה שנים מתום ריצוי עונש המאסר, והורדה לדרגת טוראי. הערעור מופנה כלפי מידת המאסר בפועל ותקופת שלילת רשיון הנהיגה. לשיטת ההגנה, מן הראוי להעמיד את תקופת המאסר בפועל על כשנה וחצי, כעתירת ההגנה בפני בית הדין המחוזי, במסגרת "הסדר הטיעון", כאמור; ולהפחית באורח ניכר את תקופת פסילת רישיון הנהיגה.

2. מכתב האישום המתוקן ומ"הפרטים הנוספים", העומדים ביסוד ההרשעה,  עולה, שהמערער נכנס לרכב מסוג "האמר", אשר חנה בכניסה למוצב בו שירת במסגרת פעילות מבצעית, בגזרת דרום הר חברון. המערער התיישב במושב הנהג, התניע את כלי הרכב והחל נוהג במהירות. זאת, על אף שהוא אינו מחזיק ברישיון נהיגה לרכב מנועי מסוג כלשהו, וללא רשות. הנהיגה בוצעה על-ידי המערער, מבלי שהדליק את אורות כלי הרכב. אותה עת ישבו במושב האחורי רב"ט בן שאנן ז"ל ורב"ט אסולין יבדל"א. עם תחילת הנסיעה, חגר רב"ט אסולין את חגורת הבטיחות, ואילו המנוח שישן אותה עת, נותר לא חגור. רב"ט אסולין צעק למערער שיעצור וכי אורות הרכב כבויים. אף החיילים שעמדו בכניסה למוצב קראו בקול למערער לעצור וסימנו לו בתנועות ידיים. אלא, שהמערער השיב לרב"ט אסולין "עזוב, סיבוב". כעבור כ-200 מטרים שב המערער לפתח המוצב, ועצר בסמוך למפקד הסיור, סמל מקרובסקי, אשר הכניס דרך החלון את פלג גופו העליון לכלי הרכב והדליק את האורות.  מיד לאחר מכן, החל המערער שוב בנסיעה מהירה "שאינה תואמת את תנאי הדרך", תוך שהחיילים, ובכלל זה סמל מקרובסקי, צועקים לו לעצור ולחזור. החיילים אף ניסו ליצור קשר עם המערער מספר פעמים, באמצעות מכשיר הקשר המצוי בכלי הרכב והורו לו לחזור, אך ללא הועיל. כעבור מספר דקות, עת נסע המערער במהירות מופרזת, סטה כלי הרכב. תחילה הייתה הסטייה לשולו הימני של הכביש, הנמוך בכ- 45 ס"מ מגובה הכביש. לאחר מכן חזר כלי הרכב לכביש, התהפך, סטה לעבר השול השמאלי, התנגש בצלע ההר ו"נזרק חזרה" לשול הימני, נחבט בסלעים ועלה באש. כפי שקבע בית הדין המחוזי, לדאבון הלב, כתוצאה מהתאונה, "הועף המנוח אל מחוץ לכלי הרכב", ונהרג. כאמור, בתאונת הדרכים נפצע גם רב"ט אסולין.

בעקבות האירוע נפתחה חקירת מצ"ח, שבמהלכה הסתבר, כי אירעו מספר מקרים נוספים, שבהם חיילים ומפקדים במוצב נהגו ללא רישיון נהיגה מתאים. כך, קצין בדרגת סגן-משנה נהג במספר הזדמנויות בכלי רכב צבאיים מסוג "נגמ"ש" ו"אכזרית", על אף שרישיון הנהיגה שברשותו לא כלל היתר לנסיעה בכלי רכב מסוג זה. בנסיעותיו "חנך" הקצין את החיילים שנהגו ברכב. כמו כן, סמל ביחידה, שעה ששימש מפקד משימה, נהג ברכב צבאי מסוג "האמר", ללא רישיון נהיגה מתאים, וזאת בתקופה שבה נפסל רשיונו האזרחי; ואף איפשר לשני חיילים נוספים לעשות כן, הגם שאף להם לא היה רישיון נהיגה מתאים.

3. בפסק-דינו עמד בית הדין המחוזי על החומרה הרבה המצויה בנסיבות הרשעתו של המערער. זאת, הן בשל כך שנהג בכלי רכב מסוכן וייחודי, מבלי שיש בידו רישיון נהיגה מסוג כלשהו ומבלי שהיה מיומן לכך; והן מאחר, שנהג נהיגה פרועה ומהירה מעל ומעבר למגבלות כלי הרכב ותנאי הדרך. בית הדין עמד על הזלזול הרב בחיי אדם, שעה שהמערער סיכן את חיי החיילים שישבו במושב האחורי של כלי הרכב, במיוחד לפי שהמנוח ישן ולא יכול היה למחות על המעשה או לנסות להציל את חייו. בנסיבות אלה, ובשים לב לחובת בית הדין  לסייע במאבק בתאונות הדרכים ולעקור תופעות חמורות כגון דא מן השורש, קבע בית הדין, כי יש להטיל ענישה חמורה ומרתיעה. בית הדין לא ייחס משקל ניכר לנורמות הפסולות, ככל שהשתרשו ביחידה, שכן:

"מדובר בסיכון שכל מי שעיניו בראשו היה צריך למשוך ידיו הימנו, שעה שתמרור האזהרה צריך היה להורות לנאשם, כמו לכל אדם סביר אחר, שלא לחקות מעשי האחרים ולא לנהות אחר יצר ההרפתקנות שעה שבצד המעשים תג סיכון רב היקף.

מדובר במעשה שאין הנורמה הפסולה יכולה להצדיקו או להבהיר את חומרתו, בהיותו כה רב סיכון...".

מנגד, שקל בית הדין קמא את נסיבותיו האישיות של המערער, ובכלל זה את מצבו הנפשי כ"סובל מפוסט טראומה, הגם שמצבו משתפר" ואת מצבו המשפחתי.

איזון השיקולים הוביל את בית הדין המחוזי למסקנה, כי העונש שלו עתרה התביעה בהסדר הטיעון היה מתחשב ומקל, תוך הליכת כברת דרך ממשית לקראת המערער. לפיכך, ולאור "היקף ההפקרות שבה נהג (תרתי משמע) הנאשם ... מצאנו לגזור ... את העונש המקסימלי שהציעו הצדדים בפנינו".

4. לטענת המערער, בית הדין קמא חרג מרמת הענישה הראויה והנוהגת בנסיבות דומות. טיעונו המרכזי של המערער הוא, כי בית הדין המחוזי לא ייחס משקל ראוי לנורמות הפסולות שנהגו ביחידתו כפי שתוארו לעיל, כך שקצין וחיילים עשו שימוש בכלי רכב צבאיים ללא היתרי נהיגה מתאימים. לטענת המערער, מחדלם של המפקדים למנוע את הסיכון לחיי אדם, וחמור מכך, השתתפותם הפעילה בגיבוש הנורמות הפסולות, תרמו תרומה של ממש ליצירת הלך הרוח, שבו היה נתון המערער, שעה שביצע את הנהיגה הרת האסון. היבט זה מחייב, כך נטען, הקלה של ממש בעונשו של המערער.

עוד נטען, כי הערכאה הראשונה לא נתנה משקל ראוי להודאת המערער בכתב האישום המתוקן, המעידה על נטילת אחריות, ואשר חסכה "זמן שיפוטי" יקר; לשירותו הצבאי המסור של המערער, למצבו הנפשי ולנסיבותיו האישיות. בהקשר זה מדגיש המערער, כי פסילת הרישיון הממושכת תקשה על המערער להשתלב במסגרת האזרחית, ולסייע בפרנסת המשפחה, הסובלת ממצוקה כלכלית קשה.

5. מנגד, עמדת התביעה היא כי דין הערעור להידחות. התביעה תומכת יתדותיה  בפסק דינה של הערכאה קמא על נימוקיו. לפנינו הטעימה התביעה את עצמת הזלזול בערך חיי אדם, שביטא המערער במעשהו. העובדה שנהג ברכב מסוכן, עת ששני חיילים נוספים ישבו מאחור, וזאת ללא רישיון נהיגה כלל, ובניגוד לקריאות חבריו שיעצור - מהוות, כך נטען, נסיבות המצדיקות החמרה בעונשו. נסיבה מחמירה נוספת, שאליה הופנינו, היא העובדה, שאין המדובר במעידה רגעית, שכן  גם בעבר נהג המערער ברכב ללא רישיון נהיגה. נוכח כל זאת, טוענת התביעה, כי עתירתה לפני הערכאה הראשונה לעונש של ארבע שנות מאסר בלבד במסגרת הסדר הטיעון, מתחשבת דיה במערער, ואין מקום להקל עוד בעונשו.

6. ייאמר מיד, כי הקטל המחריד בכבישי הארץ מחייב נקיטת קו ענישה כבד באשר לנהיגה חסרת אחריות, שתוצאתה אבדן חיי אדם, היקרים מכל. ענישה חריפה נדרשת כלפי אלו המסכנים חיי אדם תוך אי אכפתיות, אדישות וקלות ראש  או תוך נטילת סיכון בלתי סביר לחיי אדם, מתוך תקוות שווא להצליח למנעו (ראו ע"פ 171/05 בחירי נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2) 3091, (להלן - עניין בחירי).  נסיבות כגון אלה של התרחשות תאונת דרכים, שעלתה במחיר הנורא של חיי אדם, מחייבת הטלת ענישה הולמת, אשר תסייע במלחמה בנגע תאונות הדרכים.

מערכי היסוד של צה"ל היא התביעה הבלתי מתפשרת, כי "החייל ינהג באופן מושכל ובטיחותי בכל פעולותיו, מתוך הכרה בחשיבותם העליונה של חיי אדם..." (מסמך "רוח צה"ל").

רשלנות בנהיגת כלי-רכב, וחמור מכך, נהיגה באדישות או בקלות דעת ביחס לאפשרות גרימת מותם של אחרים, הם מהמקרים המובהקים בהם הסיכון לחיי אדם מיותר לחלוטין. בתי הדין הצבאיים מצווים לתרום את חלקם במאבק בנגע תאונות הדרכים ולהטיל עונשים הולמים, במיוחד כאשר המדובר הוא בנסיבות של התנהגות חמורה, המבטאת זלזול בחיי אדם.

כפי שציין בית דין זה בעבר:

"... במציאות הקשה שבה אנו שרויים, מתחייבת הטלת עונשים ממשיים ומכאיבים, שיש בהם כדי להרתיע את הנאשם ואת הרבים מפני נהיגה בחוסר זהירות בדרכים ... על-כן, יש להעדיף את האינטרס הציבורי של כלל המשתמשים בדרך על-פני נסיבותיו האישיות של הנאשם, אולם גם מאלה אין להתעלם" (ע/118/03 התצ"ר נ' סמ"ר קייס (2003), כן ראו רע"פ 2842/96 כחלון נ' מדינת ישראל, תק-על 96(2), 481 וע"פ 4749/00 סאלם נ' מדינת ישראל, פדאור (לא פורסם) 01 (2) 79 (להלן - עניין סאלם)).